לפני כשלושה שבועות נכנס אור (שם בדוי), נער בן 15 מעפולה, לחנות תחפושות וצעצועים בעיר. יחד עם כמה חברים הוא הצטייד במסכות ובבגדי ליצנים, מהסוג שעד לאחרונה היה שמור למתחפשים לא יצירתיים בפורים. בימים הבאים הם חיכו שהלילה יירד, ואז יצאו לרחובות עפולה להפחיד את העוברים והשבים. למיטב ידיעתו של אור, הם הראשונים שעשו זאת.
"היינו מספרים להורים שאנחנו הולכים למסיבות או יוצאים לסרט", הוא מספר, "השתדלנו לפעול מעשר בלילה ועד חצות, לחזור בזמן הביתה ולא לעורר חשד. היינו מדברים בקודים בווטסאפ: 'בואו נעשה שמח', 'יהיה סבבה בכיכר', 'ניפגש בצומת', 'מסיבה אש'. הסתובבנו בעיר והפחדנו, היו כאלה שרק מהתחפושת שלנו רעדו וברחו בלי שניסינו להבהיל אותם בכלל. אם אבא שלי היה יודע שאני עושה כאלה שטויות הוא היה מפרק אותי".
לא פחדתם מההשלכות?
"לא חשבנו שזה מסוכן, שאולי מישהו יירה בנו בטעות או ידקור אותנו. המטרה לא הייתה להפחיד באמת, בטח לא לפגוע באנשים. בסך הכול רצינו להתחפש בקטע מצחיק לגמרי. היינו מושפעים מהסרט 'זה', עם הליצן שאוכל ילדים ומתעלל בהם".
הדרמה הליצנית הגדולה החלה ב-25 בספטמבר, בפוסט בעמוד הפייסבוק "חדשות עפולה והעמק". העמוד, שבימים רגילים מעלה פוסטים כמו "תושב עפולה מילא ווינר וזכה בחצי מיליון שקל", פרסם את תמונות הנערים שהתחפשו לליצנים, וסרטון קצר שמתעד את מעלליהם. הפוסט זכה לאלפי תגובות ושיתופים מגולשים, רובם לא משועשעים. אחד איים לפגוע בליצנים באלת בייסבול, אחר ביקש להסתפק בכאפה חינוכית, גולשת שלישית ביקשה שיחשבו על קורבנות המתיחה שעלולים לקבל התקף לב. אלא שההתייחסות הזאת רק ליבתה את האש.
"פתאום ראינו שעוד נערים מחקים אותנו ומתחילים להפחיד אנשים ובני נוער ברחובות. הם העלו סרטונים לרשת, גרמו לפאניקה, ואז זה התחיל לתפוס בכל הארץ", משחזר אור, "שלחו לנו קבוצות ווטסאפ של ליצנים בראשון לציון ובהרצליה, הודעות שליצנים פרסמו באינסטגרם על שעות הפעילות שלהם ברחבי הארץ. זרמו איתנו, ובהתחלה זה גרם לנו להרגיש כמו גיבורי על. אבל בשלב מסוים הכל יצא משליטה".
אור, נער חובב סקייטבורד וסוני פלייסטיישן, מסרב להיחשף בשמו ובתמונתו מחשש שיילקח לחקירת משטרה על רקע ליצני. זאת לא דאגת שווא: ארבעה מחבריו, שיצאו למשימה לילית להבהיל עוברי אורח, עוכבו לחקירה כזאת בשבוע שעבר והוזהרו לבל יעזו לחזור על מעשיהם. כך פורקה חבורת הליצנים הקטנה מעפולה, לשמחתו של העמוד "חדשות עפולה והסביבה" שדיווח לתושבים: "אתם יכולים להיות רגועים". כמה ימים אחר כך הוא כבר עדכן על תפיסת ליצן עם אקדח פלסטיק בנצרת עילית הסמוכה. כמו במקרים של דאע"ש, ארגון ההאקרים אנונימוס וילדים על קורקינטים חשמליים, גם במקרה הזה אפשר לעצור את האנשים, אבל קשה הרבה יותר לעצור את הרעיון.
