תלמידי התיכון שמניחים את הראש על השולחן בבית הספר וישנים הם אולי מקרה פחות אבוד מכפי שהם נראים. לו היו ממתינים עוד רגע ומנמנמים מיד אחרי שהשיעור מסתיים, ייתכן והיו מגיעים להישגים של ממש. מחקר חדש של ד"ר ג'סיקה פיין מאוניברסיטת נוטר דאם באינדיאנה (ארה"ב) מצא כי שינה זמן קצר אחרי לימוד של חומר חדש משפרת באופן משמעותי את הזיכרון. החוקרים ביקשו מסטודנטים ללמוד חומר ב-9:00 בבוקר או ב-21:00 בערב. הזיכרון נבדק אצל כמה מהם חצי שעה אחרי הלימוד, אצל אחרים 12 שעות אחרי ואצל קבוצה נוספת - 24 שעות אחרי.
למרות שידוע כי באופן ממוצע, המוח האנושי חד יותר בשעות הבוקר - ובאמת בבדיקה חצי שעה אחרי הלימוד נמצא כי החומר שנלמד בבוקר נזכר טוב יותר - הרי שבבדיקה 12 שעות אחרי הלימוד, הסטודנטים שעברו בין לבין לילה של שינה, זכרו את החומר טוב יותר מאלה שעברו בין לבין יום של ערות. גם בבדיקה 24 שעות אחרי הלימוד, לאחר שכל הנבדקים עברו לילה של שינה, נמצא כי הסטודנטים שלמדו את החומר מיד לפני השינה זכרו אותו טוב יותר.
שינה וזיכרון קשורים קשר הדוק. נראה כי בשעות השינה המוח עושה "סידור מחדש" של מידע חדש שנלמד ושל זיכרונות ישנים, יוצר קשרים בין פרטי מידע חדשים וישנים ואפילו מוצא חוקיות בין פרטי מידע שנלמדו. כלומר, בין הרגע שבו תלכו לישון הערב לבין זה שבו תקומו מחר, תהפכו כנראה לחכמים יותר, למרות שלא עשיתם לכאורה שום פעילות של לימוד. התהליכים הללו נקראים "קונסולידציה" של הזיכרון. "ייתכן שבאמצעות הבחירה לישון מיד אחרי הלימוד של מידע מסוים, אתה מרמז למוח במה להתרכז בתהליך קונסולידציה", אומרת פיין.
מחקר שפורסם בינואר הראה כי ההפרעה לתהליך הזה היא חלק מן הסיבה שזיכרון מתדרדר עם הגיל. שינויים מבניים במוח בגיל מבוגר פוגעים בדפוסי השינה, ולכן גם פוגעים כנראה ביכולת לאגור מידע חדש באופן השימושי ביותר. (לעומת זאת ילדים, שישנים 10-12 שעות בלילה, הם אלופים במשימה הזו, וטוב שכך - חשבו כמה מידע חדש הם צריכים לעכל מדי יום).
מחקרים חדשים בוחנים האם ניתן להשתמש במכשירים שמשדרים גלים מגנטיים, שמעודדים את המוח לעבור לסוג שינה שבו מתרחשת הקונסולידציה (שינה של גלים איטיים). בינתיים, יש רמזים לכך שהטיפול הזה יכול לעזור לקשישים בריאים לשפר את היכולת לצבור זיכרונות ולהשתמש בהם במטלות חדשות. דרך נוספת לשפר את איכות השינה, בקשישים או בצעירים, היא פעילות גופנית (כל עוד היא נעשית נוסף על השינה, ולא במקומה).
לספורט, אגב, יש גם קשר משלו לזיכרון. במחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה נמצא כי אחרי שש דקות של דיווש באופני כושר ב-70% מהמאמץ המרבי האישי, מבוגרים בריאים בני 50 ומעלה זכרו חומר לימוד הרבה יותר מאשר קבוצה מקבילה של נבדקים שלמדו את אותו החומר ולא דיוושו.
בשני המקרים, הבדיקה נערכה שעה אחרי לימוד החומר. התוצאות הללו חזרו על עצמן גם בקבוצה של מבוגרים הסובלים מבעיות זיכרון תלויות-גיל. עד כה היה מקובל כי ספורט משפר את הבריאות הכללית של מבוגרים, ולכן תורם גם לזיכרון שלהם, ואולם בעקבות המחקר הזה נראה אפשרי כי באימון עצמו מתרחש תהליך כלשהו שמשפר את הזיכרון.
