משה רבנו - גמגמן ונביא, מנהיג רוחני ורוצח, בעל נס ומשוחח עם ענפים בוערים. האיש, שעל פי המסורת היהודית הוציא את בני ישראל ממצרים, עומד במרכזן של תאוריות רבות, שמנסות לפענח את אופיו וההיסטוריה האישית שלו. ומה עם מקומו בהיסטוריה העולמית? כבר 150 שנה שהחוקרים האירופאים מחטטים מתחת לכל סלע במצרים ומנסים למצוא שם ממצאים ארכיאולוגיים שישפכו טיפת אור על תקופת הפרעונים. ועל אף ההתקדמות היפה שהם עשו, השאלה בדבר זהותו של משה - משה ההיסטורי הקונקרטי, האדם האמיתי שעמד מול פרעה ודרש לשלח את עמו וכו' - טרם נפתרה. למעשה, אחת התאוריות המעניינות יותר, שמתגלגלת כבר מתחילת המאה העשרים במופעים שונים, טוענת שבכלל אין הבדל בין משה ופרעה, וששתי הדמויות בהגדה - אחת הן.
במהלך המאה ה-14 לפני הספירה, עולה לשלטון מצרים הפרעה אמנחותפ הרביעי. הוא מגיע משושלת מפוארת של מלכים, ונודע גם בזכות נישואיו למלכה נפרטיטי (שמוזכרת עד היום כאחת הנשים היפות ביותר בהיסטוריה) ובזכות בנו, תות ענח' אמון, המלך המצרי שקברו המפואר התגלה בשלמותו ועזר לקבע ולהרחיב את האגדות על עושרה של הממלכה המצרית הקדומה. אולם מעל לכל, אמנחותפ הרביעי נודע בזכות המהפכה הדתית שהנהיג בכוח המצרים. אמנחותפ נחשב לאחד מראשוני המונותאיסטים בעולם הקדום, ובמונחים פחות שנה-ראשונה-בחוג-למקרא, הוא אחד המנהיגים הראשונים שהחילו על עמם את האמונה באל יחיד. אמנחותפ הורה לנתיניו לזנוח את פולחן האלים המרובים (פוליתאיזם) שהיה נהוג במצרים, ולעבור לסגוד את האל אתון, שעד לתקופת שלטונו של אמנחותפ הרביעי נחשב לאל משני בפנתאון המצרי.
בשנים הראשונות למהפכה הדתית שביצע, אמנחותפ הרשה למצרים לעבוד במקביל את אתון ואת אלי מצרים הנוספים, אולם פחות מעשור אחרי שעלה לשלטון, הוא הוציא את פולחן האלים הנוספים מחוץ לחוק, והרס את מקדשיהם. מצרים הורשתה באותה תקופה לסגוד אך ורק לאתון, האל שהתגלם בגלגל השמש. אמנחותפ שינה את שמו לאחנתון (שמיתרגם ל"הראוי לאתון"), סיפר כי האל התגלה בפניו ומינה אותו לשליחו והעביר את בירת הממלכה המצרית מהעיר תבאי לעיר החדשה שבנה - אחתאתון. שמים לב למוטיב? יופי, כי לשם בדיוק הוא כיוון.
לתת את הקרדיט למהפכן הנכון
אבל למה לו, למלך מצרים, לשנות מהיסוד את תפיסת הדת בממלכתו? ובכן, אחנתון ראה את התחזקותם ההולכת וגוברת של כוהני הדת השונים בחצר הארמון. הוא הבין שהם (והיו אלה בעיקר כוהניו של האל אמון-רע) צוברים כוח פוליטי רב, ושיש בכוחם להדיחו. המונותאיזם היה עבורו יותר מהתגלות רוחנית, אלא פתרון פוליטי, שאפשר לו לייצב את שלטונו, ולהרחיק את אויביו ממקורות של סמכות וכוח. הניסוי הזה, אגב, שרד לתקופה מכובדת, אך לא ארוכה. לא הרבה אחרי שהסתיימה תקופת מלוכתו, ובנו ירש אותו - הוחזרה עבודת האלים המרובים במצרים, והדת האתוניסטית הגיעה לקיצה.
אולם לא רק מושא הסגידה השתנה בשנות שלטונו של אחנתון אלא גם אופיה, והוא אסר, למשל, על יצירת פסלים בדמותו של אל השמש. הדת האתניסטית הרשתה אך ורק שימוש בסמלו המופשט של האל - גלגל שמש שממנו יוצאות קרניים המסתיימות בידיים. סמל זה ניסה להביע את האוניברסליות של אתון, שהיתה אף היא בגדר חידוש למצרי הממוצע, כיוון שבאותה תקופה, רווחה התפיסה שלכל אזור יש אל נפרד משלו. המחשבה על אלוהות יחידה, שיצרה את העולם וכל החיים אשר בו, היתה מטלטלת.
ולמקרה שההקבלה לא היתה ברורה דיה (ובצדק, הרי לא ציינו אותה במפורש) - הקרדיט שניתן למשה התנ"כי זהה לקרדיט שצריך לתת לאחנתון ההיסטורי. משה נחשב למבשרה של היהדות האחידה, לאיש שאלוהים התגלה בפניו ובחר בו כשליח. האיש שנגזר עליו לאגד את העם תחת המטריה המנחמת של אלוהות אחת, שאסור לתאר אותה בפסלים ובתמונות (הרי כולנו זוכרים כמה רע הסתיים סיפור עגל הזהב). האיש הזה חי, למעשה, את הסיפור שאחתנון סיפר אודות עצמו. העקרונות הדתיים הללו, שעולים למרכז הבמה במהלך סיפור יציאת מצרים, התרחשו כבר במצרים עצמה, בתקופה שעוד היו בה עבדים עבריים. וכן, זה לגמרי רמז להמשך התאוריה.
