גילוי קברו של תות ענח' אמון, ואחר כך גם המשך החפירות בקבר, הוצאת הפריטים שאוחסנו בו וקיטלוגם – נחשבים ביחד לא רק לאחד האירועים החשובים בתולדות חקר התרבות המצרית (אגיפטולוגיה), אלא גם לרגע מכונן בארכיאולוגיה המודרנית. קבר ענח' אמון התגלה במסגרת חפירות שנערכו ב״עמק המלכים״, אזור בדרום-מזרח מצרים (לא רחוק מהעיר לוקסור של ימינו), ששימש אתר קבורה לפרעוני הממלכה החדשה במצרים, בערך מהמאה ה-15 לפנה״ס ועד למאה העשירית לפני הספירה. הארכיאולוג הבריטי הווארד קרטר נשלח למצרים כבר ב-1891, כשהיה בן 17 בלבד. אולם עברו 31 שנה עד שהגיע לתגלית הגדולה ביותר שלו – קבר המלך תות.
קרטר כבר חפר בעמק המלכים מ-1908. בשנת 1914 הוא קיבל מימון נוסף מפטרונו שבאנגליה, לורד ג'ורג' הרברט מקארנרבון, אך סבב החפירות הבא שלו התעכב עקב מלחמת העולם הראשונה. קרטר הצליח לשכנע את לורד הרברט לממן עוד שני סבבים נוספים של חפירה לפני שב-1922 גילה את המדרגות שירדו אל קברו של תות ענח' אמון. הארכיאולוג התאזר בסבלנות עד שהרברט עצמו הגיע למצרים, והשניים היו הראשונים שירדו אל הקבר המפואר, שאחראי במידה רבה על האופן שבו אנחנו תופסים עד היום את קבורת המלכים המצרית. קברו של תות הכיל, בין השאר, פסלי זהב ושנהב, תכשיטים רבים משובצים אבנים יקרות, פריטים רבים מרכושו הפרטי של המלך וארון מתים במשקל טון – עשוי כולו זהב טהור.
אולם הפריט הנוסף שהתחבא בחלליו של הקבר הוא פריט הרבה פחות מוחשי: קללת מוות. בדיווח עיתונאי שפורסם באנגליה באותה תקופה, נכתב כי ליד דלת הכניסה לקבר הופיעה בהירוגליפים הכתובת ״המוות יבוא בכנפיים זריזות אל מי שיפריע את מנוחת המלך״. בבוקר הירידה הראשונה אל הקבר, בנובמבר 1922, נחש קוברה הכיש ואז אכל את ציפור הקנרית של הווארד קרטר. קנריות שימשו אז את הארכיאולוגים למציאת דרכם בנתיבים ואתרים תת-קרקעיים, ומשרתיו של קרטר ראו במותה של הקנרית סימן מבשר רעות, בעיקר נוכח העובדה שנחשי קוברה נחשבו לקדושים בתרבות המצרית הקדומה.
שורת מקרי אסונות ומוות
המוות היכה את המשלחת פעם נוספת, כשחצי שנה לאחר פתיחת הקבר, נמצא לורד הרברט ללא רוח חיים בחדר המלון שלו בקהיר. הוא נדבק בשושנה שהתפתחה אחרי שיתוש שנשא את המחלה עקץ אותו בלחיו. הרברט הרחיב, כנראה, את הפצע כשנחתך בפניו בזמן הגילוח והשושנה התפתחה לאלח דם, שגרם להרברט גם לדלקת ריאות חמורה. המהדרין מספרים שביום מותו, כבו לפתע כל פנסי הרחוב במרכז העיר וקהיר הוחשכה.כשביצעו את נתיחת הגופה הראשונה למומיה של המלך המצרי, גילו שגם הוא סבל מפצע בלחיו. מכריו של האציל מקארנרבון ניסו לבדוק אם השניים נפצעו באותו מקום, אולם גופתו של לורד הרברט – שבכל זאת, לא נחנטה – היתה כבר במצב ריקבון שלא אפשר להם לערוך השוואה ראויה. מי שקישר בין שני האירועים – פתיחת קבר תות ענח' אמון ומותו של הרברט – היה הסופר ארתור קונאן דויל (מחבר ספרי שרלוק הולמס), שהיה בעצמו אגיפטולוג חובב. דויל השתכנע כי מנוחתו של הפרעה הופרעה, ורוחו הזועמת התנקמה בלורד הבריטי והרגה אותו.
בראשית המאה ה-20, ארכיאולוגיה עוד לא נתפסה כשיטה מדעית, אובייקטיבית, נקיה ממשוא פנים או משיקולים של רווח אישי. חפצים וממצאים היסטוריים רבים נלקחו על ידי האגיפטולוגים הבריטיים ששהו במצרים ונשלחו כמתנות לחבריהם מסביב לעולם. אחד מהחפצים הללו היה יד חנוטה עונדת צמיד, שב-1925 נשלחה על ידי האוורד קרטר כתשורה לסר ברוס אינגרם האנגלי. הצמיד עוטר בחרפושית שעליה נכתב ״מקולל יהא מי שיזיז את גופתי. אש, ומים ומגפה יבואו עליו״. באותה שנה, נשרפה אחוזתו של אינגרם, ולאחר שבנה אותה מחדש, היא נהרסה שוב בשיטפון. ב-1926, כתב קרטר ביומנו שבפעם הראשונה מאז הגיע למצרים, נתקל בלהקת תנים שנראו כמו אנוביס, האל המצרי בעל ראש התן, המשמש כמגנם של המתים.
