כפי שאנחנו מכירים מהמדינה הקטנה שלנו, גורמי השלטון תמיד מנסים לפקח על החינוך והתרבות של העם. במקרים של ממשלים טוטליטריים, מדובר לא רק בפיקוח, אלא בשליטה מוחלטת. הממשל מחליט מהי תרבות לגיטימית ומה חותר תחת ערכי המדינה, מה מותר לכם לקרוא ומה אסור, איזו הצגות להעלות ועל אילו להוריד את המסך ולאיזו מוסיקה אפשר להאזין ואיזו לאסור.
תחת השלטון הסובייטי הרודני במאה ה-20, התושבים של ברית המועצות סבלו מצנזורה חמורה בתחומי התרבות, והפרות של הצנזורה הובילו לעונשים כבדים, החל ממאסרים להוצאות להורג. כתוצאה מכך, התרבות הפכה לכלי בידי אלו המתנגדים לעריצות השלטון לצד אלו שפשוט לא הסכימו שדעתם ומחשבתם ינוטרלו ויוגבלו.
אחד האופנים לשבור את המצור התרבותי של ברית המועצות לשעבר הייתה להגניב עותקים לא חוקיים של מוסיקה מערבית או מוסיקה מקומית מחתרתית ולהפיץ אותה בשוק השחור. הדרכים להפצת מוסיקה מחתרתית היו מגוונות אך היוצאת דופן ומוזרה מכולן הייתה שכפול תקליטים על צילומי רנטגן משומשים, כן כן שמעתם נכון, מסתבר שניתן להעתיק מוסיקה מתקליט לשקף רנטגן ולנגן אותו בפטיפון. כדי לא להיתפס עם תקליט מועתק, חובבי המוסיקה האסורה ומתנגדי השלטון ניצלו את העצמות השבורות של אחרים והעבירו עליהן מסרים.
תופעה זו התרחשה בין שנות הארבעים לשנות השישים בברית המועצות, בה יצרו באופן מחתרתי עותקים לא חוקיים של מוזיקה פופולרית אסורה ומצונזרת שנחרטה על שקפי רנטגן מבתי חולים. ייצור התקליטים, שכללו ג׳אז ורוקנרול, מוזיקת מהגרים, שירי כלא ושירי צוענים, היה כרוך בסיכון אישי.
תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב לאמנות מציגה תקליטי רנטגן מקוריים, פרטי וינטג׳ תקופתיים, רישומים סטיריים וראיונות עם פעילים, ולצידם סרטים שהופקו בשנים האחרונות העוסקים בקשר בין צנזורה ובין חופש ביטוי מוזיקלי, לא רק בברית המועצות אלא גם במאלי, קמבודיה, איראן ובמזרח־התיכון.
מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית־המועצות, 1946 - 1964
מוזיאון תל אביב לאמנות. שד׳ שאול המלך 27, תל אביב