השעה הייתה שמונה בבוקר. אישה שהחזיקה את צווארה בידיים מגואלות בדם יצאה בצעדים כושלים מתוך מנהרת הולכי הרגל שמתחת לדרך ההגנה בחיפה. מהצד השני של אותה מנהרה יצא בהליכה האיש שהרגע ניסה לרצוח אותה. הוא החזיק בידו סכין – אחד מתוך אוסף מרשים שטיפח בביתו. הוא בחר דווקא בו משום ש"הוא מאוד חד ומשונן, ואין סכנה שיישבר", כפי שיספר מאוחר יותר. האישה – שאז עוד נקראה בשם שנתנו לה הוריה, לפני ששינתה אותו – נדקרה בצוואר ובבטן. הידיים שלה, שהחזיקו בצוואר המשוסף, היו פצועות גם כן. ניגר מהן דם. היא יצאה מהמנהרה לכיוון הרחוב, שם אנשים עשו את דרכם לעבודה ולשאר ענייניהם. אף אחד לא עצר לידה. היא התקשרה למוקד מד"א, אבל כשנענתה, הגרון שלה לא הצליח להוציא קול.
היא נעצרה בשולי הכביש. יד שמאל המשיכה לתמוך את הצוואר ועם יד ימין התחילה לנפנף בכוחותיה האחרונים לעוברים ושבים. איש לא עצר. ככל הנראה חשבו שהיא טרמפיסטית והתעלמו. לצעוק לא יכלה, גם לא לדבר. היא הורידה לרגע את היד מהצוואר, בתקווה שהדם הניתז יסגיר את מצבה ומישהו ייגש כדי להציע עזרה. כשגם זה לא קרה, נשכבה על האספלט. היא הסתכלה לשמים, שמעה את גלגלי המכוניות החולפות לידה ואמרה לעצמה שאלה רגעיה האחרונים. אלא שאז, נשמעו חריקת בלמים וטריקת דלתות. מהרכב יצאו שני גברים, רצו לקראתה וחבשו את צווארה. "טל מוסקוביץ' עשה לי את זה", היא לחשה באוזניי אחד מהם רגע לפני שהאמבולנס אסף אותה והציל את חייה.
מדוע המדינה החליטה בצעד נדיר לערער?
כן, הקורבן הכירה היטב את הגבר שניסה לרצוח אותה: בחור בן 23 שעבד ביחד איתה במפעל "אינטל" בחיפה. הוא היה עובד מחסן שהתקדם למשרה במעבדה, היא החליפה אותו בתפקידו הקודם ועשתה איתו חפיפה. למשך תקופה הוא הדריך אותה בעבודתה החדשה, יום אחרי יום. לפעמים גם היו חוזרים ביחד הביתה. הבתים של משפחותיהם – שניהם התגוררו עדיין אצל ההורים – היו קרובים. הם לא היו חברים קרובים, רק קולגות שמשוחחים בנעימים. פעם אחת ביקש ממנה לצאת איתו לסרט, והיא סירבה. זה לא הפריע לשגרת העבודה המשותפת ואפילו לא לצעידות המשותפות הביתה. אבל מתחת לפני השטח בעבעו זרמים אחרים. "התפתח אצלי רצון להרוג אותה", יאמר מוסקוביץ' מאוחר יותר בחקירתו, "היא הייתה בחורה שעשתה רושם של בחורה שמחה, תמיד מחייכת, תמיד מרוצה מהחיים. באיזשהו מקום זה הציק לי, כי אני טיפוס בדיוק הפוך מזה".
מוסקוביץ' הורשע בניסיון לרצח ונידון ל-18 שנות מאסר. מאז ה-2 ביוני 2003, יום המקרה, עברו 13 שנה. בימים אלה, חמש שנים לפני תום תקופת המאסר, הוא ממתין לשחרור מוקדם – ועדת השחרורים המליצה עליו ובית המשפט המחוזי בנצרת אישר. מוסקוביץ' כבר אמור היה להיות בחוץ. אלא שלאחר שניתן האישור, הפרקליטות הגישה בצעד נדיר בקשה לבית המשפט העליון, לאפשר לה לערער על הכרעת המחוזי ולדחות את המלצת ועדת השחרורים. החלטת העליון צפויה להתקבל בשבוע הבא, לאחר כמעט חצי שנה של המתנה מתוחה. אם ידחה את הבקשה, מוסקוביץ' ישוחרר מיד. הוא יגור בבית המשפחה שלו, יעבוד במקום עבודה שנקבע למשך כמה שעות ביום ובשאר הזמן יהיה במעצר בית מלא (כולל חתימה בתחנת המשטרה פעם בשבועיים). הוא יצטרך להשתתף בטיפול שיקומי פסיכולוגי, ולהתייצב אצל פסיכיאטר לצורך מעקב. בנוסף, ימשיך לשלם את יתרת הפיצוי שנקבע לקורבן שלו.
