למרות שאנחנו בטוחים שאנחנו מכירים את עצמנו ויודעים מה גורם לנו לעשות החלטות מסוימות ואנחנו חושבים שאנחנו ייחודים ומיוחדים, מסתבר שאנחנו לא כאלה יצורים שונים. ניסויים פסיכולוגיים שונים העלו תוצאות מעניינות ומוזרות, ששונות לחלוטין ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על עצמנו וכיצד אנו תופסים את התנהגותנו. אספנו לכם רק חלק מהממצאים המפתיעים על ההתנהגות האנושית.
אנחנו רואים את מה שאנחנו מצפים לראות
כשאנחנו נחשפים לאותם הגירויים שוב ושוב, המוח שלנו מבין שכנראה לא צריך לתת קשב מיוחד לאותם הגירויים כי יש לו ציפייה לראות דברים מסוימים. עובדה זו חוסכת לנו אנרגיה רבה ועוזרת לנו להעביר קשב למקומות אחרים. אלא שבמקרים מסוימים הציפיות שלנו יכולות להיות מסוכנות: ב-2009 נוסע עלה על טיסה בשדה התעופה ביוסטון, טקסס עם אקדח טעון. הוא לא היה טרוריסט – אקדחים הם חוקיים לגמרי בטקסס – והנוסע פשוט שכח את האקדח בתיק. באופן מדהים הוא עבר בצורה חלקה לגמרי את הבידוק, למרות החוקים הנוקשים שנחקקו בארה"ב לאחר פיגועי התאומים. מסתבר שלמרות שתפקיד הבודקים למצוא חפצים חשודים, הם נוטים לפספס חפצים אלו באופן מדאיג: בבדיקות חשאיות שנערכות בשדות תעופה בארה"ב בודקים נכשלים בזיהוי כ-70 אחוזים מהפעמים. למה זה קורה? בגלל שהם רגילים לראות המון חפצים יומיומיים ומשעממים, המוח שלהם פשוט לא רואה את האקדח. כשהם נשאלים אחר כך לגבי מה ראו, רובם אומרים משהו כמו "שמפו". וזה לא שהאקדח דומה לשמפו או שלא ניתן לראות אותו, הם פשוט ראו מה שהיו רגילים לראות.
ניסוי מטריד נוסף שמחדד את השפעת הציפיות שלנו על הראייה שלנו נערך על רופאים: החוקרים נתנו לרדיולוגים דפים עם סריקות רנטגן של חזה וביקשו מהם לבחון אותם ולראות אם יש סימן לסרטן. אלא שהחוקרים שתלו בתוך הסריקות תמונה לא קטנה של גורילה, לא משהו שבדרך כלל רואים ברנטגן. 83 אחוזים מהרופאים פשוט לא ראו את הגורילה ודיווחו שהסריקות נורמאליות לחלוטין.
אנחנו יצורים לא רציונאליים
נסו לענות על השאלות הבאות – ממה יותר אנשים מתים: רצח או התאבדות? או: איזו חיה יותר קטלנית – סוס או כריש? התשובות אולי יפתיעו אתכם: הרבה יותר אנשים מתים כתוצאה מהתאבדות ברחבי העולם (ההערכה היא שפי 3), וסוסים הורגים ופוצעים הרבה יותר בני אדם מאשר כרישים (יש תקיפות כרישים בודדות כל שנה). הסיבה לכך שרוב האנשים טועים בתשובתם היא כי התקשורת מדווחת יותר על כרישים ורציחות, ומקרים אלו חקוקים בזיכרוננו. למרות שאנחנו רוצים לחשוב שאנחנו יצורים רציונאליים ומחושבים, פסיכולוגים הוכיחו שוב ושוב שאנחנו לא ממש לא הגיוניים, ושההחלטות שלנו בסופו של דבר מושפעות מהמון גורמים. הפסיכולוגים הישראליים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי חקרו את תהליכי קבלת ההחלטות שלנו הלא הגיוניים שלנו, ואף זכו בפרס נובל בכלכלה על עבודתם.
כהנמן וטברסקי גילו שאנחנו נוטים לחשוב בתבניות וסטריאוטיפים ולשלוף כללי אצבע מהירים (להם קוראים "היוריסטיקות") כדי לבצע החלטות, והדבר הזה מגיע לרוב על חשבון דיוק. אנחנו נוטים ל"חשוב מהבטן" ולהסתמך על האינטואיציה שלנו במקרים רבים, במקום לבצע ניתוח סטטיסטי של המצב. באופן מדאיג, כהנמן וטברסקי מצאו די הרבה מקרים בהם אנחנו לא חושבים עד הסוף כשאנחנו מבצעים החלטות מסוימות, מה שכמובן משפיע על כל הדרך בה אנחנו פועלים ועל המערכת הכלכלית כולה. הדבר בא לידי ביטוי בצורה המסוכנת ביותר כשאנחנו מנסים לבצע הערכה של סיכון וסטטיסטיקה. הדוגמה הכי פשוטה: נניח ויש לכם מטבע. ב-6 ההטלות הראשונות יצא לכם "פלי". מה הסיכוי שייצא לכם בהטלה השביעית "עץ"? רוב האנשים מעריכים שיש סיכוי של 60-80 אחוז שההטלה הבאה תהיה "עץ", אך מתעלמים מהעובדה שכל הטלה היא אירוע חדש בפני עצמו, ואינה תלויה בכלל בהטלה הקודמת. מבחינה סטטיסטית לכל הטלה יש סיכוי של 50-50 אך אנחנו עדיין מאמינים שיש כזה דבר "מזל" או תלות בין אירועים לא קשורים.