בין אינתיפאדת הסכינים לפוקימון גו
אלה ימים מוזרים במיוחד לחיות בהם בישראל, מדינה שכבר ידעה פרשה ביזארית או שתיים. זאת לא התופעה עצמה: היא מתרחשת באיחור מזרח תיכוני אופנתי אחרי ארצות הברית, שבה הליצנים צצו כבר בשנה שעברה, וחזרו לאחרונה לסיבוב שני סביב הגעת "זה" לקולנוע. גם באוסטרליה ובמדינות נוספות נרשמה תופעה דומה, כך שאור וחבריו לא יכולים לקחת קרדיט על הרעיון להתלבש כליצנים-שטנים ולהפחיד זקנות במרכז המסחרי. מה שיוצא דופן במקרה הישראלי זו המהירות שבה כל העסק יצא מפרופורציה.
בעזרת כמה תחפושות מצ'וקמקות ומצברים של שעמום תיכוניסטי, אור, חבריו, ובני הנוער הרבים שחיקו אותם הכניסו את המדינה לתבהלה. בתקופה רגועה יחסית מבחינה ביטחונית, הליצנים המפחידים הפכו לסיוט שכבש את הכותרות הראשיות באתרי האינטרנט, העיתונים ומהדורות החדשות. אלפי נערים והורים מודאגים נגררו לקלחת, וההסלמה האלימה – מצד הליצנים עצמם ומצד גורמים אנטי-ליצניים – לא איחרה לבוא. אם בסתיו לפני שנתיים פרצה אינתיפאדת הסכינים, ובקיץ לפני שנה כולם השתגעו בגלל פוקימון גו, הפעם קיבלנו משהו באמצע.
מבירת העמק והפיצוחים עפולה בשורת הליצנים פשטה, בתוך ימים ספורים: דיווחים על הפחדות ליצניות התקבלו עד כה מכ-30 ערים, מקריית שמונה ועד דימונה, מיישובים מבוססים כמו עומר ורמת השרון לערים כמו רמלה וקריית ים. הליצנים הגיעו לפארקים, לרחובות שוממים, למעברי חציה ולחצרות בניינים, ובמוקד 100 של המשטרה התקבלו לפחות 500 דיווחים מבוהלים על נוכחותם. המשטרה עיכבה לחקירה 70 מהליצנים, רובם הגדול ילדים ובני נוער, ונגד חלקם נפתחו תיקים פליליים בגין פגיעה בשלום הציבור. בחקירותיהם חזר על עצמו שוב ושוב אותו משפט: הכל היה בצחוק, לא התכוונו לפגוע, לא ידענו שזה חמור.
וזה הדבר שהכי בולט בגל האפים האדומים של חגי תשרי תשע"ח: הפער האדיר בין המגוחכוּת של התופעה לתגובות כלפיה. ההערכות הן שהמשטרה הוציאה עד היום מיליוני שקלים כדי להילחם בה. בכמה תחנות, בעיקר בצפון ובדרום, הוקמו צוותי חקירה מיוחדים, שבמסגרתם שוטרי סיור ובלשים ביצעו מארבים סמויים כדי לתפוס על חם את הליצנים. "השוטרים בשטח יפעלו בנחישות בלתי מתפשרת למיגור התופעה הפסולה", כתבה המשטרה בפוסט שנעצה בראש עמוד הפייסבוק שלה, "אנו קוראים להורים לוודא כי ילדיהם לא נוטלים חלק בתופעה העשויה לסבך אותם בפלילים".
משרד החינוך נקט גישה קצת פחות מיליטנטית, והסתפק בהנחיות למורים ולמנהלי בתי הספר כיצד לשוחח עם התלמידים כדי להרגיע אותם. מי שבאמת נלחץ הוא ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', שב-3 באוקטובר דיווח לתושבים: " עד שעת לילה מאוחרת עסקנו יחד עם מפקד תחנת משטרת באר שבע וצוותו בתופעת ה'ליצנים'. מדובר בבדיחה עצובה ומסוכנת מאוד! מי שלוקח חלק בדבר החולני הזה מסכן גם את עצמו וגם את התושבים. עלול להיות לכך מחיר כבד מאוד".