קייט מידלטון של האימפריה המצרית
נוסף על הדמיון ביניהם כמהפכנים דתיים, קיים גם ניסיון לקשור באופן ביוגרפי בין משה ואחנתון. אמו של אחנתון היתה המלכה תיה, שלא היתה בת אצולה לפני שנישאה לאמנחותפ השלישי. אביה של תיה היה היועץ המלכותי יויה, שעבד בחצרותיהם של מספר פרעונים עד מותו בתקופת שלטונו של מיודענו, אחנתון. יויה היה איש רב השפעה בחצר המלך, ומספר היסטוריונים של מצרים אף מציעים כי הוא-הוא יוסף המקראי. הסברה הזו מסתדרת, פחות או יותר, עם התפיסה ההיסטורית שגורסת כי במהלך שלטונו של תות ענח' אמון (נזכיר: בנו של אחנתון) התרחשה יציאת מצרים. כלומר, תות ענח' אמון הוא הפרעה מספר שמות אשר לא ידע את יוסף, ובהקשר ההיסטורי - הפרעה שלא הכיר את היועץ יויה.
אם אכן היה יויה יוסף, ובתו אכן היתה קייט מידלטון של האימפריה המצרית, קל להבין מדוע חששה תיה לגורל בניה. היא פחדה שבעלי שררה באימפריה ינסו להציגם כלא-מצרים או כלא ראויים למלוכה. על פי התאוריה שקושרת בין משה לאחנתון, תיה ברחה לארמון הקיץ שלה וילדה את אחנתון שם. היא חיפשה לו מינקת עברית, שתגדל אותו בהתאם לחוקים ולמסורות שהכירה מביתה שלה (בכל זאת, היא היתה ה-בת של יוסף). אחנתון חונך בשנותיו הראשונות כעברי, וספג בהן את עיקרי האמונה באל יחיד. כשבגר, החזירה אותו תיה לארמון אמנחותפ השלישי, והכשירה אותו למלוכה. למעשה, הם אפילו מלכו יחד, בחפיפה, למשך מספר שנים.
כשהשלטון בידיו, אחנתון - שהיה אז עוד אמנחותפ הרביעי - החליט לבטל את האמונה באלילים רבים ולהמיר את מצרים כולה אל הדת שהכיר כילד. סיפור ההגדה, אם כך, הוא גרסה דרמטית של סיפור לידתו והתבגרותו של אחנתון, שנולד גם הוא בסתר, וחונך על ידי בת אצולה מצרית שדאגה מצידה לשמר את הקשר היהודי שלו. כמו משה מההגדה, גם הוא היה בעת ובעונה אחת בן בית בארמון, אבל גם זר לו. באופן דומה, חוקרים מסוימים מציינים כי השם 'אתון' מזכיר את הכינוי 'אדוני', מה שמחזק עוד יותר את הקשר בין הדת האתניסטית ליהודית. כלומר, ייתכן שאחנתון ניסה להציג את האלוהים העברי כאלוהים האוניברסלי גם במצרים, ואולי דווקא להפך - אל השמש המצרי היה מעין גלגול מוקדם יותר, לפחות באופן הצגתו כישות אלוהית יחידה, של האלוהים היהודי.
להיוולד מחדש בתוך מים
ואם כבר עסקנו במדרשי שם, שווה לציין כי 'משה' הוא שם מאוד לא שגרתי לאדם מצרי, אפילו אם לוקחים את ספר שמות פשוטו כמשמעו. כלומר, מדוע שבת פרעה המצרית תכיר את השורש העברי מ.ש.ה, ותעניק לתינוק שמצאה שם שכזה? ואם תעשה את זה, למה את השם 'משה' ולא וריאציה אחרת על הוצאה מהמים? המילה המצרית הקדומה מוסה (Mose) פירושה 'יורש' או 'צאצא'. היא שימשה כסיומת בשמות של פרעונים רבים (תחותמס, למשל), ואך הגיוני שניתנה גם ככינוי לאחנתון בילדותו. ידוע והגיוני שמילים שצמחו בתוך תרבות אחת "נודדות" אל שפותיהן של תרבויות קרובות. כיוון שהמצרים והעבריים חיו באותה תקופה יחד, לפחות במידה מסוימת, האם ייתכן שהשמות המוכרים לנו מסיפור יציאת מצרים - משה ואדוני - הם גלגולים של מילים מצריות?
המחשבה על ההקבלה בין פרעה ומשה מרתקת חוקרים מתחומים שונים (אחת הדוגמאות המוכרות לכך היא בחיבור "משה והמונותאיזם" של זיגמונד פרויד, שמאמלל תלמידי ספרות מאז שנות הארבעים). בין אם גדלו יחד כאחים כפי שהוצג בסרט "נסיך מצרים", אם היו יריבים פוליטיים ואפילו אם היו בעצם אותו אדם - התרבות מנסה פעם אחר פעם לקשור ביניהם, להציגם כשני קצוות מנוגדים אך משלימים. שניים שאינם יכולים להתקיים האחד בלי השני, כמו שאפשר לראות גם בסיפור יציאת מצרים, בסירובו של פרעה לשחרר את משה ואת העבריים, או במותו של פרעה ברגע חציית ים סוף, שהוא גם רגע החירות המכונן של משה. אולי בעצם משה היה צריך להטביע את הפרעה-יות שלו עצמו כדי להיוולד מחדש, שוב בתוך מים, ולצאת לחופשי.