הזיכרונות הכי חיים שלנו הם לרוב לא נכונים
לרובנו יש אירועים שנצרבו בתודעה. אנחנו יודעים בדיוק מה עשינו כששמענו על רצח רבין או על הפיגוע במגדלי התאומים. קוראים לזה "Flashbulb memory" – אירועים נצרבים חזק יותר בתודעה שלנו אם הם מאוד דרמטיים או קשורים לרגשות חזקים שחשנו. אז בעוד רובנו לא מצליחים להיזכר מה אכלנו לצהריים לפני 5 ימים, לרוב נצליח לזכור איך חגגנו את היומולדת האחרון שלנו. אבל למרות שאנחנו חושבים שהאירועים האלה נצרבו בזיכרון ואנחנו זוכרים אותם באופן מושלם, מסתבר שהזיכרון שלנו מאוד פגום.
ב-1986 מעבורת החלל צ'לנג'ר התפוצצה כמה דקות לאחר ההמראה. האסון היה משמעותי מאוד, ורוב האמריקאים שחיו באותה תקופה זוכרים את האירוע. פרופסור לזיכרון החליט לקחת את האירוע ולהפוך אותו לניסוי בזיכרון: יום אחרי האסון הוא ביקש מהסטודנטים שלו לכתוב את כל מה שהם זוכרים לגבי האירוע – איפה הם היו כששמעו עליו, מה בדיוק קרה, מה הם לבשו, באיזה ערוץ בטלוויזיה ראו את הדיווחים, עם מי היו וכו'. לאחר שלוש שנים הוא ביקש מהם לכתוב שוב מה הם זוכרים מהאירוע. יותר מ-90 אחוז מהדיווחים של הסטודנטים היו שונים מהזיכרון המקורי שלהם. כשהפרופסור חשף בפניהם את הדיווחים המקוריים, רוב הסטודנטים היו לגמרי מופתעים מכמה שהם סטו מהזיכרון המקורי. סטודנט אחד אף העיר "אני מזהה את כתב היד שלי אבל שום דבר אחר לא מוכר לי בסיפור הזה". מחקרים דומים נערכו לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר עם תוצאות זהות.
אין כזה דבר מולטיטסקינג
בעולם המודרני אנחנו רגילים לעשות כמה דברים בו זמנית: לגלוש בפייסבוק בזמן שאנחנו רואים טלוויזיה, לשמוע מוזיקה בזמן שאנחנו עובדים או לדבר בטלפון בזמן שאנחנו קוראים משהו במחשב. אנחנו כל כך רגילים למטלות מרובות, שקשה לנו להתרכז במטלה אחת באופן מוחלט ולרוב נעשה כמה דברים בו זמנית כדי לחסוך זמן או סתם משעמום. אלא שלמרות שאנחנו חושבים שאנחנו ממש טובים בלעשות דברים בו זמנית, מסתבר שההיפך הוא הנכון: בני אדם פשוט לא מסוגלים לעשות מולטיטסקינג.
עכשיו אתם בטח קופצים ואומרים "רגע, אבל אני עושה כל הזמן דברים בו זמנית. כמו לדבר בטלפון הסלולרי בזמן נהיגה". זה נכון, אלא שפעולות שנחשבות "אוטומטיות" כמו נהיגה אינן דורשות הרבה מאמץ קוגניטיבי ולרוב מאפשרות לעשות עוד דברים. בנוסף, שימו לב שהרבה פעמים המטלה הנוספת גורעת מהתפקוד שלכם בשתי המטלות גם יחד ולכן ישנן הרבה מדינות שאוסרות על דיבור בסלולרי בזמן נהיגה גם כשיש דיבורית, מחשש שדעת הנהגים תוסח ויהיו יותר תאונות דרכים.
עדיין לא מאמינים לנו? נסו ניסוי קטן על עצמכם: חשבו על שוקולד. על הטעם המתוק והעשיר של הממתק. עכשיו נסו לענות הכי מהר על השאלה: כמה זה 47 ועוד 56? תודו שזה קשה. עדיין לא מאמינים לנו? נסו את מבחן המולטי-טסקינג הזה, שיבהיר לכם בדיוק עד כמה אתם גרועים.