כך המשטרה מנעה "אירוע הפחדה"
תופעת הליצנים, עושה רושם, מחלצת מכל מדינה את התגובות האינסטיקטיביות שלה. בארצות הברית, שבה סוגיית הפיקוח על כלי נשק עלתה שוב לאחרונה בעקבות הטבח בווגאס, צצו סרטונים של ליצנים שנורו בידי קורבנותיהם. משטרת מערב אוסטרליה לא איבדה את קור רוחה, כינתה את המתיחות "מטופשות" וביקשה מהליצנים להימנע מגרימת מצוקה "לא נחוצה" לאזרחים. ובישראל? כאן המצב הביטחוני נכנס לתמונה, אלא מה. לא במקרה הכריזה הכותרת הראשית ב"מעריב" ביום שישי האחרון שהמשטרה "תחתור למגע עם הליצנים", כאילו מדובר בהיערכות צבאית למלחמה עם חיזבאללה.
"גורמי טרור ומחבלים יכולים בקלות להתחפש לליצנים ולנצל את המצב כדי לבצע פיגועים", אמר לנו קצין בילוש במשטרה, ללא טיפה של הומור. "קיים גם חשש שעבריינים יבצעו מעשי שוד באמצעות תחפושות. בגלל זה ניתנה הוראה להביא להארכת מעצר נערים שנתפסו עם סכינים, גרזנים ואמצעים שיש בהם לסכן חיי אדם ולמצות עימם את הדין". אלא שגם מסכות כבר מקבלות היום יחס ששמור לכלי נשק: בשלישי בבוקר, למשל, שוטרים בתל אביב עצרו לבדיקה שגרתית צעירה בת 21 שרכבה על אופנוע, מצאו בכליה מסיכת ליצן ולקחו אותה לתחנה. "הייתי בדרך להפחיד חברה שלי", היא הסבירה. בדוברות המשטרה הודיעו שמנעו "אירוע הפחדה". לא פחות.
אלא שלשוטרים יש גם סיבות אמיתיות לחשוש מהליצנים, שלא קשורות בטרור או באירועי הפחדה. אם בימים הראשונים של התופעה הם לא באמת הזיקו לאף אחד, עם הזמן התרבו מקרי המעצר של ליצנים שמחזיקים סכינים, אלות בייסבול, שוקרים חשמליים, מברגים וגז מדמיע. התקבלו אפילו דיווחים על ליצנים חמושים באקדחים וגרזנים, אם כי במקרים שבהם הדיווחים הובילו למעצר – התברר שהם היו עשויים פלסטיק. ליצן אחד, חלאתי במיוחד, אף ריסס גז מדמיע על ילדה בת 10, שלדברי אמה סבלה מטראומה בעקבות המקרה.
לטענת הליצנים, ברוב המקרים מדובר בהגנה עצמית מפני ניסיונות לא מוצדקים לפגוע בהם. רון, בן 14 מבאר שבע, מסתובב עם אלה ופטיש בעקבות מקרה תקיפה כזה. "עמדתי בפארק בשעה 11 בלילה, לא הזקתי לאף אחד", הוא אומר, "לפתע קפצו עליי שלושה נערים והתחילו להרביץ לי בבעיטות ואגרופים. מאז החלטתי שמי שיפגע בי יחטוף. אנחנו נמשיך להסתובב בעיר". "היו אנשים שניסו לתקוף אותנו גם כשלא עשינו כלום", אומר גם אור, "ככה התחיל העניין שליצנים התחמשו באמצעים להגן על עצמם".
