תמונה אחת יכולה לטלטל אותנו ולעורר בנו שלל רגשות מורכבים – מעצב עמוק ועד תקווה גדולה. תמונות מסוימות הן כה חזקות ועוצמתיות שהן יכולות להיצרב בתודעה של כולנו, ואפילו להשפיע על מהלך ההיסטוריה. בשבועות האחרונים נתנו לכם הצצה לסיפורים מאחורי התמונות המפורסמות בהיסטוריה (חלק א' ו-חלק ב'), והשבוע אנחנו ממשיכים לחלוק את הסיפורים המרגשים והמפתיעים מאחורי התמונות שהפכו לסמל.
"הנזיר הבוער"
מלקולם ויילד בראון, צלם ועיתונאי של AP, נסע לסייגון בנובמבר 1961 במטרה לתעד את מלחמת וייטנאם. בראון תיעד מגוון רחב של סיפורים מוייטנאם השסועה ואף זכה בפוליצר, אך הצילום שהוא הכי מפורסם בזכותו הוא הנזיר שהבעיר את עצמו. ב-11 ביוני 1963 בראון קיבל הודעה עמומה שמשהו חשוב עומד להתרחש במהלך טקס זיכרון שייערך על ידי נזירים בודהיסטים. הצלם הגיע לטקס, שם קבוצה של נזירים התפללו במקדש. לאחר מכן קבוצת הנזירים החלה לצאת לרחוב, כשהם ממשיכים להתפלל בשקט. הקבוצה נעצרה ליד מכונית ואחד מהנזירים הוציא מתא המטען חבית בנזין.
"באותו הרגע ידעתי בדיוק מה קורה, והתחלתי לצלם תמונות בלי להפסיק", כתב מאוחר יותר בראון. נזיר אחר הניח כרית באמצע הכביש והתיישב עליה בתנוחת מדיטציה, כשהנזירים האחרים שופכים עליו את הבנזין. כמה דקות לאחר מכן, הנזיר טיץ' קואנג דוק הדליק גפרור והצית עצמו. התאבדותו של טיצ' קואנג הייתה במחאה על רדיפת הבודהיסטים על ידי ממשלת דרום וייטנאם. ניתן לראות עוד תמונות מהסדרה המצמררת של בראון כאן (זהירות, התמונות גרפיות וקשות לצפייה).
התמונה זכה לתפוצה ברחבי העולם והכתה גלים במיוחד בארה"ב. בעקבות התמונה הנשיא ג'ון פ. קנדי החליט להגביר את התערבות ארה"ב בווייטנאם ולהתערב במשבר הבודהיסטים. על התמונה אמר קנדי: "שום תמונת חדשות בעיתון בהיסטוריה לא חוללה כל כך הרבה רגש ברחבי העולם כמו התמונה הזאת".
"הנפת הדגל באיוו ג'ימה"
מדובר באחת התמונות הכי מפורסמות בהיסטוריה של ארה"ב, וכנראה תמונת הניצחון הנפוצה ביותר בעולם. התמונה מציגה חיילים אמריקנים מניפים את דגל ארה"ב ב-23 בפברואר 1945, על פסגת הר סוריבאצ'י שבאי היפני איוו ג'ימה במהלך מלחמת העולם השנייה. הסיפור מאחורי התמונה המפורסמת מוזר למדי, ובעוד התמונה מציגה לכאורה גבורה ואחוות לוחמים, הדרך לתמונה הייתה רצופה בצירופי מקרים, חללים רבים וקרבות עקובי דם. הקרב שהתרחש על האי היפני הקטן (21 קמ"ר בלבד) היה אחד הקרבות הקשים במלחמה: האמריקנים רצו לכבוש את שלושת שדות התעופה של היפנים, שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית רבה, בעוד היפנים היו מוכנים למתקפה והתבצרו היטב. כ-20 אלף חיילים יפנים הוצבו באי, ומפקד הכוח הורה לחייליו להרוג כמה שיותר חיילים אמריקנים. ביום הראשון למתקפה כ-30 אלף נחתים הגיעו לאי, וכ-80 אלף נוספים הצטרפו בהמשך. היפנים המבוצרים ירו אש כבדה לעבר החיילים, והאמריקנים השתמשו בלהביורים ורימונים כדי להוציא את היפנים מתוך המסתורים והמנהרות. כעבור 31 ימים ההר נכבש סופית. אך המערכה גרמה לאבידות קשות בשני הצדדים: כ-7,000 חיילים אמריקנים נהרגו ועוד עשרות אלפים נפצעו. מהכוח היפני נותרו כאלף חיילים בלבד.