זהו מקרה מורכב. מוסקוביץ', שאובחן כסובל מהפרעת אישיות סדיסטית ומהפרעת אישיות נרקיסיסטית, שהובילו אותו לרצוח, נמצא כבר זמן רב בתוכנית שיקום שביקש לעבור ביוזמתו ושמותאמת לצרכיו. הגורמים המלווים אותו בתהליך מעידים על שביעות רצון מהתקדמותו, על התפתחות הנפשית ועל מסוגלוּת לעמוד בפני המציאות שמחוץ לכותלי הכלא. לאחר שוועדת השחרורים ולאחריה גם המחוזי קיבלו עמדה זו, הפרקליטות החליטה לערער וכעת העליון יצטרך לפסוק בשאלה בעלת משמעויות משפטיות, אתיות ומעשיות סבוכות: אם לערער על ההחלטה לשחרר אדם שניסה לרצוח אישה כי נראתה לו "מאושרת מדי" ושהצהיר בעבר על רצון לרצוח אנשים נוספים בשל אותה סיבה, מבלי שישנה ודאות שהדחפים האלה נעלמו לחלוטין? אם התשובה היא "לא", אז מה בדיוק הטעם במערכת השיקום של הכלא, כל זמן שאסיר המטופל בה בהצלחה לא זוכה בסופו של דבר בתגמול שהובטח לו – קיצור מאסרו? ואם התשובה היא "כן", כיצד קורבן ניסיון הרצח – או לצורך העניין הציבור כולו – יכול לחוש בטוח כשאדם כזה מסתובב חופשי?
בקבוקון עם דם עטלף ובובות וודו
טל מוסקוביץ' בן 36 כיום. הוא נולד לאם ילידת הארץ, סגנית מנהל בבית הספר, ואב עולה מרומניה, מנהל חשבונות במקצועו, שנפטר לא מזמן. כשמוסקוביץ' היה בן שלוש הוריו התגרשו. אלה לא היו גירושין יפים. בחקירתו העיד מוסקוביץ' שלפרידה הייתה השפעה עמוקה על התפתחותו: הוריו, כך טען, נהגו להשתמש בו כדי להעביר מסרים פוגעניים אחד לשני, והפעילו עליו מניפולציות. לאביו גם היו התקפי זעם קשים.
זמן-מה לאחר הגירושין נישאו שני ההורים לבני זוג אחרים. האם, שאיתה חי מוסקוביץ', התחתנה עם איש צבא – אדם קשוח וקפדן. בבית שררה אווירה קשה ומשמעת קשוחה. מוסקוביץ' הפך ילד מתבודד ודחוי: בני גילו נהגו ללעוג לו ולנהוג כלפיו באלימות. כשהגיע לגיל 15, סבל מדיכאונות קשים וממחשבות אובדניות וכבר אז התמקמה בלבו קנאה לאנשים שנראו לו שמחים בחלקם. הוא ניסה לשים קץ לחייו בשתי הזדמנויות.
מבודד ודחוי, מוסקוביץ' ברח למחוזות הדמיון, לעולם חלופי שבו פנטז על נקמה קשה וכואבת בבני גילו. הוא החל להאזין למוזיקת מטאל (במיוחד העריץ את להקת Mayhem הנורבגית שאחד מחבריה התאבד והשני נרצח); לצרוך סרטי סנאף אלימים וגרפיים (הוא העיד שהכריח את עצמו לצפות בהם "כדי להתחשל"); ולקרוא ספרים על מוות, פולחן שטן והתאבדויות (מאחד מהם קיבל את העצה להפתיע את הקורבן מאחור). בין החפצים שמצאה ברשותו המשטרה לאחר ניסיון הרצח היו בקבוקון עם דם עטלף ודם יונה ובובת וודו. והיה גם אוסף הסכינים, שאת חלקם קיבל מוסקוביץ' מאביו החורג.
מוסקוביץ' מעולם לא קיבל טיפול רציני והפרעות האישיות שלו הלכו והחמירו ככל שהתבגר. ביחד עמם גברו גם תחושת הניכור ורגשות הזעם. למרות הקשיים הניכרים, הוא הצליח לסיים 14 שנות לימוד במגמת הנדסה בבית ספר תיכון בסמ"ת שבחיפה. כשהגיע מועד הגיוס לצבא, נכנס לכלא והשתחרר על סעיף נפשי. אחר כך החליט להתנדב במשמר האזרחי.
