אפשר לחשוב שיש לי קומה באקירוב. מאחר שלהתהדר בכסות שגדולה עליי בכמה מספרים זה בעיקר משמין, בואו נסכם שיש מגדלים ויש מגדלים. שלי נמצא בפתח תקווה, ומבחינתי שאלת מיליון הדולר היא איך להגשים את החלום הבורגני כשממש אין מיליון דולר.
לפחות כרגע, התשובה שלי היא דירת חמישה חדרים נחמדת במגדל עם חניה תת קרקעית ונוף לסופר-פארם.

לא מתעניינת בעצים

אי אפשר להגיד עליי שאני לא יודעת מה זה לגור בבית בכפר. אומנם זה קרה לפני שנים במסגרת שנת שירות עמומה ועם עוד שש שותפות שהפכו את החוויה לאנתרופולוגית משהו, אבל בכל זאת - בית פרטי פלוס גינה פלוס איזה עץ בחצר – לא זוכרת איזה, לא מתעניינת בעצים.
מה שאני כן זוכרת זה את הלטאה הענקית מעל דלת הכניסה שהייתה מקדמת את פניי בערך פעם בשבוע, ואותי צורחת – "אורנה, הצילו, בואי לקחת אותי". ואורנה הייתה פותחת את הדלת ומושכת אותי פנימה בנונשלנטיות השמורה למושבניקיות שמגדלות סוסים ואוהבות חמציצים בסלט. חמציצים בסלט. איכס. מעדיפה פרקט.

אנחנו לא מדברים פה על עירוניים מול מושבניקים, שיהיה ברור. לגדל כיסאות גן על פיסת דשא בלב יישוב מפונפן לא הופך אף אחד לחקלאי מחוספס. זה גם לא קשור בהכרח למעמד כלכלי; יש מגדלי יוקרה כמו שיש בתים פרטיים שפויים בהחלט. אחרי הכל זאת לא שאלה של ז'אנר, יותר של מיקום ומספר כיווני אוויר.
אנחנו כן מדברים פה על המקום האידיאלי לגדל בו ילדים, והיום בניגוד לעבר, נראה שהחלום הכל-ישראלי על בית עם עץ קלמנטינות קצת פשט את הרגל.

אקירוב, ד"ש

כמו בהרבה דברים בחיים גם כאן הכל עניין של טעם ואופי, והאופי שלי אומר שדשא זה רטוב ומלוכלך, מזכיר לי טיול שנתי לשום מקום, נמלים, חרקים, ממטרה שתמיד משפריצה לכיוון הלא נכון, תתקשר מהר ללוכד נחשים כי אני רואה משהו מתפתל על מכונת האספרסו.

בתקופת הבחירות לרשויות המקומיות, היו רשימות בכמה ערים במרכז שהכריזו על מלחמת חורמה במגדלים, תוך הבטחה לא לבנות בניינים בני יותר משלוש קומות. מזל שעדיין לא עלו על זה שהסופרמרקטים מחבלים באיכות חיינו, ולמה שלא נחזור למכולות הישנות עם מאווררי התקרה הרועשים והגבינות הצהובות המחוררות מדי. חבר'ה, תתקדמו. תסתכלו סביבכם ותבינו: יש חלומות שמתגשמים, ויש כאלה שפשוט מתעדכנים.

הייתם שואלים אמהות בניינטיז מה הפנטזיה שלהן וכולן היו עונות, פולניות כעיראקיות: בית עם גינה וילד עורך דין. למה עורך דין? כי זה אומר שהוא בטח נורא מוצלח ויעשה המון כסף. למה בית פרטי? שוב סמל סטטוס - כי פירושו של דבר מצב עו"ש חמוד, ילדים מתרוצצים על הדשא וברביקיו מפואר כל שבת. רק שהיום, כשכל בעל תעודת זהות יכול להפוך למשפטן במכללה הקרובה לביתו וכסף עושים דווקא מהשתתפות בריאליטי - אפשר לעדכן גם את החלום על פיסת הנדל"ן האולטימטיבית ולשאול את כל חובבי הערסלים: איפה פה האטרקציה, בעצם? בחורף יש בוץ, בקיץ חם מדי. בסוף כולם מוצאים את עצמם על כיסא הקש מתחת לשמשייה, ותאמינו לי שאת החוויה האותנטית הזו אפשר להשיג גם במרפסת שמש חביבה.

לפני שנה וחצי בערך, כשעדיין התפעלנו מהדירה לדוגמה ואני נצמדתי לשטיח בסלון וסירבתי לחזור הביתה - הופתענו מאוד מהתמחור: התברר שהדירות היקרות נמצאות בקומות הגבוהות, ושהפער בין קומה לקומה עומד על אלפי דולרים. מודה, זה נראה לי די מוזר אז.
המתווך לעומת זאת, חשב שאני די מטומטמת: "גיברת", הוא העליב, "זה לא ברור? ככל שאתם מתרחקים מהרעש של הרחוב ככה אתם מטפסים באיכות החיים, ועל זה צריך לשלם".
איכות חיים, כן. כשאני רוצה קצת דשא וירוק בעיניים, או יותר נכון כשהילד רוצה לרכב על אופניים – אני יורדת לפארק ממול, מתמקמת על ספסל ליד המדשאות שהעירייה מתחזקת בשבילי ומרגישה שדפקתי את השיטה. כשאני רוצה שקט ולהרגיש על הגובה, אני יושבת לי במרפסת קרוב לעננים.
ואם היה לי מיליון דולר, אגב, לא אחוזה בבני ציון הייתי מבקשת, אלא פנטהאוז היסטרי עם גג בגודל איצטדיון. אקירוב, אח. אתה חתיכת פנטזיה רטובה.