מחק את המיותר
הפנטזיה על מחיקת זיכרונות כיכבה ביצירות מדע בדיוני רבות, ואפשר להבין מדוע. זיכרון שלילי עלול להיות כאוב, וברמות הקשות שלו הוא אפילו מהווה מחלה: תסמונת פוסט-טראומטית היא למעשה מצב שבו הזיכרונות הרעים כה ברורים, חיים ותדירים, עד שהם מונעים תפקוד יומיומי תקין.
מחיקת זיכרונות יכולה להיות יעילה מאוד במקרים כאלה, כמו גם במקרים שבהם זיכרון של אדם מסוים הוא סוד של אדם אחר. כמה נחמד (אם כי, כמה בלתי דמוקרטי) היה, לו ניתן היה למחוק זיכרונות של אנשים שיודעים יותר מדי, במקום לכלוא או להרוג אותם. הדוקטורנט תומס אגרן מאוניברסיטת אופסלה שבשבדיה יודע למחוק זיכרונות, כך על פי מחקר שפורסם בכתב העת המוביל Science.
ארגן והפרופסורים שכתבו איתו את המאמר, מסבירים כי כאשר אנו לומדים מידע חדש, המוח שלנו נהפך לא יציב לזמן מה, ואז מתייצב מחדש כשהוא מגבש לתוכו את המידע החדש. ובכן, מתברר שגם בכל פעם שבה אנו נזכרים במשהו שאנחנו כבר יודעים, יש אי-יציבות מסוימת במוח, ולאחר מכן הוא מתייצב מחדש.
נראה כי כשאנחנו שולפים זיכרון, אנחנו בעצם "מתעסקים איתו", ואחר כך זוכרים אותו מחדש עם הידיעה שכבר נזכרנו בו, ומה חשבנו עליו. הזיכרון כעת שמור אחרת - הוא כבר לא הזיכרון המקורי. בניסוי של ארגן הוצגה לנבדקים תמונה ניטראלית, אבל תוך כדי כך הם קיבלו שוק חשמלי כואב, שגרם לתמונה להפוך בעיניהם למפחידה. לאחר מכן הוצגה לנבדקים התמונה שוב, ללא השוק החשמלי. אצל מחציתם היא הוצגה שוב-ושוב במהירות.
אצל אחרים היא הוצגה למשך זמן מה. ההבדל היה משמעותי. הנבדקים שלהם הוצגה התמונה ב"פולסים" הפסיקו לפחד מהתמונה. הזיכרון המפחיד אמנם לא הוכחד (הם זכרו שראו תמונה וזכרו כי קיבלו שוק), אבל הרכיב הרגשי נעלם ממנו. לעומת זאת, הקבוצה שלה הוצגה התמונה למשך זמן, ולא בפולסים, המשיכה לפחד ממנה. החוקרים הסבירו כי בשליפה השנייה של התמונה, בשתי הקבוצות החל המוח "להתעסק" עם הזיכרון, אבל בקבוצה שלה התמונה הוצגה ב"פולסים", הוא לא הצליח לשמור אותו מחדש, ולכן גם הזיכרון המקורי של הפחד נמחק.
לעומת זאת, בקבוצה השנייה הזיכרון נשלף ונשמר שוב, עם רכיב הפחד. ניתן להחליש זיכרון טראומטי גם באמצעים כימיים. מתברר כי קונסולידציה של זיכרון תלויה בקיום מספר קטן של חלבונים. אם חוסמים אותם, תהליך הקונסולידציה מופרע מאוד.
בפעם הראשונה שהתהליך הזה נוסה, מרבית חוקרי הזיכרון היו ספקנים. טענתם הייתה: גם אם תשלוף זיכרון ותפריע לשמירתו מחדש, הרי שה"זיכרון המקורי" של אותו אירוע עדיין יוותר. לא תזכור אולי שנזכרת בו, אבל תזכור שחווית אותו - הרי המידע הזה כבר נשמר. ובכן, על פי המחקרים החדשים שהבאנו כאן, זו כנראה טעות. נראה כי מרגע ששלפנו זיכרון, אין יותר דבר כזה "זיכרון מקורי". קחו זאת בחשבון בפעם הבאה שאתם מתייחסים לזיכרונות ילדות ששלפתם פעמים רבות, כייצוג אמין של עברכם.