מסתבר שהמוח שלנו פשוט לא מסוגל להתמקד ב-2 משימות בו זמנית. במקום זאת, הוא מחלק את הקשב שלנו ועובר באופן מהיר ממטלה למטלה, באופן שנראה לנו חלק. אלא שזה דורש ממנו המון אנרגיה ובסופו של דבר שתי המטלות נפגעות. בניסוי די פשוט שנערך על סטודנטים נתנו להם לקרוא סיפור ארוך. קבוצה אחת סימסה עם החוקרים לפני הקריאה, בעוד הקבוצה השנייה סימסה במהלך הקריאה. לאחר מכן נערך להם מבחן זיכרון. החוקרים מצאו כי לקבוצה שסימסה במהלך הקריאה לקח פי 2 יותר זמן לקרוא את הסיפור (לאחר שהם החסירו את זמן כתיבת הסמסים עצמם) ובאופן לא מפתיע הם קיבלו ציונים הנמוכים ב-30 אחוז במבחני הזיכרון מהסטודנטים שהתרכזו במטלה. עשרות ניסויים אחרים הוכיחו בדיוק את אותה הנקודה: אם אתם רוצים לעשות מטלה בצורה הטובה ביותר, אל תעשו כמה דברים בו זמנית והשתדלו להתרכז.
אם תחייכו יותר, תהיו שמחים יותר
מכירים את הפתגם "אם תחייך העולם יחייך אלייך בחזרה"? מסתבר שהוא לא רחוק מהמציאות. רובנו מחייכים כשאנחנו שמחים או במצב רוח מרומם. אבל חוקרים גילו שחיוך הוא לא רק תוצר לוואי של שמחה, אלא שגם ההיפך הוא הנכון: אם נחייך נהיה שמחים יותר. בניסוי קלאסי מ-1989 החוקרים ביקשו מהנבדקים להגיד כל מיני עיצורים בצורה בולטת כדי לגרום להם להבעות שונות (כך לדוגמא האות E גורמת לחיוך לא מכוון כשאומרים אותה בקול רם האות U גורמת למבט זעוף). לאחר מכן נמדד מצב הרוח שלהם. הנבדקים שאולצו לחייך חיוך "מזויף" דיווחו על מצב רוח טוב יותר. תוצאות אלו שוחזרו מאז עשרות פעמים באינספור ניסויים יצירתיים שהכריחו אנשים לחייך וגילו שזה משפר את מצב הרוח שלהם בצורה דרסטית.
ניסויים נוספים הוכיחו שניתוחים פלסטיים ממש יכולים לפגוע ביכולות לנו לחוש תחושות מסוימות: החוקרים הזריקו לנבדקים בוטוקס לעור הפנים. בוטוקס נמצא כיום בשימוש בעיקר כאמצעי להחלקת קמטים והוא פועל על ידי שיתוק השרירים הקטנים שבפנים כך שאנשים שמזריקים להם בוטוקס פשוט לא מסוגלים לבצע הבעות מסוימות. לאחר ההזרקה הנבדקים צפו בסרטים טעונים רגשית. הנבדקים להם הזריקו בוטוקס הגיבו בצורה פחות חזקה לעומת נבדקים אחרים להם הוזרק חומר לא פעיל. בנוסף, מחקרי FMRI שביצעו סריקות מוח לאנשים שעברו טיפולי בוטוקס הראו כי האזורים הקשורים לרגשות במוח שלהם מופעלים פחות מאנשים אחרים וכי הם מרגישים באופן כללי רגשות בצורה חלשה יותר.
אנחנו נמשכים לאנשים חצופים
אם תשאלו אנשים מסביבכם מה דעתם על חוצפה ועל אנשים המתנהגים באופן גס רוח וחסר נימוס, סביר להניח שהם יגידו שהם לא סובלים אנשים חצופים. אלא שמסתבר שאנחנו נמשכים לאנשים אלה ותופסים אותם כבטוחים בעצמם וחזקים. במחקר שנערך ב-2011 נבדקים קראו סיפור על מבקר שהגיע למשרד והשתמש בכוס קפה שסומנה "לעובדים בלבד". נבדקים אחרים קראו סיפור על רואה חשבון שהתעלם מהחוקים וזייף נתונים. אחר כך החוקרים ביקשו מהנבדקים לדרג את האנשים ש"שברו את החוקים" לפי תכונות אופי מסוימות.
הייתם מצפים שהנבדקים יחשבו שהמבקר ורואה החשבון הם לא הוגנים ולא ניתן לסמוך עליהם, אלא שהנבדקים חשבו שיש לאנשים הללו אומץ, שהם חזקים ובטוחים בעצמם ודירגו אותם כאמינים באופן כללי. בניסוי אחר הוצג לנבדקים סרטון המציג איש בבית קפה שמתנהג בצורה די דוחה: הוא שם רגליים על הכסא, מעשן למרות שיש שלט האוסר על עישון ומתנהג בגסות למלצרית ולאנשים הסובבים אותו. הנבדקים דירגו את האיש וקבעו כי הוא "אדם שיודע מה הוא עושה", "מקבל החלטות בצורה מהירה" ו"גורם לאנשים לבצע את מה שהוא אומר" בהשוואה לאיש שהתנהג באופן מנומס. נראה כי למרות שהם אומרים שהם סולדים מהתנהגויות אלימות, בני אדם דווקא נמשכים להתנהגויות אלו כי הם תופסים זאת כהבעה של כוח וביטחון עצמי.