בילדותי נהגתי להירדם עם מחשבה האם מישהו ישן בדיוק מעלי, והאם מישהו ישן בדיוק מעליו, ומי בכלל ישן בדיוק מתחתי? פעם דמיינתי שכך אולי מרגישים בקבורת קומות, כשכל אחד נרדם עמוק מתחת לשמיכה שלו.
זו הרי המצאה הזויה - לישון תלוי באוויר בין כל כך הרבה תקרות מטויחות. הזוי בדיוק כמו לטוס. לכן רק המחשבה על לגור בדירה בקומה ארבע נניח בבניין רב קומות בעיר, עושה לי סחרחורת.

גם האסתטיקה עושה לי כאב ראש. קופסת בטון גבוהה ואפרורית שנראית בדיוק כמו יתר הקופסאות שמסביבה. או בוקר של קפה במרפסת שמש מהממת. וצלילי חריקות אוטובוסים. ואוויר מלוא פיח. כמה מרגש זה יכול להיות כשמחדר השינה הרומנטי נשקף נוף לשירותים של השכנים, ולמרות שאתה לא צופה בכוונה, אתה תמיד שומע מתי יוצא להם מספר 2.

לא סתם אומרים שלפעמים שכנים חשובים כמשפחה. אבל מה כבר נשאר לעשות אם השכנים הם לא אנשים שאומרים שלום מנומס במעלית, אלא נודניקים מהגהינום פלוס שלושה שדונים, כאלה שמשחקים טניס על הקירות, מתאמנים על תופים בין ערביים ומעשנים עם החברים שלהם מתחת לחלון שלך בשלוש בבוקר. זה עוד מבלי שהזכרנו את ועד הבית. והתשלומים לוועד הבית. והבחירות לוועד בית ואסיפות דיירים דחופות שמכנס ועד הבית. נו, לא תקפצו מהגג?

חופשי זה לגמרי לבד. בית בכפר

אגדת דשא

זאת צרה קטנה מאוד להתלבט בין פנטהוז בקומה 22 קו ראשון לים לבין וילה מעוצבת עם בריכה ומסלעה בכפר שמריהו. אבל אם הבחירה היא בין דירת שלושה חדרים דנדשה מקבלן עם נוף לשפכטל והשכמה של אוטו זבל, לבין בית ישן וקומפקטי בכפר פלוס חצר קטנה ועץ פרי, אני לגמרי בוחרת בבית.
בית שהחוץ הוא חלק מהפנים. בית שקרוב לארץ וקרוב לאדמה והכי קרוב לעצמי.

תשאלו דייר בבניין ממוצע מה גודל הבית שלו, והוא ישר ידבר על מספר החדרים. אבל שוכן קרקע יתבלבל ולא ידע מה לומר. כי ביתו הוא לא רק בית, הוא גם חצר. ושם תמיד תמצאו כמה חדרים נוספים, מרוהטים בנישות מעץ. גם אם הרצפה בהם היא רק חול, והגג הוא כוכבים.

ומשמחת אותי הידיעה שיש לי את האפשרות לצאת מהמקלחת גם כשהתריסים פתוחים מבלי לחשוש שמישהו יחלוף פתאום. ומנחמת אותי האפשרות להתאוורר בכל רגע נתון בגינה בלי להתלבש במיוחד או לעלות על כפכפים.

אבל התענוג הכי גדול הוא, כשגרים קרוב לאדמה, ורצוי כמה שיותר רחוק מהעיר, לא צריך סרטי טבע, כי הטבע בעצמו מנגן לך לייב 24/7.
אפשר לשכב בסלון מול סערת ברקים מהפנטת, לעקוב אחרי זוג העורבנים בחצר, להקשיב לשקט במיטה. לטפס על עץ ולחפור עם מקל באדמה. ללכת יחף על הדשא, להסניף את ריח האוזון שעולה מהאדמה אחרי הגשם וליפול כמו זבוב מסטול בקיץ בערסל נדנדה.

נכון, אני אומרת לחברים הירוקים שלי, מגורים משותפים בערים הם סביבתיים יותר ממגורים על חצי דונם בפרבר. הם צורכים פחות קרקע לכל אדם. אבל אז אני מייד מזכירה לעצמי את עצמי: כדי לאהוב את הטבע, וכדי לרצות לשמור עליו, צריך להכיר אותו בלי מתווכים, אספלט ומערבלי בטון. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא פשוט לחיות בקרבתו.

לא הייתי רוצה שבתי תגדל להיות כמו אותם תלמידי בית ספר עירוניים בסיפור שסיפרה לי מורתם; כשיצאו ליום ניקיון בשמורת טבע, היא ביקשה מהם להרים את שאריות הזבל שהצטברו בחורשה. אז החלו רבים מהם לאסוף את העלים היבשים שנשרו מהעצים.