זכרן בלתי נלאה
בעבור רובנו, זיכרונות הם פתיתים נדירים. מטיול של כמה שבועות נזכור באופן בלתי נעזר אולי 20 רגעים. אם נצלם תמונות, נזכור עוד כמה רגעים כפי שהם מופיעים בתמונה, ואם נראה שוב במקרה תצלום של מקום שבו היינו, אולי לפתע ניזכר מה קרה לנו שם. אלה הם הזיכרונות של ימים מיוחדים, וזיכרון של ימי השגרה אף עמום יותר. ואולם קיים זן מיוחד של אנשים, בעלי זיכרון אישי יוצא דופן, שזוכרים לפרטי-פרטים כל רגע מחייהם, לפחות מאז גיל 10.
מדובר בתופעה נדירה מאוד. עולם המחקר זיהה בוודאות רק 30-40 איש בעלי היכולות הללו. ככל שניתן למצוא חוקיות בקבוצה כה קטנה של אנשים, נמצאו אצלם המאפיינים המשותפים הבאים: כשמציינים בפניהם תאריך, כל אותו היום לפרטיו נפרש במוחם, כאילו ניגנו להם צילום וידאו של אותו היום. הם אובססיביים לתאריכים, אך לא למספרים באופן כללי. נראה כי הזיכרון שלהם לפרטי מידע שאינם קשורים ישירות לאירוע שקרה להם, דווקא אינו יוצא דופן. הוא אפילו קצת גרוע מהממוצע. הנתון הזה מחדד את ההבנה כי זיכרון לאירועים בעלי משמעות אישית, הוא מנגנון אחר לגמרי מאשר הזיכרון לפרטים שאין להם רכיב רגשי.
למרביתם יש נטיות אובססיביות כלשהן, ונקודה משותפת נוספת היא כי לרובם יש אוספים מקוטלגים לפרטי-פרטים, למשל של מגזינים, נעליים, בולים או גלויות. בעלי הזיכרון האוטוביוגרפי יוצא הדופן אינם צריכים להתאמץ כדי לזכור את חייהם. הזיכרונות מגיעים בלי שליטה. למעשה, אחת הנבדקות המפורסמות במחקרים בתחום, ג'יל פרייס, תיארה את שטף הזיכרונות הקבוע כעול בלתי-נסבל בחייה. היא מספרת כי היא "טובעת" בעבר, נסחפת בזיכרונות באופן שלא מאפשר לה להתרכז בהווה. כך למשל, היא זוכרת בדיוק כיצד הרגישה בכל פעם בנעוריה שבה התאהבה במישהו והוא דחה את חיזוריה. אאוץ'.
במחקר שערכו באחרונה חוקרים באוניברסיטת קליפורניה, קובצו יחדיו יותר מתריסר מבעלי הזיכרון האוטוביוגרפי העילי, כדי לבחון האם המוח שלהם שונה מזה של אנשים רגילים. נמצא כי הם שונים מאתנו, ודומים זה לזה, בלפחות תשעה מוקדים שונים במוח. האזורים המוגדלים הם למשל אלה הנחשבים "מאגר" של זיכרונות (ממצא המהווה תמיכה בכך שאלה אכן אזורים שקשורים לאגירת זיכרונות), וכן היה מוגדל האזור המקשר בין המאגרים האלה לאזורים הרגשיים של המוח. כמו כן הייתה פעילות יתר באזורים במוח הנחשבים מקושרים לאובססיביות, ועלתה השאלה האם הנטייה שלהם לשחזר לעצמם במוחם באופן אובססיבי את זיכרונותיהם, היא דווקא זו שהובילה לשינויי המוח האחרים, שאפשרו את הזיכרון המופלא.
לאחר המפגש שנערך בין הנבדקים, סיפרה אחת מהן, השחקנית מרילו הנר: "כשנפגשנו כולם היו קצת תחרותיים. כל אחד זרק תאריך והצפנו את החדר בסיפורים מאותו היום. לאחר מכן פתאום קיבלתי אימיילים מהנבדקים האחרים - 'יום נישואין שמח', כי כולם זכרו שסיפרתי מתי חל. הרי גם את היום שנפגשנו כולנו זוכרים במלואו".
הנר מאמינה כי לכל אחד לא יזיק לזכור את חייו בצורה קצת יותר מפורטת. ניתן לעשות זאת על ידי תשומת לב רבה יותר, וכן על ידי תיעוד. "מחקרים מראים כי זיכרון קשור מאוד ברגש - אנשים זוכרים את הרגעים הכי טובים והכי רעים. אלא שאז, הם הופכים לבני ערובה של הזיכרונות - כל הזמן מנסים לשחזר או לייצר זיכרון טוב, או לברוח מזיכרון רע מאוד. ואולם כשאדם יכול לזכור את האירועים לפרטיהם, הוא יודע שכל זיכרון בעצם מורכב מאוד מכל מיני רגשות. ואז הזיכרונות הללו אמיתיים יותר, וכבר לא המפלצות העוצמתיות האלה ששולטות בך".
