לפני כשנה וחצי קבוצת מטיילים בספארי באפריקה נחשפה למחזה שצלמים של הנשיונל ג'יאוגרפיק חיים בשבילו. המטיילים שהיו על ג'יפ ספארי ראו באפלו מלחך עשב כשמהצד שני אריות מתבייתים לכיוונו. הם ציפו לראות שם הרבה דם וסטייק בופאלו שמחולק בין הפרטים בלהקת אריות, אלא שבפועל, כמה רגעים אחרי שאחד מהאריות נעץ שיניים בבופאלו האחד, הגיח בופאלו שני שבמשך קרב שנמשך 45 דקות הבהיר לאריות היטב שאת ארוחת הצהרים שלהם כדאי להם למצוא במקום אחר. הסרטון, אותו פרסמנו לפני כשנה וחצי, גרם להתלהבות חוצה יבשות והסיט כותרות מהמלחמות שבני האדם מנהלים למלחמה האמיתית –מלחמת ההישרדות בטבע.
המלחמה בטבע היא המלחמה הכי מתוחכמת שאי פעם נשמע עליה. מכיוון שביערות ובסוואנות אין מקום לדיפלומטיה ואין איך לרכך את ההפסד (המפסיד בדרך כלל מת), היצורים השונים פיתחו להם מנגנוני הגנה שעדיין מפתיעים חוקרים ברחבי העולם. הנה כמה מטורפים במיוחד.
החיפושית המפציצה
חום הוא סימן אזהרה לכל היצורים בטבע. אף אחד לא נהנה ממכת חום ורובם יתרחקו ממקורות חום קיצוניים. בעל החיים היחיד למעשה שפיתח משיכה לחום ולאש הוא האדם – אך אנחנו לא היחידים שהשכלנו להשתמש בחום למטרות אחרות.
החיפושית המפציצה לא תיראה לאף בעל חיים כחיה מיוחדת, עד שהוא ינסה לפגוע בה – ואז הוא יחטוף מכת חום שתגרום לו לברוח כל עוד הוא רק יכול. איך זה קורה? בבטן של החיפושית יש שני שקים עם חומרים שונים. כשהחיפושית חשה שהיא בסכנה, היא משחררת את שני החומרים האלו לאיבר שמצוי בקצה הבטן שלהם. המפגש של שני החומרים מביא לתגובה כימית פולטת אנרגיה שאחד התוצרים שלה הוא גז. הגז שנושא איתו את כל אנרגיית החום שנפלטה בתגובה קרוב מאוד לטמפרטורת רתיחה של מים, מה שיכול להיות מאוד-מאוד לא נעים.
הדגים המעופפים
אחד העקרונות הכי חשובים בכל מלחמה הוא עיקרון ההפתעה – היכולת לשלוף את הנשק שובר השוויון בדיוק ברגע הנכון מבלי שאף אחד יהיה מסוגל לחזות את זה קודם. אחד מהמחזות הכי לא צפויים בים הוא הדג המעופף. לרגע אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בציפור, או בסוג של מטוס זעיר, אבל לא. מדובר בדג שיודע לעוף.
הדאוניים הם דגים שחיים בכל האוקיינוסים וחיים בעיקר באקלים הטרופי והסובטרופי. הם נבדלים מיתר הדגים בסנפירים הארוכים שלהם שמתחילים בצדי הגוף שלהם ונמשכים עד לזנב. בתוך המים הם מתנהלים כמו דגים רגילים למדי. כשהם נכנסים לסכנה, הם מתנהגים אחרת לחלוטין: מרגע שהם נכנסו למרדף הם מתחילים בשחייה מאומצת ומהירה, מגיעים למהירות של 60 קמ"ש ואז פורשים את הסנפירים שלהם לצדדים ומזנקים אל מחוץ למים. הם מכים עם הזנב שלהם בפני המים ומתרוממים על זרמי אוויר בגובה שיכול להגיע למטר וחצי. כעת הם ידאו מעל לפני המים למרחק שיכול להגיע לכ-200 מטרים. הם יכולים לחזור לפני המים ולהמריא שוב מבלי שיצטרכו לחזור אל תוך המים. מהצד של הטורף, הדג שהם תכננו לארוחת הערב נעלם כלא היה.
