בני ישראל הלכו 40 שנים במדבר. זה כתוב בתנ"ך, אז זה חייב להיות אמיתי. אבל העניין הוא שזה ממש מופרך: בתור בני אדם אנחנו תופסים מעצמנו מומחים לבני אדם, ולבני אדם אין כוח ללכת יותר מחמש דקות. לראייה, שימו לב למאמצים הבלתי נלאים שאנחנו עושים כדי לא ללכת. אפילו המצאנו את הסגוויי, וזה ממש לא מפריע לחלקנו (אנשי הייטק בעיקר) שאנחנו נראים כמו שאנחנו נראים כשאנחנו רוכבים עליו. הבושה נעלמה, אנחנו לא רוצים ללכת יותר לעולם. בחישוב לאחור, אם נבדוק את רמת המוכנות של אנשים ללכת מדי יום, אזי כמומחים לבני אדם אנחנו משערים שזה יגדל מחמש דקות לחצי שעה.

טוב, אולי אנחנו קצת מגזימים. כשחושבים על זה, ללכת כעם של יהודים זה אולי תחרות הפאסיב-אגרסיב הגדולה ביותר בתולדות האנושות: אנשים סופרים אחד לשני צעדים, מהירות, מי רק מרכל ולא הולך, מי עושה את עצמו סובל משבר הליכה (התירוץ הכי יפה שהעם היהודי המציא אי פעם. מקום שני: אנטישמים). אז עזבו את הדיבורים בעלמא ובואו נתחיל עם החישובים האמיתיים: עם יוצא ברגל ממצרים. לאן הוא יגיע ב-40 שנה?

כפול 500, אבל מי סופר

דבר ראשון גוגל, אחד אלוהינו. חיפשנו "המרחק בין קהיר לירושלים", ואז היינו נחמדים והגדלנו את המרחק כי ארץ גושן המקראית - הגטו של העבדים העבריים - הייתה קצת יותר קרובה אלינו מקהיר. גוגל הציג לנו תוצאה ואפילו הציע מסלול הליכה של 735 קילומטרים, שבדרכים סלולות ייקח כ-150 שעות, כלומר 6.25 ימים. איך 6.25 ימים הופכים ל-40 שנים?

למזלנו, מישהו בערך הוויקיפדיה "נדודי בני ישראל במדבר" יצר עבורנו טבלה עם כל תחנות העצירה של עם ישראל במדבר. כמה פעמים אפשר לעצור באורחן M הדרך? בסך הכל 43 תחנות עצירה. אבל אנחנו מדברים פה רק על עצירות-עצירות. תחשבו על מעמד הר סיני, עם כל סיפור עגל הזהב וניפוץ הדיברות המקוריות - כמה זמן זה לקח? שלושה חודשים? ומה קרה אחרי מתן תורה?

40 שנים בהליכה (צילום: ויקיפדיה)
תוך שבוע אתם אמורים כבר להגיע לשם | צילום: ויקיפדיה

פתאום יש מלא חגים ומועדים, ושבתות לשמור עליהן, וימי חופשה שמגיעים לך מהמדינה הסוציאליסטית שאתה מנסה לייסד, וימי מחלה שלוקחים כי אתם בדיכאון שלא עובר וממש לא מסוגלים לצאת מהמיטה עכשיו, וסתם חתונות. ברצינות, תחשבו כמה חתונות היו שם: אם במעמד הר סיני נאמר כי "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות, י"ב, ל"ז), אז תוסיפו לזה את הנשים והילדים, שני מיליון בני אדם לפחות. והם באקלים מדברי ולוהט, שריריים, שזופים וחטובים מכל עבודות הפרך במצריים. דבר מוביל לדבר והופה - זה כמו פרק ב"מפרץ האהבה" שנמתח על פני 40 שנים. או כמו "מפרץ האהבה" המקורית, בעצם.

אוקיי, הלאה. מהי מהירות ההליכה הממוצעת של בן אדם? מדענים שמבינים בדברים האלה אומרים  שכ-5 קמ"ש. רובנו מסוגלים ללכת בקצב מהיר יותר, אבל אנחנו בוחרים לא לעשות זאת. אז בואו נצא מנקודת הנחה שהצעידה הייתה עבור בני ישראל כמו יום עבודה בן שבע שעות (ועוד נתנו להם יום עבודה מהחלומות. מי עדיין עובד כל כך מעט שעות ביום?). אם ככה, אז בני ישראל היו יכולים ללכת מדי יום מרחק של 35 ק"מ. נוריד להם יומיים הליכה בשבוע, על שבת ועוד חגים, מועדים ועצלות: הם צועדים 175 ק"מ בשבוע. 9,100 ק"מ בשנה. 364,000 ק"מ ב-40 שנה במדבר. אתם זוכרים שהמרחק בין מצרים לישראל הוא 735 קילומטרים? אז הם יכלו ללכת את המרחק הזה בערך 500 פעמים.