בצד השני של המתרס ניצבות המיליציות האנטי-ליצניות. בבאר שבע הקימו כמה עשרות הורים ובני נוער סיירת ל"ציד ליצנים", שפעלה בלילות האחרונים. הם הצטיידו במכשירי קשר ואקדחים, עורכים סיורים רגליים ובאמצעות כלי רכב, ואפילו גייסו לשורותיהם חיילים קרביים שהביאו את ה-M16 מהבסיס. "הילדים שלי, בני 8 ו-10, לא יוצאים מהבית בלילות", אומרת אורה, שהצטרפה לסיירת. "לפני כמה ימים איזה ליצן מטורף הבהיל אותם בכניסה לחדר המדרגות והם הגיעו הביתה חיוורים ומבוהלים. מתברר שזה קרה לעוד ילדים בשכונה. צריך לעשות לזה סוף, איפה ההורים של הליצנים האלה? החלטנו להפגין נוכחות ולהפסיק את התופעה הלא מצחיקה הזו". חבר אחר בסיירת טען שהליצנים עקבו אחריהם בווטסאפ, והחליטו בעקבות זאת להישאר בבית ולא להסתבך.
לצד הפעילויות המאורגנות עובדים בשטח גם ציידי ליצנים עצמאיים, רבים מהם בני נוער גם כן. בימים האחרונים נעצרו נערים בירושלים ובצפון בחשד שהחזיקו סכינים במטרה לפגוע בליצנים. כמו אויביהם המושבעים, הם טענו שמדובר רק בהגנה עצמית: "לקחתי סכין מטבח מהבית כדי לשמור על עצמי", אמר אחד הנערים בחקירתו, "הליצנים תקפו חברים שלי, אז החלטתי להיות מוכן למקרה שיפגעו בי". במשטרה מודאגים מהאנטי-ליצנים לא פחות מאשר ממחוללי המהומה המקוריים, ואולי אפילו יותר. או כפי שאומר קצין הבילוש: "החשש שלנו הוא שאזרחים ייקחו את החוק לידיים ושזה ייגמר באסון".
למה ליצנים ולא ערפדים?
מעבר לשאלות אם הפאניקה מבוססת או מוגזמת, אם הליצנים הם סכנה קיומית או ששונאי הליצנים הם הצרה האמיתית, אם הנוער של היום התקלקל לבלי היכר או שפשוט משעמם לכולם בחגים, יש שאלה מסקרנת אחת שאף אחד מהצדדים לא מנסה לענות עליה: למה דווקא ליצנים? הרי לא כל אזרחי ישראל הלכו לצפות ב"זה", ובקולנוע לא חסרו דמויות מפחידות לאורך השנים. איך זה שבימים ש"דמדומים" היה פופולרי לא פחדנו שערפדים יתנפלו עלינו ברחובות וינסו לנשוך אותנו בצוואר?
נתחיל בהתחלה. אין תרבות אנושית שאין לה גרסה זו או אחרת של דמות הליצן. בתיאטראות יוון ורומא היה זה שוטה הכפר, בחצרות המלכים אנחנו מוצאים את ליצן החצר, ברנסנס המאוחר את פיירו ובסרטי צ'רלי צ'פלין את הנווד. לא חשוב מי הליצן שלכם, העיקרון הוא אותו עיקרון: הליצן מגלם תכונות מנוגדות שהופכות אותו לדמות קומית וטראגית. הוא יכול להיות טיפש להחריד וחכם להפליא, עליז ועצוב, חריג ומקובל, מלא פאתוס ופתטי. בכך הליצן משקף לנו את עצמנו, צוחק על התפיסה העצמית שלנו ועל הסדרים החברתיים. וזה מפחיד כי זה לא צפוי. אנחנו לא יכולים לצפות את ההתנהגות של הליצן. אנחנו לא יודעים לומר אם הוא צוחק איתנו או עלינו, אם הוא לנו או לצרינו, אם הוא מעמיד פנים או שאלה פניו האמיתיים. אי הנחת שהוא מעורר מסירה את המסכה שלנו.