אגב לא פעם הדאוניים נוחתים על סירות דיג, שזה כבר פחות טוב מבחינתם. היפנים מאוד מאוד אוהבים את ביצי הדגים האלו יחד עם הסושי.
יש כאן משהו מסריח #1
ריח בטבע זה הכול. ככה בעלי חיים מזהים אוכל, ככה הם מסמנים טריטוריה, ככה הם מסמנים לפרטנר שאיתו הם מעוניינים לבלות את הלילה ולהבדיל, ככה הם גם מזהים סכנה, או מגנים על עצמם ממנה.
הבואשים, זיהו אי שם במהלך האבולוציה את הפוטנציאל שבריח. ובשונה מבני האדם, הם לא רצו לפתוח סופר פארם, אלא פתחו מפעל לחומר לוחמה כימי. איפה? בפי הטבעת שלהם. בתוך שקים אנאליים הם צוברים נוזל דביק וריחני שמכיל בעיקר אתאנתיול – חומר מצחין שהריח שלו מזכיר מאוד ביצים רקובות. ספר השיאים של גינס הגדיל לכנות אותו בשנת 2000 בתור החומר הכי מסריח בעולם. מדובר למעשה בריח כל כך מסריח עד שחברות הגז מוסיפות מינונים מזעריים שלו לבלוני גז בישול כדי שיהיה אפשר לזהות דליפה כמה שיותר מהר.
בכל אופן, שמו של הבואש הולך לפניו, או יותר נכון, מאחוריו והוא מצליח להרחיק ככה ממנו לא מעט טורפים, ביניהם אפילו דובים.
יש כאן משהו מסריח #2
כולנו זוכרים רגעים מלחיצים, כאלו שהבנו בהם שאנחנו בסכנה. כמובן שכל אחד מגיב אחרת, אבל יש תגובות שנעות בסקאלה שבין המביך (ע"ע מקרה הבואש שמפליץ מפחד) למפתיע. אחת מהן היא הקאה.
התרנגול שחי בארצות הברית ובכל רחבי אמריקה הלטינית פיתח לעצמו מנגנון הגנה מקורי במיוחד. כשהוא מרגיש שהוא בסכנה, הוא פשוט מקיא. מהצד, אפשר לחשוב שהוא די אהבל. מה אתה מקיא? תברח! בפועל, הוא לא מטומטם כל כך כמו שזה נראה ולמען האמת יש מאחורי האקט הזה לא מעט הגיון. הקיא שיוצא מהקיבה של הציפור הוא חומר מאוד מאוד חומצי. כל עוד כל הדבר הזה נמצא בקיבה, הכול בסדר, הוא לא מזיק. מחוץ לקיבה, הוא יכול להרוג.
מספר חוקרים משערים שהקיא בא להרחיק טורפים שיורתעו בגלל הריח, חוקרים אחרים משערים שבעצם ההקאה, הציפור מציעה לטורף לאכול את הקיא שלה ובכך להשביע את רעבונה ויש שיגידו שהציפור עושה את זה כדי להשיל משקל מהגוף כדי שתוכל לברוח יותר בקלות. לא משנה מאיזו סיבה, השיט הזה עובד והציפורים שנראות די טיפשות כשהן עושות את זה שורדות ככה פעם אחר פעם.
הנמלים המתאבדות
את פיגועי ההתאבדות לא המציא האדם – הנמלים עושות את זה כבר מיליוני שנים. הנמלה, חרק חברתי מאוד, מצטיינת גם בהיבט של הגנה על הקן.
יש לא מעט טקטיקות הגנה בספר הלוחמה של הנמלים, אך הפעם נספר על הרואיזם של ממש. מדובר בנמלים שחיות במלזיה ומקננות שם בבתי גידול שונים. כשהן חשות שהקן בסכנה, מעמד החיילים יוצא בקו הגנה מהקן יחד עם היתר שעומדים מאחור. כמו בסרטים של האריסון פורד, החיילים משאירים את המשפחות לעמוד ולצפות ורצים אל עבר האויב כשהם משחרים לקרב. כשהם יגיעו לאויב, הם יעשו את הבלתי יאמן ויתפוצצו כשהם מפיצים סביבם רעל שיפגע באויב וימנע ממנו להגיע עד לקן. לכל פרט לוחם, יש בבטן מעין "שק רעלים". כשהוא מבין שאין לו ברירה, הוא מגדיל את הלחץ בבטן וכל העסק מתפוצץ לכל עבר.