אחרי כיבוש ההר, מפקד הכוח הורה לשלוח קבוצת חיילים שתניף את דגל ארה"ב על ההר ותסמן סופית את סיום המערכה. למשימה נשלחו כ-40 חיילים שתלו דגל קטן בעזרת מוט מאולתר שהכינו מצינור שמצאו. ההנפה הראשונה תועדה על ידי לואיס לווארי, צלם של חיל הנחתים (ניתן לראות את ההנפה הראשונה והפחות מפורסמת כאן). אלא שהסיפור לא נגמר כאן. לאחר הכיבוש הגיע למקום מזכיר הצי, והחליט שהוא בעצם רוצה את הדגל המונף כמזכרת לעצמו. הדרישה הרגיזה את מפקד הכוח, אבל הוא החליט שבכל מקרה צריכים להחליף את הדגל לדגל גדול הרבה יותר. כך נשלחו שוב קבוצת חיילים להר על מנת להניף את הדגל הגדול יותר. ג'ו רוזנטל, צלם של AP שהיה במקום החליט להתלוות אליהם, והצליח לצלם את התמונה שהפכה לאייקונית. שני צלמים נוספים היו במקום, וההנפה אפילו תועדה בסרטון קצר.
החיילים המופיעים בתמונה הם מייקל סטרנק, רני גאגנון, איירה הייז, פרנקלין סוסלי, ג'ון בראדלי והארלון בלוק. מבין ששת החיילים, רק שלושה מהם שרדו את המלחמה (הייז, גאנון ובראדלי). לאחר פרסום התמונה, היא זכתה להצלחה מיידית ורוזנטל זכה בפוליצר. עם זאת ביקורת רבה התעוררה לאחר שהתברר כי זאת ההנפה השנייה של הדגל, והחיילים שהשתתפו בהנפה הראשונה נשכחו ולא זכו להכרה ציבורית. במכתב ששלח צלם הנחתים לווארי לאחד מהחיילים המופיעים בהנפה הראשונה כתב: "אתם עשיתם את כל העבודה השחורה... זו בושה עצומה שדווקא החיילים שכבשו את ההר לא זכו מעולם להכרה המגיעה להם". התמונה המפורסמת הונצחה בפסל באנדרטת חיל הנחתים וכן בשני בולי דואר אמריקני ובמטבע דולר. יש האומרים שתמונת הנפת דגל הדיו באילת ב-1949, שהפכה לסמל מלחמת העצמאות, הושפעה מהתמונה המפורסמת.
"We Can Do It!"
התמונה הזאת היא לא בדיוק צילום, אלא פוסטר מפורסם מאוד. הפוסטר הפך לסמל העצמה נשית ושוויון זכויות, והוא פופולרי מאוד עד היום. הפוסטר הופק על ידי המאייר ג' האוורד מילר ב-1943 בזמן מלחמת העולם השנייה עבור חברת וסטינגהאוס במטרה לעודד את הפועלים ולשווק את החברה. בזמן המלחמה רוב הגברים בגילאי העבודה גויסו לצבא, ונשים רבות החלו לעבוד במפעלים בתפקידים שנחשבו גבריים.