כמו כל דבר אחר, גם הליצן התמסחר עם השנים. הליצן שאנחנו מכירים היום מבוסס על ליצן הקרקס, שפותח בסוף המאה ה-19, וספציפית על ההבחנה הקרקסית בין הליצן הלבן לליצן האדום: שעה שהליצן הלבן מבוסס על הפיירו הקומי-טראגי, הליצן האדום הוא סתם בידור, זה שדופקים לו עוגות קצפת בפרצוף. אין לו תכלית בפני עצמו. אין לו תובנות על תחלואי החברה. הוא מושא הבדיחה, לא מחולל הבדיחה. כל הליצנים שאנחנו מכירים כיום הם ליצנים אדומים. אם אי פעם הזמינו לכם ליצן ליום הולדת, סביר להניח שהוא לא קילל כשוטה הכפר או ייעץ לכם בעורמה בענייני שלטון. הוא עשה לכם שמח וניפח בלונים. הליצן האדום הוא גם בוזו, ככל הנראה הליצן המפורסם בעולם, שאת דמותו קנתה מקדונלד'ס כשיצרה את רונלד מקדונלד. הילדים יושבים לו על הברכיים, מציירים לו שפמים, ורונלד מחייך. תמיד לשירותכם. תמיד – עד שהוא מתהפך עליכם.
"כאשר התרבות מאמצת לה את הלץ ומעניקה לו תפקיד של בדרן מוכר, הוא משרת אותה... תפקידו המסורתי הרי זה לנקז ולטהר דחפים אנטי חברתיים מסוכנים; הוא מזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא-תרבותית, את יצריותם, את חוסר השלמות ההכרחי המצוי בהם", כתב המשורר וחוקר התיאטרון אריה זקס בספר "שקיעת הלץ". וכך קם "הליצן השטן" החדש, אנטיתזה לליצנים המושלמים והפלסטיקיים של מקדונלד'ס. החיים לא מושלמים, ומה שמודחק, ממותן וממוסחר היום מטעמי חרדה קלה, מחר ישוב לנקום כאימה צרופה.
כזה הוא פניווייז הליצן מ"זה" של סטיבן קינג, שהנערים ברחובות מחקים עכשיו. פניווייז מתלבש כמו בוזו ומחייך כמו רונלד מקדונלד, אבל הוא בא לאכול לכם את הילדים. האם הטרנד היה תופס אם היה מדובר בתחפושות זומבים או ערפדים? ספק רב. אם ילד מחופש לערפד אורב מאחורי עץ בגינה הציבורית ועושה "בו!", זה מבהיל לרגע, אבל גם סתם ילד שעושה "בו!" יכול להבהיל לרגע. לעומת זאת, ליצן שעומד בגינה ציבורית באמצע הלילה לא צריך את ה"בו!". הוא מלחיץ כשלעצמו, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה הצעד הבא שלו.
וכך, גם אם לא במתכוון, זבי החוטם האדום הצליחו להוציא את כל המדינה ליצנית. כך הם הצליחו לחלץ מהמשטרה, ממשרד החינוך ומראש עיריית באר שבע תגובות רציניות להחריד למתיחה מטומטמת. כך הם הצליחו לגרום לנו לדבר במשך שבוע רק עליהם, בתערובת של בהלה, בלבול, שעשוע והשתאות. כך הם לא התקשו לחלץ מאזרחים בלתי-ליצניים את הצד האפל והאלים שלהם. האם מישהו ניסה לשחק עם הליצנים? למתוח אותם בחזרה? ישר עברו למכות. ההיסטוריה של הליצן מלמדת שככל שמנסים להשתיק אותו, ככל שטוענים את המסכה ביותר ויותר חרדות, ככה הוא מתחזק.
כלומר, עד גבול מסוים. ההצלחה המסחררת של מסע ההפחדה הליצני טמנה בחובה גם את סופה המהיר של התופעה, שמתחילה לאבד את מקומה בכותרות ובשיחות הסלון. הליצנים החמודים יותר, שבאמת רק רצו לעשות "בו", נבהלו מההיסטריה סביבם והחליטו שהגיע הזמן לתלות את הנעליים הענקיות. את מקומם תופסים מחורעים עם אלות בייסבול, שכנראה רק מנצלים את החזות הליצנית כדי ללכת מכות, אותה אלימות ישנה בתחפושת חדשה. כמו סדרה שצורכים בבינג', כך גם הדרמה הזאת איבדה מזוהרה מהר מאוד, ובשבוע הבא כנראה נחזור לדבר על הפקקים, על המחירים בסופר, על הגשמים הראשונים. הליצנים יחכו להזדמנות אחרת לנקום.