מצד אחד, הקן מאבד ככה לא מעט מהפרטים שלו, אבל מצד שני, הוא ניצל. טוב למות בעד ארצנו, גרסת הג'ונגל.
העץ שמצא את ההגנה האולטימטיבית
עץ השיטה המדברי הוא עץ בעל יכולות מטורפות. עצם העובדה שהוא מסוגל להתמודד עם תנאי היובש של המדבר, עם הצינה של הלילה ועם החום של היום, זו רק עדות אחת לחוכמה שמגולמת בעץ הזה שרובנו פשוט חולפים על פניו.
באזורים מסוימים בעולם, עצי השיטה השכילו להבין את יכולת ההגנה של הנמלים והחליטו להכריז על שיתוף פעולה. עצי השיטה מאפשרים לנמלים לקנן בתוכם ובתמורה, מקבלים הגנה. ברגע שטורף מאיים מתקרב לעץ, הוא ירגיש עקיצות בכל חלקי הגוף. בהתחלה הוא יחשוב שפגע בו ברק, אבל מהר מאוד הוא יבין שהנמלים הנאמנות לא הולכות לתת לו להתקרב אל העץ.
תחפושת מושלמת
אחת מדרכי הלוחמה שגם האדם משתמש בה היא תחפושת, או הסתערבות. הטבע עושה את זה כל הזמן. בעלי חיים יודעים להתחפש לצמחים, לטורפים שלהם או לסתם משהו מפחיד. הבאנו לכם את אחד הדוגמאות הכי מרשימות. הביטו בתמונה והגידו לנו - האם זהו פרפר או נחש? (התשובה כאן)
העמדת פני מת
זה הטריק הכי ישן בספר, וזה עובד כבר שנים. בעלי חיים פיתחו שיטות מטורפות רק כדי שיחשבו שהם מתים – התנשלות, הורדת חום הגוף, אי תזוזה, תנוחות משונות ועוד. לפעמים הדרך היחידה להתגונן ממוות, היא לצחוק לו בפנים.
מרוץ החימוש האבולוציוני
במרוצת מיליוני שנים היצורים השונים החיים על כדור הארץ עברו שינויים אבולוציוניים כאלו ואחרים בהתאם לסביבה המשתנה שלהם – סוג המזון, האקלים, תנאי הלחות בסביבה, טורפים פוטנציאליים ועוד. השינויים יכולים לבוא לידי ביטוי בעיקר בשינוי צבעי הגוף, באנטומיה, בשימושים לאיברים קיימים ובתזונה.
תורת האבולוציה של דארווין וכן חוקרים בני ימנו מצביעים בבירור על התאמה בין ההתפתחות האבולוציונית של קבוצות המתחרות האחת בשנייה: יצור אחד מפתח עמידות או מנגנון הגנה נגד יצור אחר שפוגע בו ובשלב האבולוציוני הבא, היצור שפוגע בו יפתח מנגנון שמתעלה על אותו מנגנון הגנה. באופן הזה, אפשר לראות התפתחות אבולוציונית ממש מקבילה.
דוגמא לכך אפשר לראות בבירור בהתפתחות האבולוציונית של צמחים מסוימים מול ההתפתחות האבולוציונית של חרקים שאוכלים אותם, מה שבא לידי ביטוי בהתאמה בגפי הפה של החרק וביכולת של החרק להתמודד על רעלים שהצמח פיתח נגדו. בנוסף, ניתן לראות את ההתפתחות האבולוציונית הזו גם ביחסי טורף ונטרף – הטורף מפתח יכולות ראייה מוצלחות יותר כדי להתעלות על מנגנוני ההסוואה של הטרף, יכולות מרדף מהירות יותר מול שכלול יכולת המילוט של הטרף שלו וכן הלאה. מרוץ חימוש דומה אפשר לראות בין חיידקים ונגיפים לבין חברות התרופות. חברות התרופות מפתחות חיסונים והחיידקים והנגיפים מפתחים מולם עמידות.