אל העבודה ב"אינטל" התקבל עוד בתקופת לימודיו כהנדסאי בבית הספר. שם, כשהוא בן 23, הכיר את הקורבן, אז בת 30. הסיבה לרצח הייתה שמחת החיים וחייכנותה שהוציאו אותו משלוות רוחו, הטריגר היה כנראה הערה אגבית שהפטירה בכיוונו, כזאת שאין הכרח שתתפרש כפוגענית, אך בנפשו המסוכסכת של אדם פגוע עם נטיות אלימות עוררה יצר אפל שהוביל אותו לניסיון רצח. כשנשאל מוסקוביץ' בחקירתו האם גם לעובדה שסירבה ללכת איתו לסרט היה קשר להחלטתו לנסות להרוג אותה, דחה זאת בביטול. לא היה לו שום עניין רומנטי בה, טען.
התקשר לחבר, דיווח שרצח ושעכשיו יתאבד
ביום ניסיון הרצח, מוסקוביץ' התעורר בשעת בוקר מוקדמת ויצא מביתו כשבכוונתו לעשות שני דברים: לשסף את גרונה של חברתו לעבודה ולאחר מכן להתאבד באמצעות נטילת כדורים אמו ואביו החורג היו בדיוק בחו"ל, ועל פי החישוב של מוסקוביץ', הם היו אמורים להספיק לחזור להלווייתו מבלי שיצטרכו להקדים את הטיסה. מוסקוביץ' הכיר את היטב את השגרה של הקורבן – את הדרך שהייתה עושה מדי יום לעבודה, ואת השעות המדויקות שבהן התרחשה. הוא ארב לה בין הבתים, הלך אחריה אל המנהרה ושם קרא בשמה. הקורבן שמיד זיהתה את קולו, הסתובבה אליו ובירכה אותו לשלום. שניות ספורות לאחר מכן גרונה כבר שתת דם. הפנים שלו שנשקפו מולה – כפי שתיארה בראיון ל"מעריב" – לא הביעו שום רגש: הוא תלה בגופה עיניים קרות.
במהלך ההימלטות מהזירה, מוסקוביץ' השליך את הסכין, עלה על אוטובוס ואחרי שירד בשכונה סמוכה, התחבא בין הבתים וניסה לנקות את עצמו מהדם. לאחר מכן התקשר לחבר וסיפר לו על מה שקרה. בסיום דבריו אמר שהוא הולך לבלוע כדורים ולמות. אלא שלאחר ניסיונות שכנוע מצד החבר, מוסקוביץ' התרצה, תפס מונית ונסע אליו הביתה – מחליט לדחות בינתיים את הקץ. בדרך, שמע ברדיו מבזק חדשות שבו דווח על ניסיון הרצח. כשהגיע לחבר, החליט לאחר ויכוח מבולבל בכל זאת להתאבד. למזלו, המשטרה מצאה אותו זמן קצר לאחר בליעת הכדורים והוא הובהל לבית חולים, שם עבר שטיפת קיבה.
מוסקוביץ' עבר אבחון פסיכיאטרי שבו נמצא שאינו סובל ממחלת נפש, אלא מהפרעת אישיות, כשהמשמעות היא שהוא כשיר לעמוד לדין. את הרצח תיכנן שבועיים מראש והעיד שפעל תוך מודעות מלאה. בגזר הדין נאמר על ניסיון הרצח שהיה מעשה אכזרי וחסר פשר שבוצע ללא מניע נראה לעין. ההגנה של מוסקוביץ' ביקשה להקל את עונשו בטענה שהושפע מסרטים, ספרים ואתרי אינטרנט שהציגו אלימות וסאדיזם והרעילו את נפשו, אך בית המשפט דחה את הטענה וקבע שביצע את המעשה מבחירה חופשית. מעבר ל-18 שנות המאסר, גזר עליו גם פיצוי כספי לקורבן בסך 50 אלף שקלים שאותם מוסקוביץ' פרס לתשלומים רבים והוא משלם עד היום.
"החרטה מילולית בלבד, האסיר לא חש אמפתיה לקורבן"
מוסקוביץ', שבתחילת מאסרו הוגדר כאסיר בסיכון בשל נטיות אובדניות, קיבל טיפול פסיכיאטרי ותרופתי, ובהמשך טופל אצל פסיכולוג פרטי שבחר בעצמו ושמימנה משפחתו. הוא הפגין סימני שיפור, החל לעבוד כעוזר הוראה ובשנת 2009 הועבר לכלא חרמון הנחשב לאחד מבתי הסוהר הנוחים והטובים ביותר. שם, חידש את הלימודים שנקטעו בשל ניסיון הרצח לתואר ב-BA כללי באוניברסיטה הפתוחה, וביקש להשתלב בפרויקט לטיפול באלימות.
