ביום שלישי האחרון, תלמידי בית הספר מבואות ים שבחוף מכמורת נתקלו יחד עם המורה לחינוך ימי בממצא לא שגרתי שנסחף אל החוף. מדובר היה בגופת תמנון שהמורה והתלמידים התקשו לזהות. המורה והתלמידים אספו את התמנון והביאו אותו למרכז להצלת צבי ים, שם המנהל ההמום קבע שמדובר בלא אחר מתמנון נדיר מאוד המכונה "אגרונאוט" שכמעט ואינו מתועד בספרות המקצועית. בבדיקה שערך המנהל, הוא מצא שמדובר בנקבה שנושאת בגופה שקי הריון. את השקים, הוחלט לשמור במרכז, אולם עוד מוקדם לדעת אם הדגרה שלהם תניב צאצאים נוספים לתמנון הזה שהסיכוי לפגוש בו קטנים מאוד.
הידיעה על הממצא הכל כך לא שגרתי הזה עשתה לה כנפיים מהר מאוד והצליחה לרגש לא מעט אנשי מדע מהעולם כולו והעלתה את הסיכוי להמצאות של פרטים נוספים מהמין הנדיר הזה באזור. אירועים כאלו, של מינים נדירים שצצים לפתע במקומות ובעיתויים לא צפויים, מתרחשים כל הזמן. יותר מזה - אנשי מדע בעולם כולו תיעדו מקרים רבים של מינים שהיו בטוחים שכבר נכחדו, אבל פרטים מהם הופיעו אחרי עשרות, מאות ולפעמים אף מיליוני שנים והפיחו תקווה לחזרתו של המין נכחד אל הטבע.
הבאנו לכם חמישה סיפורים כאלו על יצורים שגם כשזה היה נראה חסר סיכוי, חזרו לחיים והוכיחו שבטבע, כמעט הכל הפיך. בעלי החיים שנכחדו, או כך חשבו לפחות, ואחרי עשרות, מאות או מיליוני שנים, קיבלו שוב צ'אנס מהטבע והופיעו שוב. ראו הוזהרתם, יש סיכוי שגם הדינוזאורים בדרך.
הדובון מההרים בסין
בנשיונל ג'יאוגרפיק תיארו את המקרה הזה בתור משחק המחבואים הכי ארוך בעולם ולא בכדי.
בשנת 1983, חוקר ממכון שינג'יאנג לאקולוגיה וגיאוגרפיה יצא לרכס הרי טיין שיאן בשליחות ממשלתית כדי לאתר בהרים משאבים טבעיים וגם כדי לחקור מחלות זיהומיות באזור. במהלך הסיור בהרים, הוא זיהה יצור קטן אפרפר-חום מביט אליו מבין הסלעים. כשהוא התקרב, הוא גילה יונק זעיר, באורך של כ-20 סנטימטר עם אזנים גדולות ומספר נקודות שחורות על הפרווה. ביצר של מדען, הוא לכד את היונק והביא אותו לבדיקה אצל מומחה בעיר. המומחה סבר שמדובר בגילוי של מין חדש, אך מכיוון שהיה מדובר בפרט בודד אחד, לא היה יכול לאשר באופן מלא את הסברה הזו.
במסגרת המחקר, החוקר חזר לסיור באזור כדי לבחון את ההתנהגות של היונק בסביבתו הטבעית, אלא שסיור זה לא היה מוצלח במיוחד והוא לא הצליח לאתר עוד פרטים. אולם, סיור שערך כעבור שנתיים היה מוצלח יותר. נצפו במהלכו יותר פרטים וכך גם ניתן היה לאשר שאכן מדובר במין חדש שקיבל את השם "אילי פיקה". כשהבשורה על גילוי המין החדש הופצה, נמצא שפרטים בודדים של האילי פיקה מתקיימים גם בבתי גידול בהרים הגבוהים יבשת אמריקה הצפונית, אלא שמתחילת שנות התשעים, היונקים הקטנטנים הללו, לא נצפו יותר. עד אז, לא נצפו יותר מ-29 פרטים בודדים בעולם כולו. הערכות של חוקרים משערות שעליה ברמת זיהום האוויר הביאה לירידה משמעותית בכמות הפרטים שרגישים מאוד לשינויים, עד כדי הכחדה מלאה שלהם.
בקיץ האחרון, יצא החוקר שגילה את הפיקה חזרה על ההרים יחד עם קבוצת מתנדבים כדי לחפש את היונק שהוא עומד מאחורי גילויו. למרבה בשמחה, הם חזרו מההרים עם שלל. לא עם היונק עצמו, אבל עם תמונה שלו שהצליחו לצלם. כעת החוקר עוסק בבדיקה של האופן בו ניתן יהיה להציל את הפיקות מהכחדה, עם זאת, הוא סקפטי באשר לסיכויי ההישרדות שלו.
בינתיים, אפשר להתמוגג מפני הדב הקטנטנות האלו שהמיסו לבבות בעולם כולו.