לפי הסברה, הפוסטר מבוסס על צילום של אישה אמיתית בשם ג'רלדין הוף דויל. ג'רלדין הייתה צעירה יפיפייה בת 17 בזמן הצילום שעליו התבסס הפוסטר. היא הייתה עוד אחת מהעובדות במפעל במישיגן בזמן צילום התמונה ב-1942. הצילום, שמציג אותה עובדת על מחרטה עם מטפחת מנוקדת לראשה היווה את ההשראה לפוסטר. "היא בדיוק סיימה את הלימודים, ורוב הבנים בשכבה שלה התגייסו. היא החליטה שהיא חייבת להתנדב לעבודה", סיפרה בתה של ג'רלדין, סטפני גרג. למרבה האירוניה, האישה שהפכה סמל לעבודת נשים לא שרדה הרבה זמן בעבודה במפעל. בגלל שהייתה צ'לנית היא פחדה שהעבודה תפגע בידיה לאחר שעובדת אחרת נפגעה, והחליטה לעזוב לאחר שבועיים בלבד.
הפוסטר, לעומת זאת, הפך להצלחה מיידית. בתחילת שנות ה-40 רד אוונס וג'ון ג'ייקוב כתבו שיר בשם "רוזי המסמררת" (Rosie the Riveter) שמתאר בחורה שעובדת בפס ייצור ועוזרת לאמריקנים לנצח במלחמה. השיר התבסס על מישהי אחרת בשם רוזלינד ל. וולטר, אך הכינוי "רוזי המסמררת" הוצמד מיד לפוסטר והדמות נודעה בתור רוזי. המאייר המפורסם נורמן רוקוול צייר בהשראת הדמות את רוזי כשהיא בהפסקת אוכל, אקדח מסמרים בחיקה ורגלה דורכת על הספר "מיין קאמפף" של היטלר.
ג'רלדין עצמה לא ידעה שהפוסטר מבוסס על צילום שלה עד 1984, אז נתקלה בספר אמנות שהשווה בין הפוסטר לצילום מזמן המלחמה. בתה מסכימה: "הגבות המקושתות, השפתיים היפות האלה והצורה של הפנים – אין ספק שזו היא. אמנם לא היו לה שרירים כאלה כי הייתה עסוקה בלנגן צ'לו, אבל כשהיא ראתה את הפוסטר היא ישר זיהתה את עצמה". לאחר הגילוי ג'רלדין אימצה את הדמות החדשה, חתמה על פוסטרים בתור "רוזי המסמררת", השתתפה בכנסים פמיניסטיים ותהלוכות מלחמה וכמובן גם שחזרה את הפוסטר. ב-2010 היא מתה בגיל 84 לאחר מורשת ארוכה של השראה.
"הנחיתה על הירח"
ב-20 ביולי 1969 ניל ארמסטרונג עשה את הצעד הכי מפורסם בעולם, והיה הבן אנוש הראשון שהניח את כף רגלו על הירח. הנחיתה תועדה בצורה מקיפה ואף שודרה בטלוויזיה, לפי הערכות כ-4 מיליון אנשים צפו באירוע או שמעו אותו ברדיו, והתרגשו כשארמסטרונג אמר את המילים המפורסמות "זהו צעד קטן לאדם - קפיצה ענקית לאנושות". זה היה האירוע הראשון בהיסטוריה שקיבל חשיפה כה גדולה במדיום משודר, וכצפוי נכנס לזיכרון הקולקטיבי של כולנו. אחרי שארמסטרונג ירד אל פני הירח, אדווין "באז" אולדרין ירד אחריו והיה האדם השני שנגע בירח.