מקרים נוספים של אסונות ומוות החלו להיקשר בקברו של תות ענח' אמון. ריצ'רד בת'ל, שעבד כמזכיר של קרטר בחפירות במצרים, נחנק למוות על ידי רוצח שזהותו לא נודעה מעולם, וגופתו נמצאה במועדון באנגליה בשנת 1929. בת'ל שלח גם הוא כמה מהחפצים שנמצאו בקבר כמזכרות לאביו. אביו של בת'ל קפץ אל מותו מחלון בקומה השביעית ב-1930 אחרי שחלה במחלה סופנית. הכלכלן והיזם האמריקאי ג'ורג' גיי גולד ביקר בקבר ב-1923, נדבק במצרים בקדחת ומת באותה שנה. אפילו מקרי מוות של אנשים שלא היה להם קשר ישיר לחפירות ולכניסה לקבר נתפסו, בעיני הציבור הבריטי המבוהל, כתוצאה של קללת המוות הפרעונית. בין מקרי המוות האלה ניתן למנות את הנסיך המצרי עלי קאמל פחמי-ביי, שנורה למוות על ידי אשתו, ואת לי סטאק, המושל הבריטי של סודן המצרית, שסטודנטים מצריים התנקשו בחייו ב-1924.
מבוריס קרלוף עד טום קרוז
קללת המוות של המלך תות התקבעה במהרה בתרבות, ועמדה במרכזם של עשרות סרטים, ספרים, תוכניות טלוויזיה ומשחקי מחשב. מומיות הופיעו בקולנוע פחות או יותר מאז ראשיתו, אולם דמות המומיה המאיימת, זו שקמה לתחיה לאחר שחוקרים יהירים מפריעים למנוחת העולמים שלה, הפכה לפופולרית במיוחד הודות לסרט ״המומיה״ מ-1932, בכיכובו של בוריס קרלוף. סיפור המומיה שקמה לנקום במסיגי הגבול שפלשו אל קברה סופר מחדש בסדרת סרטי ״המומיה״ ו-״מלך העקרבים״ מסוף שנות התשעים, ותזכה השנה להופעה קולנועית נוספת, בסרט עתיר תקציב בכיכובו של טום קרוז.
אך את כל מה שסיפרנו עד עכשיו כדאי לקחת בפרופוציות. כי למרות הקבר המפואר שנבנה לו, תות ענח' אמון היה מלך שולי למדי בתולדות ימי מצרים, ומת כשהיה בן 19. לכוהני מצרים הקדמונים ומכשפיה לא היה אינטרס גדול להטיל קללה דווקא על קברו של תות, ולמרות הדיווחים בעיתונים, באתר הקבר לא נמצאו באופן חד-משמעי הכתובות מבשרות הרע שמבטיחות מוות לכל מי שיפריע את מנוחתו של הפרעה. למעשה, אגיפטולוגים כמעט ולא מצאו כתובות קללה בפירמידות ומבני קבר מצריים מתקופתו של תות ענח' אמון. רוב הטקסטים שחרותים על קירות מבני הקבורה לקוחים מ״ספר ההליכה״ (שמוכר יותר כ-״ספר המתים״), אוסף ברכות, מסורות ומנהגי אבלות ממצרים העתיקה. בספר זה לא מופיעות קללות, והוא אינו פונה בכלל לאנשים שימצאו, אולי, את הקבר בעתיד. מבאס, נכון?
זה לא אומר שלא היו קללות במצרים העתיקה. האגיפטולוג הנודע זאהי חוואס ציין במחקריו קללה שהופיעה במבנה קבר מלכותי, ובה נכתב "ארורים מי שיפריעו את מנוחת הפרעה. הם שישברו את חותם הקבר הזה, יפגשו את המוות במחלה ששום רופא לא יוכל לאבחן". בקברים לא-מלכותיים מתקופות שושלות פרעונים קדומות יותר מזו של תות ענח' אמון, נמצאו טקסטים של אזהרה ואיום. במבני קבורה מסוג מסטבה באזור סקארה, מבנים ששימשו לקבורתם של פרעונים בשושלת השישית (ואנחנו מדברים פה על 2300 לפנה״ס, כלומר 1,800 שנים לפני שלטונו ומותו של המלך תות), נמצאו כיתובי אזהרה לכוהני הדת, שהורו להם לשמור על טוהר תהליך הקבורה, פן יאונה להם רע. בקברים מתקופת השושלות התשיעית והעשירית (2100 לפנה״ס, על פי השערות החוקרים), נמצאו הכיתובים הבאים: ״כל שליט... אשר יפגע במזיד בארון הקבורה הזה – האל המן לא יקבל את מנחותיו, ולא יהיו לו יורשים״ ו-״כל מי שייכנס לקברי... טמא... יישפט... יהיה לו סוף... אמלוק את צווארו כמו ציפור... אטיל את אימתי עליו״. כלומר, האפשרות לקלל התקיימה, אולם היא היתה עתיקה, ונדירה בהרבה משמקובל לחשוב.