שכנים זה לא רק "היי" בחדר המדרגות: משפחות שעזבו הכל ועברו לחיות בקהילה

אלכס ויוליה ויינטרוב עברו בדיוק לפני שנה לקיבוץ חולית שבאזור הנגב המערבי יחד עם שתי בנותיהם. "מאז שליה בתנו הבכורה נולדה לפני שבע שנים, היה לנו ברור שאנחנו רוצים לחיות בקהילה", מספר אלכס, מנהל מרכז תעסוקה נתמכת ופעיל חברתי שעובד בבאר שבע, שם גם גרו כל השנים. "אבל ככה זה בחיים, דוחים את השינויים הגדולים הללו ואומרים 'בשנה הבאה נחשוב על זה'. ואז ברגע אחד החלטנו שזהו, מתחילים לחפש. היינו מאד יסודיים, בדקנו בהמון קהילות בארץ וחשבנו בהתחלה ללכת על ישובים קהילתיים ומושבים. אבל במהרה הבנו שאנחנו דווקא רוצים ללכת לקהילה יותר שיתופית, והיה לנו ברור שזה יהיה בנגב המערבי – אנחנו מאוד אוהבים את האזור, וזה גם קרוב לחברים שנשארו בבאר שבע".

התזמון של משפחת ויינטרוב היה בעייתי, בלשון המעטה: הם התכוונו לעבור בסוף יולי 2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן". אלכס הוקפץ למילואים באזור עזה, ובאותה תקופה היו לא מעט לבטים וחששות בנוגע למעבר. "אנחנו אנשים רציונליים ומודעים לבעייתיות של האזור הזה, עם כמה שהוא מדהים. אבל קיבלנו החלטה ואחרי שהסתיים הבלאגן, בתחילת ספטמבר, עברנו לבית החדש שלנו – צמוד קרקע עם מדשאות סביב".

הקיבוץ אמנם מופרט וכל משפחה מפרנסת ומכלכלת את עצמה, אבל אלכס מספר שהקהילה תומכת בכל אחד מחבריה ברגעי משבר תעסוקתי או בריאותי, וכולם נרתמים לעזור. "בבאר שבע חיינו חיים רגילים והיה באמת מאד כיף עם החברים בשכונה, אבל אין ספק שהדינמיקה שונה לגמרי. ידענו שמשהו חסר לנו בחיים העירוניים. זה לא שהם היו פחות טובים אבל בחולית, מעבר לעניין של איכות החיים והחינוך האיכותי, יש משהו שמלכד את כולנו – חגים, אירועי תרבות, טיולים משותפים, פעילויות לילדים אחרי הגן. הקהילה היא בנייה מחודשת של ה'אני מאמין', מדובר בתהליך מרתק של לקיחת אחריות על החיים שלך, להחליט שהשכנים שלך הם חלק בלתי נפרד מחייך – שותפים שלך לדרך. פתאום המרחב האישי לא מסתפק בארבעת הקירות".

"ככה, כמו שאתם, תעשו עכשיו צ'ק אאוט על החיים"

משפחת ווינטרוב לא לבד: לא מעט משפחות ברחבי הארץ מחליטות לעזוב את המרחב האורבני בו כל אחד חי לעצמו, ולעבור לחיות חיים שונים בתכלית ממה שהכירו – חיי קהילה שמארגנת שבתות וחגים בצוותא, פעילויות תרבות משותפות והמון דגש על עזרה הדדית. אייל וענת עמית, למשל, גרו עם ושני ילדיהם בדירה קטנה בהוד השרון, והחליטו לעבור לבית עם גינה בפרדס חנה, שכל הזמן מלא בחברים ושכנים אשר הפכו כבר מזמן לחלק מהמשפחה שלהם. אייל עבר גם הסבה מקצועית כשעזב את תחום ההיי טק וכעת, בין היתר, הוא בעל סטודיו לבנייה ונגינה בכלי דיג'רידו, ומופיע על הבמות במופע שכולו סיפורים.

המחשבות לעזוב את העיר הגדולה עברו בראשם לא פעם, אבל חיי העיר היו להם נוחים מדי ובעיקר – הם לא הכירו שום דבר אחר. "גרנו שנים בדירה עורפית מצ'וקמקת שהיא הדבר היחיד שיכולנו להרשות לעצמנו לרכוש כשהתחתנו ב-2001", הם מספרים. "ההורים עזרו, המשכנתא עזרה יותר ובסופו של דבר הפכנו לבעלי דירה משלנו, שזה לגמרי לא מובן מאליו בעידן הנוכחי. שש שנים גרנו בבניין הזה: יוצאים מהדלת, נכנסים למעלית, לפעמים אומרים שלום לאיזה שכן, נכנסים לאוטו, נוסעים לעבודה וחוזרים, קניות בסופר, דואר, קופת חולים. עמוק בפנים משהו הרגיש לנו מוזר, קצת ריק, אבל לא ידענו להגיד בדיוק מה".

