לפני שתתחילו, אנחנו ממליצים לבצע את כל הניסויים כשהם מופיעים לכם על מסך מלא.
מוכנים? תהיו מרוכזים, מתחילים:
של מי הפנים האלו?
בניסוי הבא, כל מה שנדרש מכם, זה להתמקד בסימן ה"+" שבמרכז המסך.
הצלחתם לזהות את הדמויות על המסך? כנראה שאת רובם לא. יותר סביר להניח שראיתם בעיקר דמויות מעוותות, עם סנטר כפול, מצח ענק, עיניים מלוכסנות או עיניים גדולות באופן מטריד.
למה זה קורה? הראייה שלנו במרכז התמונה היא הרבה יותר חדה מאשר בהיקף התמונה. זה קורה מסיבות פיזיולוגיות - תאי הראיה שלנו במרכז העין הם רבים יותר וחדים יותר מאשר אלו שבהיקף העין. את מה שהעין לא מצליחה לקלוט באזורים ההיקפיים, המוח משלים בעצמו. את התוצאה של השילוב הזה, ראיתם עכשיו בעצמכם.
המוח למעשה מזהה באזורים האלו את מה שהוא מצליח לזהות הכי טוב, אלו בדרך כלל התכונות הכי בולטות לעין. התכונות האלו יראו באופן הכי מוקצן. כשמציירים קריקטורה של אדם, או כשיוצרים לו דמות בתכנית חיקויים, אלו יהיו התכונות שהכי ידגישו באיפור שלו.
כמה פעמים עבר הכדור?
בסרטון הבא, נבקש מכם להתמקד רק בשחקנים שלובשים חולצה לבנה ולספור כמה פעמים הם מסרו ביניהם את הכדור.
שמתם לב לעובדה שבאמצע המשחק עבר באמצע במסך אדם עם חבל תליה על הצוואר? אם הקפדתם על ההוראות, כנראה שפספסתם אותו.
למה זה קורה? על פי מה שידוע למדע עד כה, למח שלנו יש מגבלה של מה שהוא יכול להפנות אליו תשומת לב, ברגע שאנחנו מתרכזים במשהו, מופעל מעין מנגנון של סינון של כל מידע אחר. זה קורה לנו כל הזמן: כשאנחנו צופים בטלוויזיה, הרבה פעמים אנחנו לא שומעים שקוראים לנו מהחדר השני או שאפילו שמי שיושב לידינו מדבר איתנו, לפעמים אנחנו כל כך מרוכזים בטלפון בזמן ההמתנה לאוטובוס עד שהוא פשוט עובר בלי שנשים לב, המח שלנו לפעמים אפילו מסנן תחושת רעב בזמן שאנחנו שקועים בלמידה, קריאה או משחק מחשב. מהסיבה הזו, לא ראיתם דמות שעברה ממש במרכז המסך.
עכשיו, תבדקו שאף אחד לא קרא לכם בזמן הצפייה בסרטון או שאין לכם סיר שנשרף על האש.
דמות מן השמיים
בניסוי הזה, אתם מתבקשים להתרכז בארבע הנקודות השחורות במרכז ציור האמורפי, במשך כדקה.
כעת, הביטו למקור אור: לנורה, או פשוט לשמיים. גם אתם ראיתם את ישו? הוא לא היה שם, אבל זה ממש לא מקרה שראיתם אותו.
נמשיך עם ניסוי דומה, גם כאן, הביטו בתמונה הראשונה והתמקדו בנקודה השחורה שבמרכזה:
בשלב מסוים, התמונה הופכת לשחור לבן, אך סביר להניח שראיתם אותה בצבע מלא.
למה זה קורה? בואו ניקח דוגמא בעולם אחר: נניח שיצאתם לרכיבה על אופניים וחבשתם קסדה. ברגעים הראשונים זה לא יהיה נוח במיוחד, אבל תוך זמן קצר, זה יסתדר ותרגישו הרבה יותר בנוח. אחרי שלוש שעות של רכיבה על האופניים, כשתורידו את הקסדה, זה ירגיש לכם מוזר, אולי אפילו הקרקפת מעט תגרד לכם. זה בדיוק מה שקורה כאן. כשהמוח מפסיק לקבל גירויים, הוא מתחיל "לראות" את החסר. בתמונה עם ישו, התמקדתם בתמונה והרגלתם את המוח שלכם לגירוי מסוים, ברגע שהוא נעלם, ראיתם את החסר שבו בצורת הנגטיב שלו. בדיוק באותו האופן גם בתמונה של הארמון. המוח שלכם התרגל לגירוי של הצבעים, ברגע שהגירוי הזה נעלם, הוא פיצה על זה בראייה של החסר שלו.