היסעורים מברמודה
יסעורי הברמודה הם ציפורי מים שחיים בצפון האוקיינוס האטלנטי. הם חיים את רב חייהם הבוגרים מעל למים וניזונים מדגה שיש לאוקיינוס להציע. אחרי חמש שנים קשוחות של מעוף מעל למים והתנזרות ממין, הם חוזרים לטריטוריה היבשתית שבה הם בקעו מהביצה כדי להתרבות. אחרי התקופה הארוכה מעל למים, הזכר מפרה את הנקבה שמטילה ביצה אחת בלבד שעליה היא דוגרת בשיא עונת הרבייה. מהביצה הזו בוקע צאצא אחד לכל היותר שהוא יזכה להתרבות רק לאחר חמש שנים, בהנחה שישרוד עד אז. מהסיבה הזו, קצב הריבוי שלהם איטי ביותר.
עד לפני כ-400 שנה, איי ברמודה היו ידועים בתור בית הגידול העיקרי של היסעורים האלו. הקריעות והציוצים שלהם היו חלק בתי נפרד מהנוף באזור כולו. כשהספרדים התיישבו באזור הציפור החלה להיעלם. אלו פיזרו על גבי החוף חזירים שיתרבו ויהוו מקור מזון זמין ליורדי הים שהגיעו לעגון. בפועל, מושבת החזירים שהתרבתה בקצב עצום ביחס לזה של הציפורים, הפריעה להתרבות הציפורים שהגיעו אחרי חמש שנים בים וכך מעגל החיים של היסעורים ספג מכה ראשונה קשה מאוד. מאוחר יותר הגיעו לברמודה האנגלים שהקימו בה את המושבות שלהם והביאו איתם כלבים, חתולים ועכברים שהפריעו גם הם לרביה של היסעורים. בנוסף לכך, חלק מהמתיישבים שעסקו בציד ראו גם ביסעורים קורבן לגיטימי, למרות שכבר אז הוגדרו כציפור מוגנת ובסביבות 1920, הציפור נכחדה.
330 שנה לאחר מכן, בשנת 1951 נמצאו באופן מפתיע 18 זוגות יסעורים על אי קטן בברמודה על ידי צפר אמריקאי. הגילוי היה מרעיש והיה מעודד מאוד ברמה האקולוגית באזור. נער בן 15 שהיה עם הצפר, דיוויד ב. וינגייט, התרגש כל כך מהממצא החליט שהוא מקדיש את החיים שלו להגנה על היסעורים.
לאחר שלמד הרגלי החיים של היסעורים, הוא גיבש תכנית שבמסגרתה נבנו מאורות בטון ומנהרות לקינון. בנוסף, נחקקו חוקים להגנה על הציפורים ושילוב הכוחות הביא לשיקום משמעותי של האוכלוסייה באזור, תהליך שעדיין לוקח זמן בשל קצב הריבוי האיטי של העופות.
מקלונאי אי הלורד האו
האם ידעתם שהחרק הנדיר ביותר בעולם הוא מקלון?
מקלונאי האי הלורד האו הם חרקים שבחייהם הבוגרים מגיעים לאורך של כ-15 סנטימטר ולמשקל של כ-25 גרם. בשל הגודל שלהם דבק בהם הכינוי "לובסטר יבשה" או "נקניק מהלך" והם מצטיינים בכך שהם נעים מאוד מהר על פני הקרקע הודות לרגליים החסונות שלהם. המקלונאים היו נפוצים מאוד באי לורד האו, הממוקם בין אוסטרליה לניו זילנד ומוכרז כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו בשל היופי והמגוון הביולוגי שמאפיין אותו. בשל התפוצה הרחבה שהייתה להם בעבר ומכיוון שמדובר בחרקים מאוד בשרניים וחסונים, בתחילת המאה הקודמת היה נפוץ השימוש בהם כפיתיונות לדיג, מה שהקטין באופן משמעותי את מספר הפריטים באי.
בשנת 1918, עלייתה של ספינת אספקה על שרטון הביאה לאסון אקולוגי. חולדה מצויה שהייתה על סיפון הספינה ירדה אל החוף וכמין פולש, שינתה באופן משמעותי את המאזן הביולוגי באי וכחלק מכך, המקלונאים נעלמו בזה אחר זה, כאשר האחרון נצפה בשנת 1920.
בשנות ה-60, קבוצת מטפסי צוקים מצאה בפירמידת בול (אי הממוקם דרומית לאי הלורד האו) מקלונאי אחד מת, שהעלה את התקווה למצוא עוד מקלונאים בני מינו. ואכן, בשנים הבאות נתגלו עוד מספר פרטים מתים. בשנת 2001, משלחת של אנטומולוגים (חוקרי חרקים) ואנשי איכות הסביבה הגיעה לפירמידת בול כדי לאפיין את החי והצומח בו. להפתעתם הם מצאו מושבת מקלונאים תחת שיח בודד באי. המושבה הייתה קטנה מאוד ומנתה בין 20 ל-30 פרטים. שנתיים לאחר מכן, חוקרים אוסטרלים לקחו שני זוגות של זכר ונקבה בגיל הפריון ושלחו אותם לסידני ולגן החיות במלבורן, שם קיוו להביא לרביה של הפרטים בכדי לשחרר אותם שוב באי הלורד האו במקביל למאמצים למיגור החולדה הפולשת באי. נכון להיום המאמץ הוא בעיקר ברביה שלהם שהעמידה עד כה כמה אלפי צאצאים שצפויים בהמשך להיות משוחררים באי.