משפחת עמית

הטריגר לשינוי היה בכלל נסיעה לקוסטה ריקה. כשאביב בתם הבכורה הייתה בת שנתיים הם טסו לטיול בן שלושה שבועות, שכרו ג'יפ ויצאו לדרכים. "בשבוע האחרון הגענו לעיר קייפוס, ויצא לנו להכיר לעומק את בעלי המלון בו ישנו - אנגלי וניו-זילנדית שטיילו בדרום אמריקה, התאהבו, התחתנו והקימו מלון. בתם השנתיים ואביב שלנו התחברו תוך שניה, והחיבור הזה מאוד מצא חן בעיניהם אז הם אימצו גם אותנו. מזוג תיירים ממוצעים עם ילדה הפכנו פתאום לתושבים", הם נזכרים. אייל והמשפחה זכו להיכנס אליהם הביתה, להכיר את כל חבריהם ולקחת חלק בכל המפגשים החברתיים. אז התברר להם שבקוסטה ריקה יש לא מעט קהילות של מהגרים זרים, שהפכו עם הזמן לא רק לשכנים אלא למשפחה של ממש. "הפרידה הייתה קשה. הבטחנו לשמור על קשר וכשהגענו הביתה חיכה לנו אימייל מקוסטה ריקה שהפך לנו את החיים. 'ככה, כמו שאתם, תעשו עכשיו צ'ק אאוט על החיים, תארזו מזוודות, תעלו חזרה על מטוס ובואו לגור פה איתנו', הם כתבו לנו. "אנחנו רוצים להקים מלון חדש בקוסטה ריקה ואתם הזוג המושלם לנהל אותו. תגורו בבית שלנו, תקבלו את האוטו שלנו ותרוויחו משכורת יפה. באים?'.

אחרי אינסוף התלבטויות החליטו בסופו של דבר בני הזוג לסרב להצעה. "קוסטה ריקה מדהימה, קהילת המהגרים מהממת והכל נהדר ומושלם, אבל משהו אחד היה לנו חסר - ארץ ישראל. זה אולי נשמע פתטי, אבל היה לנו קשה לראות את עצמנו מגדלים את אביב בארץ זרה, מנותקת לחלוטין מההווי הארץ ישראלי. היה לנו ברור שאנחנו רוצים לחיות כאן ולא בשום מקום אחר בעולם. מה שכן, בדירה המצ'וקמקת אנחנו לא נשארים. חיפשנו בית קרקע עם סוג של קהילה שלא יהיה רחוק מדי מהמרכז, אבל מחירי הבתים זינקו לשמיים באותם ימים. אחרי לא מעט חיפושים התפקסנו על מקום שמאוד מצא חן בעינינו - קרוב לכביש 6, קרוב לרכבת, קרוב לים, בלי רמזורים, בלי מדרכות, מפוצץ בקהילה גדולה של אומנים ומטפלים ומורים ליוגה ומגוון רחב של רוחניקים שעזבו בזמנו את שינקין. מכרנו את הדירה, הוספנו קצת משכנתא וקנינו בית משנות החמישים על שטח גדול בשכונה ותיקה וטובה בפרדס חנה, אותו שיפצנו והפכנו לגן עדן. אז אין לנו עצי קוקוס ב-45 מעלות ומי טורקיז, אבל יש עצי מנגו, אבוקדו, ליצ'י, תאנים ועוד, גינת ירק אורגנית מטופחת, סטודיו לבנייה ולנגינה בדיג'רידו בחצר, ולצד כל אלו ארנבים, שרקנים, חתולים, כלבים וסביבנו אלף חברים מהממים שהפכו לנו כבר למשפחה". במופע הסיפורים של אייל שרץ כבר למעלה משלוש שנים יש סיפור בשם "פרדס חפלה", שמתאר את הקהילה המחבקת-אך-לא-חונקת, שהוא חי בתוכה: "כששואלים אותי היום איפה אני גר ואיך הגעתי לחור הזה שנקרא פרדס חנה, אני מחייך לעצמי חיוך גדול, שורק בלוז כנעני והולך להשקות עוד אקליפטוס בודד, שהפך קהילתי".