יש מצב לזיכרון
יום אחד הלכתם למסיבה, ושפכתם כוס יין על מארחת. "אני תמיד קלאמזי כזה", אתם אומרים לעצמכם. "הנה, אני יכול להיזכר בעשרות אירועים של מבוכה בנסיבות דומות. למעשה, אני לא יכול להיזכר כרגע בשום אירוע בחיי שלא היה מביך. נראה שאני מביך סדרתי! בוודאי כל אחד בחדר הזה חווה פחות אירועים מביכים ממני".
מה שעובר עליכם הוא "הטיית מצב הרוח של הזיכרון". כשאנו חשים רגש מסוים, סביר להניח שהזיכרונות שיעלו באופן טבעי למחשבות, הם אלה שקשורים באותו הרגש. כמו להיכנס לחדר מוכר, ולהיזכר מה התרחש בו, כך גם כש"נכנסים" לרגש, פתאום שולפים בקלות דווקא את הרגעים הקשורים אליו.
זה נהדר כשאתם שמחים, או מרוצים מעצמכם: פתאום נראה שהעולם היה תמיד נפלא, שתמיד הכול הצליח לכם. כשמדוכאים, המנגנון הזה פחות מוצלח. אדם מדוכא לא יכול להיזכר בכך שאי פעם היה לו טוב, ולכן עלול לאבד את האמונה שהרגשה טובה אפשרית בכלל. כשהוא יוצא מן הדיכאון, הזיכרונות הטובים שבים אליו.
בדיכאון קליני חריף מתרחש אפילו משהו נוסף: הדיכאוניים מתחילים להתקשות לשלוף זיכרונות כלשהם מעברם, טובים או רעים - בדיוק ההיפך ממה שקורה לזכרנים המוכשרים מן הסעיף הקודם. כפי שכל רגעי העתיד נראים להם חסרי תוחלת וייחוד, כך גם רגעי העבר ברובם מתחילים להיראות דומים זה לזה, ולא משמעותיים. לכן אחד הטיפולים הקוגניטיביים החדשים בדיכאון, הוא לשחזר זיכרונות בכלל, וזיכרונות חיוביים בפרט, עם המטופל, בתקווה כי אחד מהם או המכלול יעזרו לו לפרוץ את מעגל הזיכרונות הרעים.
במחקר שפורסם באחרונה בכתב העת Clinical Psychological Science, השתמשו החוקרים בשיטה מיוחדת של שליפת זיכרונות שנקראת "שיטת המיקומים". הנבדקים המדוכאים קיבלו עזרה בשליפת זיכרונות חיוביים, ואחר כך התבקשו לקשר את הזיכרונות עם מיקומים מסוימים, למשל לדמיין כל זיכרון כמוקרן על אחד הבניינים בדרך לעבודה, או על מכשיר חשמלי בבית. לאחר שבוע התקשרו החוקרים בהפתעה לנבדקים וביקשו מהם לשלוף זיכרונות חיוביים ולדווח עליהם. נבדקים שהתבקשו לזכור את העבר בשיטת המיקומים, הצליחו לשלוף הרבה יותר זיכרונות מנבדקים שהשתמשו בשיטות זכירה אחרות.
במחקר שערך חמיד נשת-דוסט מאוניברסיטת איספהאן באיראן אותרו 23 פליטים מאפגניסטן, כולם בני עשרה שאיבדו הורים במלחמה וסבלו מתסמיני דיכאון. מחציתם עברו תרגול בשליפת זיכרונות טובים, ותרגול משפר זיכרון כללי. המחצית השנייה לא עברה את התהליך, אלא טיפול פסיכולוגי כללי. בסוף תקופת אימון בת 5 שבועות, הקבוצה שעברה את האימון שלפה זיכרונות בצורה טובה יותר, וגם הייתה מדוכאת פחות. ואולם הואיל וציינו כי הזיכרונות מתעוותים כאשר שולפים אותם, מעניין לבדוק האם הזיכרונות הטובים יכולים להחזיק מעמד כטובים, אם שולפים אותם לעתים קרובות כשנמצאים בסיטואציה של דיכאון.