הדג מימי הדינוזאורים
המפגש הראשון של האדם עם הסלוקאנת' – דג באורך של כשני מטרים ובמשקל של קרוב ל-100 ק"ג – היה בשרידי מאובנים מלפני 65 מיליון שנים, המועד שבו מוערך שבו הדינוזאורים נכחדו מהעולם. זואולוגים שחקרו את התקופה הזו העריכו שהדג נכחד לחלוטין היות ולא מצאו שום שריד חי שלו בטבע. ההשערה הזו הייתה נכונה עד שבשנת 1938, הסלוקאנת' חזר מן המתים ועלה במכמורת של דייג דרום אפריקאי שמבקרה היה גם אוצר במוזיאון.
היצור הביזארי שעלה ברשת לא זוהה בהתחלה והיה בגדר יצור שלא שגרתי לתפוס. מאוחר יותר חוקרים זיהו אותו כסוג של סלוקאנת' – דג שהיה נפוץ באזור אינדונזיה ובחוף המזרחי של אפריקה. בדיקה מעמיקה יותר העלתה כי מדובר בלא אחר מאותו הדג שחוקרים סברו שנכחד יחד עם הדינוזאורים, אבל הצליח לחמוק מהאדם כל הזמן הזה. המאפיין הבולט ביותר של הדג המיוחד והעתיק הזה הוא הסנפירים המאונכים שמהווים איבר תנועה אלטרנטיבי שמשמש כמו רגליים. מאפיין ייחודי נוסף שלו הוא מפרק תלוי על גבי הגולגולת, מה שמאפשר לו לפתוח את הפה לגודל גדול במיוחד וכך ללכוד טרף גדול. עוד מנגנון מעניין שזוהה בדג הוא מערכת סנסורים אלקטרונית שמאפשרת לו לזהות טרף וכך להגיע אליו.
בתי הגידול של הדג הזה שהוא בגדר דג נדיר כיום הוא במים עמוקים (700 מטר) וחוקרים מעריכים כי הוא יכול לחיות למשך קרוב ל-60 שנה. עכשיו תקראו את הידיעה על הסלמנדרה הענקית בת 170 מיליון השנה, ותבינו שלמעשה עידן הדינוזאורים לא הסתיים לחלוטין.
שובו של אלביס
נקר השנהב (Ivory-billed woodpecker) הוא אחד ממיני הנקרים הכי גדולים בעולם – אורכו הוא כחצי מטר ומוטת הכנפיים שלו היא של כ-75 סנטימטרים. העוף היפיפה הזה, שקיבל את הכינוי "ציפור אלביס", היה נפוץ ביערות הפראיים של דרום ארצות הברית, באזור של הגבול עם קובה. כתוצאה מציד בלתי מבוקר באזור, העופות נעלמו מהנוף המקומי ובשנת 1880 הוגדרו כמין שנכחד מהעולם. הפעם האחרונה שבה נצפה באופן וודאי פרט בודד של הנקר הייתה בשנת 1944 בלואיזיאנה.
60 שנה לאחר מכן, בשנת 2004, משלחת חוקרים שיצאה לסיור ביערות המוצפים של אקרנסו כשהם מלווים את הסיור במצלמות וידיאו. באחד מהסרטונים שצולמו מהקייקים שעליהם הם נעו ביערות, נראית באופן אקראי הציפור שאיכשהו חזרה מהמתים. עם החזרה למעבדות, הסרטון הובא לידי צפרים מומחים שצפו בו פעם אחר פעם, השוו את הצליל שהשמיעה הציפור לזה שהוקלט בעבר וקבעו באופן מוחלט – אלביס חזר לחיים.
התגלית המדהימה הזו הרעישה את הקהילה המדעית ודיוקנו של הנקר כיכב בכל שערי המגזינים בעולם. בחודשים שלאחר מכן, הגיעו מאותו האזור עדויות נוספות לנקרים שנצפו ביערות. בהמשך, המחקר עסק סביב סביבת הרבייה של הנקרים בכדי להבין באיזה אופן יהיה אפשר לשקם את האוכלוסייה באזור.
השורדים: איך מינים שנכחדו חוזרים לחיים?
מינים שנכחדו ונתגלו מחדש מכונים בפי החוקרים "מיני לזרוס" ("Lazarus species") על שמו של לזרוס (אלעזר) – דמות מהברית החדשה שהוחזרה לחיים על ידי ישו. ישנן מספר תיאוריות לתופעה של החזרה לחיים, אלא שאף אחת מהן לא הוכחה לחלוטין. אחת התיאוריות החזקות יותר גורסת כי מינים שחזרו לחיים הם מינים שלא הוכחדו לחלוטין ושפרטים בודדים שלהם הצליחו לשרוד דור אחר דור עד שבשלב מסוים הצליחו להגדיל את האוכלוסייה ולהתפתח בבתי גידול כמין נפוץ יותר.