לדף מופע הסיפורים של אייל עמית בפייסבוק>>

"מהרגע הראשון הרגשנו בבית"

גם טום ויעל אורן-דננברג חיפשו מקום שבו הם ירגישו בית, ומצאו אותו בקיבוץ נחל עוז. טום הוא יליד חיפה ויעל היא מכפר מנחם, ובתחילה הם עברו לגור יחדיו במושב קידרון, ואחר כך חזרו לקיבוץ בו יעל גדלה. בנובמבר האחרון הם עברו לנחל עוז, ולא הרבה זמן לאחר מכן נולדה בתם, אלה. השאלה הראשונה שעולה כמובן היא למה דווקא שם, בקיבוץ שנמצא בכותרות המהדורה המרכזית בתדירות גבוהה בשל מצבו הביטחוני. "אנחנו לא נותנים לפחד לנהל אותנו", מסביר טום, "אנחנו חיים במדינה בה כמעט בכל פיסת אדמה תהיה בעייתיות מסוימת. אם זה לא עניין בטחוני אז זה משהו אחר. התאהבנו במקום, באנשים, באווירה, והיה לנו ברור שכאן אנחנו רוצים לחיות".

משפחת אורן דננברג

טום מספר שהשוני בין המקומות הקודמים בהם גר ובין המקום הנוכחי הוא אדיר. "כשאתה לא חי בקהילה, אתה ספון בביתך עם הטלוויזיה ופוגש את השכנים ברמת ה'שלום שלום', אולי מתחבר עם מישהו אחד אבל לא מעבר לזה. מהרגע שהגענו אנחנו כמעט ולא רואים טלוויזיה אלא כל הזמן עם חברים, ויש הווי מדהים. ביום שעברנו לכאן הציעו לנו לבוא לאכול אצל אחת המשפחות, וכשעברנו מבית לבית בתוך הקיבוץ לא הבאנו הובלה, אלא חברים עזרו לנו. יש לנו קבוצת וואטסאפ של הקיבוץ ואם מישהו מבקש עזרה, לא חושבים פעמיים ומיד ניגשים".

טום ויעל הם בעלי עסק משותף למיתוג ושיווק דיגיטלי והם עובדים מהבית, וכשהגיעו לקיבוץ החל טום לעזור בניהול דף הפייסבוק של המקום. "אני עושה זאת בהתנדבות עם כמה מהחברים, וכולם עוזרים בכל מה שאפשר. כבר מהרגע הראשון הרגשנו שהגענו הביתה".

"כולם נרתמים לבניית קהילה בלב השכונה"

לפעמים לא צריך לעבור לקצה השני של הארץ, הקהילה נמצאת ממש כאן, מתחת לאף. רשף ודלית יואלס, עירוניים במקור (ראשון לציון וחדרה בהתאמה), עברו השנה לדירה ב"חלומות הפארק" בחדרה. עם ילד בן שנה וילדה בת 12, המשפחה הצעירה מרגישה הכי בבית, בלב העיר.

רשף מספר שהכל החל כאשר נפגש גרעין של אנשים כדי לדון מה חשוב להם בשכונה בה הם גרים, ועל התנעת התהליך הייתה אחראית חברת "שיכון ובינוי" – היא למעשה זו שיזמה את המפגש. אחריו כבר נוצרה הקבוצה המצומצמת של אנשי השכונה, שיחדיו מייצרים פעילויות ואירועים, לא רק של יושבי אותם הבניינים אלא של השכונה כולה.

"למרות שרוב האנשים בשכונה קנו לא מזמן את הדירה החדשה, והם משקיעים את זמנם בעיקר במצב החדש – מתחיל להתפתח הווי משותף. יש רצון להיבט אנושי נוסף מעבר לזה שאנחנו גרים באותו מקום. אנשים רוצים לקחת אחריות על המקום בו הם גרים, מבחינת מראה השכונה, מבחינה תרבותית וכמובן מבחינה חברתית.

אמנם השכונה צעירה, אך כבר הספקנו לעשות לא מעט – לצד ארוחות ערב ומשחקים משותפים, נוצרה לה קבוצת ריצה, התכנסות ללימודי תפירה, אירוע סרט לילדים בכיכר, ובהמשך גם טיולי משפחות ואירועים לחגים. מה שיפה באמת הוא כשבאמת רוצים, אז כולם נרתמים. אני בעיקר מנחה, דלית אחראית יותר על עיצוב, אחר עושה משהו קטן אחר שהוא טוב בו – כך כולם נרתמים למאמץ אבל מבלי להעמיס על עצמם".

ומה לגבי ההמשך? רשף מלא תקווה שההווי הקהילתי העוטף את אנשי השכונה ימשיך גם בעתיד. "לאנשים יש מוטיבציה ורצון. יש כאן בעיקר זוגות צעירים, עם או בלי ילדים, אני מאמין שהפעילויות ימשיכו להתפתח ואף לגדול עם ילדינו - ואולי בהמשך יהיו גם הרבה פעילויות לנוער".

רוצים לזכות באופניים חשמליים? ספרו לנו מה הופך אתכם למשפחה ירוקה ואולי תזכו