למרות שצוות המשימה פחות מ-24 שעות על פני הירח, הם הספיקו לעשות הרבה. הם ביצעו כמה ניסויים ובדקו את הכבידה ואת הרכב האדמה, וכן אספו אלפי דוגמיות של סלעים, אדמה ואוויר. בנוסף לניסויים, אולדרין וארמסטרונג צילמו די הרבה תמונות של שטח הירח וכן של עצמם. אחת התמונות הכי מפורסמות היא של אולדרין עומד ליד דגל ארה"ב, שצילם ארמסטרונג. התמונה הפכה לסמל הנחיתה והכיבוש של הירח על ידי האמריקנים, ופורסמה באופן נרחב בכל התקשורת ברחבי העולם. אבל בנוסף לכך התמונה גם הציתה גל של תיאוריות קונספירציה שטענו שהנחיתה בוימה, ושאמריקנים מעולם לא הגיעו לירח.
למעשה, תיאוריות הקונספירציה הפכו לכה נפוצות, שלפי סקרים כ-30 אחוז מהאמריקנים חושבים שהנחיתה מעולם לא התרחשה. חובבי תיאוריות הקשר טוענים כי העובדה שהדגל נראה כאילו הוא מתנפנף וזז היא חשודה, שכן באטמוספרית הירח אין אוויר או רוח, ולכן הדגל לא יכול לזוז מהרוח. נאסא סיפקה הסבר לתופעה ואמרה כי האסטרונאוטים נאלצו לסובב את מוט הדגל, והתנועה של הסיבוב גרמה לדגל לזוז, ולהיראות כאילו הוא מתנופף. הסדרה הפופלרית "Mythbusters" אפילו ביצעה ניסוי בתא וואקום והצליחה להוכיח שגם כשאין אוויר, אם מזיזים את הדגל הוא ממשיך להתנופף לכמה שניות. בנוסף גיף קצר שהורכב משתי תמונות של אולדרין אחת אחרי השנייה מראה כי בעוד אולדרין זז, הדגל נשאר בדיוק באותה הפוזיציה, מה שמחזק את הטענה כי הוא לא זז מרוח, אלא מהתזוזה של המוט קודם לכן. אך למרות כל ההסברים והניסויים, חובבי תיאוריות הקשר עדיין מחזיקים בעמדתם ומספקים שלל "ראיות" אחרות לעובדה שהנחיתה בוימה לכאורה.
"היהודי האחרון בויניציה"
זוהי תמונה מאלבומו הפרטי של חייל איינזצגרופן, שהיו עוצבת המבצע של האס דה. על אחורי התמונה נכתב בכתב יד "היהודי האחרון בויניציה" וניתן לראות בה חייל מפלוגה D, רגע לפני שהוא יורה בגבר יהודי הכורע על ברכיו לפני בור הריגה בעיר ויניציה שבאוקראינה. התמונה צולמה ככל הנראה ב-1941. ויניציה הייתה עירייה קטנה, שכל אוכלוסיית היהודים בה נרצחה על ידי הנאצים. לפי הערכות כ-28 אלף יהודים מהעירייה ומהכפרים הסמוכים נרצחו בכמה ימים בלבד. התמונה הזאת היא אחת מהעדויות הבודדות שנותרו לטבח שנעשה. עם זאת, לא ידוע הרבה עליה או על המצולמים - מיהו האיש המפוחד שעומד למות? ומיהו הקצין הנאצי שיורה בו? כנראה שלא נדע לעולם.
אחת העדויות היחידות שיש לנו לרציחות הענק שנעשו באזור היא של קצין וורמכט בשם ארווין בינגל, שהוצב באזור אומן על מנת לסייע לכוחות האיינזצגרופן. לפי תיאורו, הוא לא היה מודע לסיבה לבורות הענק שנחפרו בשדה סמוך לעיר. "צפינו באנשי ה-SS יושבים מאחורי שולחנות ומורים ליהודים להתפשט ולתת להם את כל בגדיהם והדברים שסחבו עימם. אחרי שהתפשטו, הם הוכרחו לעמוד בשורה לפני בורות הענק האלה. אנשי ה-SS ניגשו לשורה הראשונה והחלו לירות בהם באקדחים אוטומטיים. הם עברו בשורה עם כזאת כוונה... היהודים בשורה השנייה צפו בכל המחזה ולאחר מכן אנשי ה-SS הורו עליהם לקחת אתי חפירה ולכסות במעט את הבור. לאחר מכן השורה השנייה ניגשה לשולחנות, התפשטה וניגשה לבורות, שם הם נרצחו. זה חזר על עצמו עד שכל השורות נעלמו ולא נותרו יהודים. זה היה מחזה נוראי".