באופן כללי, לא מדובר רק בתעתוע חושי, אלא בעניין פסיכולוגי של ממש. אנחנו אלופים בלראות את מה שחסר לנו. הקלישאה על זה שאנחנו יודעים להעריך משהו רק כשאין לנו אותו, היא נכונה. אחרי פרידה מבת או בן זוג, אנחנו מרגישים היטב את החסר, עירוניים הרבה פעמים יכולים לאבד את השפיות בכפר בגלל החסר ברעש של העיר (לעיתים עד רמה של קושי בהירדמות) ויכול להיות שנשים לב לתמונה שהייתה תלויה על הקיר רק אחרי שמישהו הוריד אותה משם.
אמרו לכם להסתכל על חצי הכוס המלא? זה כדי להסיט אתכם מהאינסטינקט הבסיסי של להסתכל על החצי הריק.
מה קרה כאן?
גם בניסוי הזה, נתחיל עם סרטון. בסרטון הבא, פשוט נסו לזהות מה משתנה בתמונה.
סביר להניח שרובכם הגדול לא הצליח לזהות את השינוי.
למה זה קורה? נתחיל בלהגיד שלמרות שהתופעה מוכרת למדע היטב, עדיין אין הסבר חד משמעי ללמה זה קורה. מה שכן יודעים הוא שהמוח האנושי קהה לשינויים שמתרחשים לאט. ביום יום זה קורה כל הזמן: כשחברה שלך מתעצבנת עליך כי לא שמת לב שהיא רזתה, כשבלי ששמנו לב השמש כבר שקעה, כשהבצק נראה כאילו הוא פתאום תפח, כשהצמחים נראים שהם צמחו רק אחרי זמן שלא ראינו אותם, שרק הערב אנחנו מבחינים בזיפים שצמחו לנו ועוד.
כדי להמחיש שינויים כאלו, ישנה טכנולוגיית הטיים לאפס בצילום אשר מריצה שינויים איטיים במהירות גבוהה יותר. כמו זה לדוגמא:
זה גם מתרחש במובנים הרבה יותר רחבים. ניתן דוגמא אקטואלית – עליית מחירים. אם קילו עגבניות יעלה שקל ומידי חודש המחיר יעלה ב-10 אגורות, כנראה שלא נשקיע בזה יותר מידי תשומת לב. בסוף השנה, כשיגידו לנו שמחיר העגבנייה קפץ משקל לשני שקלים ועשרים אגורות זה יגרום לנו להתעצבן מאוד. אותו השינוי לא התרחש מספיק מהר כדי שמישהו יבוא ויגיד על זה משהו כשעוד היה אפשר לעצור את זה.
של מי הפרצוף הזה בכלל?
מה לא בסדר בתמונה הבאה?
בעצם, הכל בסדר, לא?
ועכשיו?
שימו לב, זו אותה התמונה, רק שהפכנו אותה ב-180 מעלות.
מה בעצם קרה פה?
יש לנו במוח אזור שאחראי על זיהוי פנים וזיהוי של ניואנסים קטנים בפנים של אנשים - אם הם עצובים או שמחים, אם הם מדברים אמת או משקרים ועוד. את כל הניואנסים האלו האזור הזה מזהה בצורה כמעט מושלמת עד שהופכים את הפנים, ואז, מאוד קשה לראות מה לא בסדר בתמונה.
בתמונה שהבאנו לכם, העיניים והשפתיים הפוכות ביחס ליתר תווי הפנים. כשראינו אותן הפוכות, המוח שלנו התקשה להבין מה לא בסדר בפנים של האדם. כשהן הונחו מולנו בצורה ישרה, כמו שאנחנו רגילים לראות בני אדם, פתאום שמנו לב למשהו מאוד מטריד שקורה שם.
הניסוי הזה מדמה למעשה מה קורה לאנשים שהאזור הזה במוח שלהם נפגע (כתוצאה מתאונה או שבץ מוחי) אנשים כאלו יראו עיניים, אף ופה, אבל יתקשו מאוד לחבר אותם לפנים. כתוצאה מכך, הם חווים בעיות תקשורת עם הסביבה ובעיה של זיהוי אנשים אחרי שהם עשו שינוי קל כמו שינוי תסרוקת, שינוי תלבושת, הרכבת משקפיים או הורדה שלהם.
אתם מוזמנים להשתעשע עם עוד תמונות בסרטון הבא:
בשיתוף מכון דוידסון לחינוך מדעי.