לפני חצי שנה, בחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו, פנה מוסקוביץ' לוועדת השחרורים וביקש להשתחרר. הוא ציין בבקשה שלא נרשמה נגדו אף תלונה על אלימות במהלך תקופת המאסר ושעבר שיקום מוצלח על פי כל הפרמטרים. כדי להוכיח את רצינות כוונותיו, פנה במקביל גם אל הרשות לשיקום האסיר, בבקשה לבחון את שילובו בתוכנית שיקומית מחוץ לכותלי בית הכלא. משמעות הבקשה היא קבלה מרצון של תנאים מגבילים גם לאחר השחרור, כגון טיפול נפשי, התייצבות תקופתית בתחנת משטרה והתחייבות להימצא בבית בשעות הלילה.
לכאורה, על פי סימני השיקום שמוסקוביץ' הראה, ההכרעה הייתה אמורה להיות קלה. אלא שבפנייה שניסחה לוועדת השחרורים לאחר מספר פגישות עם האסיר, ציינה היועצת המחוזית של הרשות לשיקום שלפי התרשמותה, החרטה שהביע מוסקוביץ' הייתה מילולית בלבד ושאינו חש אמפתיה כלפי הקורבן.
מוסקוביץ' עבר במשך יומיים מבחנים פסיכולוגיים על ידי שני אנשי מקצוע – בסופם, הוגשו שתי חוות דעת לגביו. הראשונה התבססה על ראיון אחד-על-אחד עם פסיכולוג: המראיין אמור במהלכו לגבש עמדה לגבי מידת המסוכנות של המרואיין על סמך תשובותיו, שפת הגוף שלו, תגובותיו הבלתי אמצעיות וכו'. הפסיכולוג שראיין את מוסקוביץ' מצא שרמת המסוכנות שלו נמוכה וציין שהוא זקוק לעזרה נוספת בריסון רגשותיו התוקפניים – עזרה שמוסקוביץ' ממילא התנדב לקחת על עצמו. מבחינת האסיר, זו התוצאה הטובה ביותר שיכול היה לשאוף אליה. אלא שבמבחן השני, המורכב משאלות אמריקאיות, אובחן שרמת מסוכנותו היא בינונית, ושלמרות שחל שיפור משמעותי במצב רוחו, הוא עדיין מתקשה להתמודד עם הדחפים התוקפניים הטבועים בו.
הגורמים המקצועיים טוענים שבעוד המבחן הראשון הוא אישי ומקיף, המבחן השני מורכב משאלות כלליות וקבועות, שאינן מביאות בחשבון את העובדה, למשל, שהנשאל הוא אסיר המרצה תקופת מאסר. יותר מזה, הם אומרים, מידת חשיבותו של אבחון שנעשה על ידי גורם חיצוני שאינו מכיר את מוסקוביץ' באופן אישי ושאורך יום או יומיים, מחוויר בהשוואה לדו"ח סוציאלי שהוכן על ידי גורמי הטיפול והשיקום בכלא חרמון ושמתבסס על היכרות יומיומית וארוכת שנים. "נכון שבמבט ראשון טל נראה אדם קר ומנותק", נכתב בדוח שהוגש על ידי מטפליו, "אבל הוא עבר תהליך טיפולי מעמיק ומשמעותי, ורכש כלים שבעזרתם הוא יודע כיצד לנתב את הדחפים האלימים שבו". ועדת השחרורים קיבלה לבסוף את העמדה של מוסקוביץ'. היא נימקה זאת בעיקר ברקורד הנקי שלו מאלימות בכלא, שמעיד לטענתה שלמד לשלוט בעצמו.