"חייל ישראלי בתעלה"
האופוריה שלאחר מלחמת שש הימים מתוארת היטב בפניו המחייכות של יוסי בן חנן, שהיה אז קצין המבצעים של חטיבה 7. התמונה של בן חנן במי תעלת סואץ - עייף, מלוכלך ולא מגולח, מניף רובה קלצ'ניקוב, צולמה על ידי דניס קמרון ופורסמה ביוני 1967 על שער מגזין "LIFE", הפכה למיתוס ונכנסה מיד לזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
יונה חצור, שהיה קצין בדובר צה"ל, היה גם במקום ואף תיעד את בן חנן הצעיר נכנס למים בסרטון קצר שצולם במסרטת 8 מ"מ. יותר מאוחר בן חנן לחם כמפקד גדוד במלחמת יום הכיפורים, השתתף בקרב המכריע לבלימת הסורים, נפצע אך המשיך להילחם. בקרב אחר נפצע שוב, כשסיירת מטכ"ל בראשות יונתן נתניהו חילצה אותו מהשטח. נתניהו קיבל עיטור המופת בעקבות החילוץ, ולבן חנן הוענק עיטור העוז בעקבות פעילותו במלחמת יום הכיפורים. ב-1994 סיים את שירותו והשתחרר בדרגת אלוף.
"מרלן דיטריך מנשקת חייל"
בתמונה הזאת שצולמה ב-1945 ניתן לראות את השחקנית מרלן דיטריך מורמת על ידי חבורת חיילים ומנשקת בלהט חייל שחזר הביתה במלחמת העולם השנייה. למרות שבמבט ראשון זה נראה כמו רכבת, החיילים נמצאים על סיפון ספינת מלחמה, ששימשה להחזרת חיילים מהחזית לארה"ב. אנחנו לא יודעים מיהו החייל, אבל אנחנו כן יודעים שהמלחמה לא נגמרה עבורו - הפלוגה שהייתה על סיפון האונייה המשיכה לאימונים בבסיס בטקסס, והם היו אמורים להיות חלק מהכוח שנשלח לפלוש ליפן.
סיפורה של מרלן דיטריך והמעורבות שלה במלחמת העולם השנייה מעניין במיוחד. דיטריך הייתה אזרחית גרמניה, והתחילה את הקריירה שלה בתור שחקנית וזמרת בארץ מולדתה. ב-1939 היא קיבלה אזרחות אמריקנית ויצאה לחופשה בצרפת, בדיוק כשהמלחמה פרצה. דיטריך אירחה בבית גולים מגרמניה ופריז, והתנגדה בפומבי לנאצים. לאחר שהגיעה לארה"ב התעקשה להצטרף למאמץ המלחמתי, והייתה חלק מצוות הבידור שהופיע בפני חיילים לפני שנשלחו לחזית. היא אפילו נסעה בעצמה לחזית, הופיעה בפני חיילים ברחבי אירופה ואף עזרה בטיפול בחיילים פצועים. על התקופה הזאת סיפרה דיטריך, "אני חושבת שנישקתי יותר חיילים מכל אישה אחרת עלי אדמות. זו הייתה התרומה שלי וכך יכולתי לעזור לכמה שיותר גברים". בזמן כל הנשיקות האלה, דיטריך הייתה נשואה לבמאי רודולף סייבר, אך לפי השמועות הם ניהלו מערכת יחסים פתוחה. דיטריך הייתה ידועה בגישה המתקדמת שלה למיניות, והייתה ביסקסואלית שניהלה רומנים מחוץ לנישואין עם גברים ונשים.
