אם תראו את האיור המפורסם הזה, שזכה מאז יציאתו לאינספור גרסאות ומחוות, לביולוג או פליאונתולוג – הוא יתפלץ. בעצם, גם מי שכופר בתורת האבולוציה לא יעוף עליו, אז אולי מוטב פשוט להפסיק להשתמש בו. מצד שני, העובדה שהאיור עצמו – דיאגרמה שמציגה את התפתחותו של האדם מהקוף – הפך לאייקון כל כך מזוהה, מספרת בעצמה סיפור מעניין.
אז בואו נלך אחורה בזמן: הגרסה הראשונה לאיור שכולנו מכירים הופיעה בספר "האדם הקדום" (Early Man) מאת רודולף פרנץ זאלינגר, שיצא ב-1965 בהוצאת טיים-לייף, שמתמחה במיזוג העדין שבין דיוק מדעי לפופולריות ונגישות תרבותית. אולם האיור היה רק חלק מכפולת עמודים מתקפלת, שהציגה ציר זמן ארוך ומפורט יותר מזה ש... ובכן, שרד בתודעה הקולקטיבית. כלומר, בין ששת השלבים שאנחנו מכירים יש עוד לא מעט שלבי ביניים. האיור, הופיע בספר תחת הכותרת "מסעו הארוך של האדם, מאבות דמויי-קוף ועד להומו סאפיינס", וברבות השנים נעשה מזוהה יותר עם השם "מצעד הקדמה" (March of Progress):
וזו בדיוק הנקודה: האיור הפך לכל-כך פופולרי, עד שהעובדה שהוא גרסה מקוצרת לתהליך מסועף שנמשך על פני עשרות מיליוני שנים – ושנמשך, למעשה, עד היום וכל הזמן – קצת נשכחה. קל יותר לחשוב על האבולוציה כעל תהליך אחד המשכי עם התחלה, אמצע וסוף, במקום לפתוח ספר לימוד או אפילו לקרוא עד תומו את הערך הרלוונטי בוויקיפדיה.
כשאמא ואבא בני דודים
גם בספר "מוצא המינים", החיבור שהגיש לעולם המערבי פחות או יותר בפעם הראשונה מחשבה אחת מגובשת על התפתחותו של האדם מהקוף, הופיע תרשים. זה אמנם היה תרשים פרימיטיבי יותר (וכן, זו בחירת מילים מכוונת), אבל כבר בספר של דרווין הובהר מעל לכל ספק: האבולוציה היא לא קו ישר; היא לא תהליך אחד שקרה ונגמר. האיור מ-1965 הוא אולי תמציתי ונגיש יותר, אבל הוא רחוק מלדייק. זאלינגר עצמו אמר עליו: "הגרפיקה התעלתה על הטקסט [כיוון ש]היא כל-כך חזקה ורגשית".
נוסף על כך, גם ה"תחנות" שמופיעות באיור המפורסם התגלו עם הזמן כלא לגמרי מדויקות. וזה בסדר גמור, ככה עובד מדע (לפחות ככה שמענו, הפעם האחרונה שעשינו משהו מדעי היתה ביום בו הוכחנו שאנחנו דווקא *כן* מבדילים בין קולה לקולה זירו, אפילו כשמוזגים אותן לכוסות זהות) – בהתפתחות, ובהבנה שתאוריות הן רק בסיס לשינוי עתידי.
אז בואו נפרק לרגע את האיור המוכר ההוא:
האדום הקדום ש"רודף" אחרי ההומו-סאפיינס (אלה אנחנו, היו'ש) מתויג כקרו-מניון. הקרו-מניון נחשב לאדם (או דמוי-אדם) מודרני כיוון שהתקיים ממש לא מזמן – רק לפני 35,000 שנים, והיה בעל נפח מוח גדול משל ההומו-סאפיינס. הקרו-מניון היו צאצאיהם של האדם הניאנדרטלי, שמהווה גם את החוליה השניה מהסוף ברישום המדובר. הניאנדרטלים היו זן מצומצם יחסית, שהיווה בכלל מין נפרד מההומו-סאפיינס. כלומר, אלה לא ההורים שלנו, אלא בעלי חיים עם מאפיינים פיזיים דומים לשלנו, שאף התקיימו לצידנו לזמן קצר.
סיבה אחת להכחדתם של הניאנדרטלים, אגב, היא מאבק על שטחים ומשאבים איתנו, עם ההומו-סאפיינס, אז לא רק שלא התפתחנו מהם – אנחנו גם אלה שאחראים במובן מסוים לכך שאין לנו בני דודים הומנואידים כיום. סליחה באמת.
לכן בפעם הבאה שאתם נתקלים באיור המפורסם, אנחנו ממליצים שתהפכו לחברים המעיקים האלה שכיף איתם במסיבות ותגידו משהו כמו: "זה בכלל לא מדויק". זכרו, אבולוציה היא תהליך אלכסוני, מצטלב ומסועף שמתרחש ללא הרף מאז שהחלו להתפתח חיים על כדור הארץ. הקו הישר הזה, עם ההתחלה והסוף הוא יפה ונוח לעיכול, אבל הוא גם ממש מטעה.
(מקור)