בסודאן אתה שובר ימינה

בשנת 2011 פרסם ההיסטוריון ד"ר אביגדור שחן את ספרו "זה סיני! ההר והמדבר שבו נדדו בני ישראל ביבשת אפריקה", מחקר על המסלול ההזוי שבו בחרו אבותינו להגיע לארץ ישראל. בהסתמך על שבטים אפריקניים שומרי מצוות ומקומות בעלי שמות עבריים ברחבי יבשת אפריקה, יוצא שהמסלול המטופש שעשו העבריים היה כזה: יורדים דרומה ממצרים לכיוון צ'אד וניז'ר, משם פונים לצפון מערב היבשת ובחזרה מזרחה לסודאן ואתיופיה. עכשיו חוצים את ים סוף, מגיעים לתימן ונכנסים לארץ המובטחת דרך ירדן. פנינו שוב אל מפות גוגל כדי לחשב את המסלול הזה, וגם אז - אחרי שגוגל עצמו התריע שוב ושוב שזה מסלול לא הגיוני, ושככל הנראה נמות בדרך אינספור פעמים - גילינו שאורכו 22,561 ק"מ בלבד. בקצב של בני ישראל, אפשר ללכת את המרחק הזה בשנתיים וחצי.

אז לאן אפשר להגיע במרחק של 364,000 ק"מ? אפשר להקיף את כדור הארץ, שהיקפו הוא 40,075 ק"מ, קצת יותר מתשע פעמים. בואו נרחיב את האופקים ונדמיין שאלוהים בנה לבני ישראל גשר ישירות לירח (הוא כל יכול, לא?): היינו יכולים להגיע אליו, כמעט. המרחק בין כדור הארץ לירח הוא 370,300. אם היינו מורידים כמה ימי חופשה, היינו מצליחים להגיע אליו.

תראו, סיפור יציאת מצריים עבר מדור לדור. אם נזכור שהתכונה היהודית הבסיסית ביותר היא להגזים, להקצין, לשקר ולעגל פינות, אז פתאום כל העסק נהיה הגיוני. כמה דורות אנחנו כבר מיציאת מצריים? היא התרחשה, לפי מבקרי המקרא, בסביבות 1230 לפנה"ס - לפני 3,246 שנים. אם דור הוא 25 שנים, זה אומר שעברנו מאז 129.84 דורות. 129.84 דורות של אנשים שאוהבים להתלונן, לספר כמה סבלו ולצאת יותר מסכנים מכולם. אנחנו מתפלאים שלא הפכנו את השנתיים וחצי האלה לטריליון שנה.

40 שנים בהליכה
עתידות: עוד 40 שנים תגיעו לירח

וכעת, 5 עובדות לא הכרחיות על הליכה

1. מכירים את האנשים הבהחלט שפויים האלה שמחליטים להקיף את העולם בהליכה? אז מי שלקח את זה הכי רחוק, מילולית, הוא ז'אן באליוו ממונטריאול. באליוו, סוחר בשלטי ניאון במקצועו, החליט לצאת למסע הליכה סובב פלנטה בשם "השלום ואי האלימות, למען עתיד ילדי כדור הארץ". הוא יצא מביתו ב-18 באוגוסט 2000, וכמו פורסט גאמפ רק בהילוך איטי צעד במשך 11 שנים. המסע שלו לקח אותו ל-64 מדינות וארך 46,600 מייל - או 74,995 ק"מ, שזה קרוב לכפול מהיקף כדור הארץ (זוכרים, 40,075 ק"מ?). איך אמרו ב"סאות' פארק": תאשימו את קנדה.

2. ענף ההליכה הוא ספורט אולימפי כבר 90 שנה. תחרויות הליכה נערכות במנעד טווחים גדול בהרבה מזה של ענפי הריצה – ממייל אחד ועד 95 מייל (152 ק"מ). והכי יפה זה שכל המתחרים, ללא יוצא מן הכלל ולא משנה לאיזה מרחק, נראים כמו דפקטים.

3. יש אומות שהולכות ויש אומות שממש לא. בשנת 2003 נערך מחקר בין לאומי שבדק באמצעות מדי מרחק כמה פוסעים אנשים בני לאומים שונים, ונחשו מה – ארה"ב היא המדינה הכי פחות מהלכת בעולם המתועש. המחקר, שתוצאותיו פורסמו בביטאון המכללה האמריקאית לרפואת ספורט, העלה שאמריקאי ממוצע פוסע 5,117 פעמים ביום. נשמע הרבה? אז לא: השיאנים, תושבי אוסטרליה, פוסעים 9,695 פעמים ביום. היפנים: 7,168. ישראל לא נבדקה, אבל תחושה שלנו - דווקא בקטע הזה אנחנו הכי אמריקה.

4. האדם החל ללכת, כלומר לפסוע על שתי רגליים, רק לפני כשישה מיליון שנים. מדענים מאמינים שהאדם הזדקף בנסיבות פרקטיות: גילינו שזאת דרך נוחה יותר לשאת חפצים, וכבונוס חסכנו באנרגיה, כי הליכה על שתיים הרבה פחות סוחטת מהתקדמות על ארבע. נסו פעם לעמוד בקצב של תינוק זוחל ותיווכחו.

5. המוח שלנו התרגל להליכה הרבה לפני הגוף שלנו. עמוד השדרה מעולם לא עבר תהליך אבולוציוני שהתאים אותו להליכה על שתיים, והתוצאה היא כאבי הגב רבים מאיתנו סובלים מהם באופן כרוני. מוזר, בדרך כלל אנחנו נדפקים דווקא כשהמוח שלנו מפגר אחרי המעשים שלנו.