הממשל האמריקני ידע לנצל היטב את דיטריך לטובת התעמולה נגד המלחמה, והעובדה כי הייתה אזרחית גרמנייה שמתנגדת לנאצים הפכה אותה למוערכת עוד יותר. היא הקליטה מספר שירי תעמולה באנגלית ובגרמנית שהפכו ללהיטים, ואף שודרו ברדיו הגרמני במטרה לגרום לאזרחים להתנגד למשטר. היא התעקשה להיכנס עם הכוחות הלוחמים לגרמניה לאחר שהמלחמה הסתיימה, ואף התאחדה עם משפחתה בברלין. היא התקבלה בגרמניה בבוז, ולפי עדויות מספר גרמנים ירקו בפניה כשזיהו אותה ברחובות ברלין. על פעילותה במהלך המלחמה הוענק לה בארה"ב עיטור החירות. מדינות נוספות (כולל ישראל) העניקו לה עיטור דומה.
עבור הגרמנים, דיטריך נותרה דמות מעוררת מחלוקת במשך שנים רבות, שכן יצא בפומבי נגד מדינתה במהלך המלחמה ואף עזרה לבעלות הברית. ב-1996 הוחלט לקרוא רחוב על שמה, ברחוב בו נולדה בברלין. סערה ציבורית גדולה התעוררה, ורבים התנגדו לשם הרחוב. למרות ההתנגדות הרבה, הרחוב "Marlene-Dietrich-Platz" נקרא לבסוף על שמה.
"הוצאה להורג בסייגון"
זוהי אולי התמונה הכי מפורסמת ממלחמת וייטנאם ובמאה ה-20. התמונה מציגה מפקד משטרה וייטנאמי בשם נגויין נגוק לואן יורה בראשו של שבוי וייטקונגי כפות ב- 1968. את האירוע תפס במצלמתו אדי אדמס, צלם עיתונות אמריקני נודע שסיקר 13 מלחמות. אבל מה עומד מאחורי התמונה ומיהו השבוי?
האיש שהוצא להורג הוא נגויין ואן לם, שהיה מפקד כוח וייטקונג שנודע לשמצה בתור "פלוגת הנקמה". באותו היום, הפלוגה רצחה כמה עשרות אזרחים בלתי חמושים וכן קציני משטרה רבים ומשפחותיהם. כשהוא נתפס לבסוף, מוקף גופות של אנשים שהרג, מפקד המשטרה החליט לירות בו באופן בלתי מתוכנן. לאחר ההוצאה להורג, נגוק לואן היורה אמרה לעיתונאי שהיה במקום, "האנשים האלה הרגו הרבה מהחברים שלי. אני חושב שבודהה יסלח לי". אדמס הצלם טען מאוחר יותר כי לא ידע את הרקע לאירוע. מכיוון שהרבה אנשים לא הכירו את הקונטקסט של התמונה, היא הפכה את מפקד המשטרה לסמל הרשע בוייטנאם. יותר מאוחר אדמס התנצל בפני נגוק לואן ומשפחתו והתחרט על כך שפרסם את התמונה. "המפקד הרג את הוייטקונג, ואני הרגתי את המפקד עם המצלמה שלי. שני אנשים מתו בתמונה הזאת". לאחר המלחמה נגוק לואן ניסה להגר לאוסטרליה, אך נדחה. הוא היגר לבסוף לארה"ב, שם נתקל בהתנגדות עצומה לבואו וקמפיין הקורא לגירושו מהמדינה. הוא פתח מסעדת פיצה בוושינגטון, אך נאלץ לסגור את המקום לאחר שלא הצליח להישאר אנונימי, והמסעדה ספגה מעשי ונדליזם רבים. הוא מת ב-1998 מסרטן.
התמונה עצמה התפרסמה בעולם כולו וגרמה לממשל בארה"ב להבין שיש להביא לסיום מהיר של המלחמה.