אבל האם באמת ניתן לסמוך על כך? האם יש אפשרות שאדם שהיו לו רגשות אלימים כאלה, שהביאו אותו לנסות לרצוח, פשוט יירפא? "אני לא מכיר את האסיר הזה אישית, אבל התשובה היא כן, חד-משמעית", אומר ד"ר יהושע וייס, פסיכולוג קליני ומנהל התוכנית ללימודי פסיכולוגיה משפטית במרכז הבינתחומי הרצליה, שעבד כפסיכולוג בשב"ס במשך 21 שנה והשתחרר לאחרונה בדרגת גונדר משנה. "פגשתי לאורך השנים אנשים רבים שעשו דברים קשים מאוד ועברו הליכים טיפוליים שיקומיים יפים. צריך לזכור שהשיקום מעמת את האדם בצורה קשה עם הדברים שביצע ושם לו מראה שאיננה מייפה את המציאות. במקרים רבים אסירים בכלל לא מוכנים להיכנס לתהליך הזה, אבל בהחלט ראיתי רבים שהשתנו בעקבות הטיפול. האם אפשר לסמוך על זה? אנחנו אף פעם לא יכולים להיות בטוחים במאה אחוז, כל עוד אנחנו חושבים שצריך שיקום לצד ענישה מרתיעה, חייבים לתת צ'אנס לתהליך הזה".
"היא חיה בחרדה תמידית"
בארבע וחצי השנים האחרונות, במסגרת תוכנית השיקום שלו, מוסקוביץ' התייצב מדי בוקר בשעה 06:30 לעבודה במפעל "שטראוס" שבנצרת עלית. "הלכתי לשם יום אחד", מספר אחיה של הקורבן. "הצצתי פנימה וראיתי אותו, הוא לא ידע שאני שם. ראיתי אותו עובד, חותם על מה שיוצא, מעביר אריזות. הוא היה ורוד כזה, נראה אדם נורמלי, רגיל. אומרים שהוא השתקם, אבל איך אפשר לדעת מתי ואיפה הדחף שלו ייצא החוצה, מתי השד שבו יצא החוצה?".
כמובן שלחשש הזה יש השלכות מעשיות על חייה של הקורבן שלו. "היא חיה בחרדה תמידית", מספר האח. "היא שינתה את השם כדי שהוא לא ימצא אותה, שינתה את מקום מגוריה, החליפה עבודה, הכל. היא אפילו לא כועסת, כי החרדה בלעה את הכעס. הטראומה הפכה אותה לאישה שאיבדה אמון בגברים. אנחנו כולנו חיים אחד ליד השני, היינו מפוזרים, אבל העברנו את מרכז החיים של המשפחה למקום אחד, להיות קרובים אליה. אבל הפחד שלה לעולם לא יעבור". היא עצמה, הוא אומר, אינה מסוגלת לדבר על המקרה.
האפשרות של שחרור מוקדם מעצימה את החרדה שלה בימים אלה?
האח: "בוודאי. הוא יחזור לגור בחיפה, ויכול להיות שהיא גם תיאלץ להחליף את מקום מגוריה בעקבות זה. אני לא יודע מה מתרחש בראש שלו, והרי הגוף הולך איפה שהראש – מה אם הראש יחליט לעשות מעשה? המדינה צריכה לקחת אחריות ואם רוצים לשחרר אדם כזה לפני מיצוי מלוא השנים שנגזרו אליו, אז שהמדינה תחליט שעל ניסיון לרצח מגיע פחות שנים. בשביל מה נקבעו החוקים האלה?".
אחיה ביטא את העמדה הזאת בפני ועדת השחרורים. היא השיבה שהיא מודעת לחרדה ולקושי בו הקורבן מצויה, אבל שאינה יכולה למנוע את המשך השיקום של מוסקוביץ'. "מה שטל עשה הוא מעשה מפלצתי והפרעת האישיות שיש לו לא תעלם", אומר עורך דינו שלומי שרון, "יחד עם זאת הוא עבר תהליך שיקום ארוך ומוצלח ומה שקורה לו עכשיו משדר מסר רע לאסירים, כי המערכת המשפטית היא לא רק מקל היא גם גזר. היא אומרת תנצל את המאסר שלך, תשתקם ותוכל לחזור לחברה, הרי כולם משתחררים, האנסים והרוצחים, ואם לא נעודד אותם, אנחנו נקבל אנשים שכשיחזרו לחברה, הם יעשו את הפשעים שלהם שוב. אני יכול להבין את האדם מהרחוב שמפחד ממנו וטל מודע לזה, הוא יודע שבחיים לא יסלחו לו על מה שעשה, שהוא מעורר פחד, אבל לא אדם מהרחוב נמצא על כס השיפוט, אלא אנשים מקצועיים עם ידע וניסיון רב. אם טל ישתחרר רק בתום 18 שנות מאסר, למדינה אין שום סמכות עליו יותר, אנחנו לא נוכל לעקוב אחריו, לוודא שהוא מיישם את השיקום במציאות, לכן כארבעת הדיונים השונים שהיו בית המשפט פסק כי טובת הציבור היא שטל ישוחרר עכשיו". כעת לא נותר אלא להמתין ולראות האם לבית המשפט העליון תהיה עמדה שונה בנושא.