פושעי מלחמה נאצים מוכרים עוד בימינו בתור חלק מהאנשים האכזריים ביותר מימי המאה ה-20. אילזה קוך חרטה את שמה בספרי ההיסטוריה בתור אחת הסוהרות המתועבות כשהתעללה באסירי בוכנוואלד בסדיסטיות בלתי נסבלת. ד"ר זיגמונד ראשר, הרופא הראשי של מחנה הריכוז דכאו, נהג לכפות על אסירים להשתתף בניסויים ברוטליים בשם המדע. יוזף מנגלה, אולי הרופא המרושע ביותר בהיסטוריה, נהג לרצוח את ילדי אושוויץ-בירקנאו ללא רחמים במסגרת האובססיה שלו לניסויים סדיסטיים בגנטיקה. כל אלה הם רק כמה מהאנשים האיומים ביותר שנטלו חלק פעיל בתקופת מלחמת העולם ה-2 – אך יש אחד נוסף. יש שיאמרו שהאכזריות שלו אפילו קיצונית יותר מכל אלו – והוא אפילו לא היה חלק מהרייך השלישי.
שירו אישיאי מוגדר בעיניי רבים בתור ה"יוזף מנגלה של צבא יפן". מומחה למיקרוביולוגיה, תורת החיסונים ולוחמה ביולוגית, הוא היה המפקד של יחידה 731 בתקופת הכיבוש היפני בסין וככל הנראה גם האחראי הישיר למותם של מאות אלפי בני אדם במזרח הרחוק בין שנות ה-30 וה-40. למרות זאת, הוא מעולם לא נשפט על מעשיו האכזריים ומת אדם חופשי בטוקיו של שלהי שנות ה-50 – זאת בעקבות עסקה שנויה במחלוקת עם הצדדים שניצחו בסופו של דבר במלחמה הארורה ההיא.
שירו אישיאי נולד ב-15 ביוני, 1892, בשיביאמה במזרח יפן. בחייו הצעירים, הוא התבלט כנער גבוה ביחס לעמיתיו לכיתה בגובה 1.82 מטר וטיפח לעצמו מוניטין של תלמיד שקדן עם חיבה למדעים. כבר בגיל צעיר, הוא קבע לעצמו יעד להפוך לרופא בצבא האימפריה היפנית ובגיל 24, הוא התקבל ללימודים בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת קיוטו.
שלדון האריס, כותב הספר Factories of Death, תיאר את אישיאי בתקופת הלימודים שלו כאדם אהוד מאוד על מרציו ושנוא על ידי עמיתיו. לטענתו, הוא הפך להיות מוכר בפקולטה כסטודנט שמחזיק צלחות פטרי בתור חיות מחמד. כסטודנט לרפואה הוא היה משקיע שעות ארוכות במעבדה ובמקביל חיבל בעבודות של סטודנטים אחרים, כדי לוודא שתמיד יהיה לו יתרון על עמיתיו. מאוחר יותר בחייו, הוא ניסה ליישם את צורת החשיבה הזו גם בשדה הקרב.
דוקטור לסאדיזם
על אף ההצלחה שלו בלימודים, אישיאי בסופו של דבר איבד עניין ברפואה והחל לחקור יישומים של לוחמה ביולוגית. לקראת סוף שנות ה-20, אישיאי טס ללמוד יישומים של לוחמה ביולוגית ברחבי העולם לפני שחזר ליפן בשנת 1930. לקח לו שנה אחת לשכנע את ממוניו בצבא האימפריה היפנית לאשר לו להתחיל מחקר מעשי בתחומו ובשנת 1931, הוא נשלח לפקח על מתחם לפיתוח נשק ביולוגי בעיר הרבין, צפון מזרח סין. עד מהרה, אישיאי הבין שלא יוכל לבצע ניסויים ביעילות באוכלוסייה העירונית ועל כן, הוא הקים מתחם סודי במרחק כמה מאות קילומטרים משם בכפר באייני (Beiyinhe). מעט מאוד אינפורמציה זמינה כיום על אותו מתחם אך על פי ההערכות, אישיאי ופקודיו ערכו במקום ניסויים ברוטליים על כ-1,000 בני אדם שהורכבו מפעילים פוליטיים, מתנגדי המשטר היפני ואנשים חפים מפשע.
אחד הניסויים האכזריים ביותר שמיוחסים לאישיאי מאותה תקופה בחן את יכולתם של אסירים לעבוד אחרי אובדן דם מאסיבי. פקודיו של קצין הרפואה האכזר נהגו לנקז את דמם של האסירים במשך ימים, עד לשלב שבו הם לא היו מסוגלים לתפקד – ובשלב הזה רצחו אותם. ההיגיון המעוות מאחורי הניסוי היה לבדוק כמה דם אנשים מסוגלים לאבד לפני שהם מאבדים את הכשירות שלהם. בשנת 1934, קבוצה של 16 אסירים הצליחו להימלט ממתחם הניסויים ובמרוצת הימים, לחשוף את הזוועות שהתחוללו שם. מתחם המחקר של אישיאי היה פעיל עד שנת 1937 ובשלב הזה, קצין הרפואה כבר הקים את יחידה 731 שבמסגרתה נערכו ניסויים מעוותים אפילו יותר.
בסיס האם של יחידה 731 הוקם במחוז פינפינג, דרומית לעיר הרבין, ושם אישיאי היה חופשי לחקור כל דבר שעולה בדעתו. אחד הניסויים הראשונים שערך באסירים האומללים של המחנה נגע לכוויות קור ודרכי התמודדות איתן. על פי עדויות של קצינים שהוצבו בבסיס, פקודיו של קצין הרפואה האכזר נהגו לכפות על אסירים לעמוד שעות ארוכות בקור קיצוני ולהרטיב להם את כפות הידיים עד לכדי קיפאון. קצין אחד העיד שהדרך שלהם לבדוק האם הגפה באמת קפאה הייתה "להכות אותה עם מקל קצר עד שהיא הפיקה צליל שדומה לזה של קרש".
אחרי שהגפה קפאה, רופאים היו קוטעים אותה ומעבירים אותה למעבדה לסדרת בדיקות. התהליך הזה היה חוזר על עצמו עד לנקודה שבה כל שנותר מהאסירים היה רק פלג גוף עליון וראש. בשלב הזה, הם היו מועברים לניסויים פתוגניים, שם היו מדביקים אותם במחלות שונות. בסופו של דבר, ניסוי כוויות הקור הוגדר כהצלחה על ידי ממוניו של אישיאי, לאחר שזה קבע כי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם התופעה היא באמצעות השרייה של הגפיים הקפואות במים בטמפרטורה של 37 מעלות.
ניסוי אכזרי נוסף של אישיאי היה מבדקי יעילות למסכות גז. קצין הרפואה הכריח את האסירים לעטות מסכות שונות וחליפות בידוד ואז לחשוף אותם לנשקים ביולוגיים אותם פיתח ביחידה 731. במסגרת הניסוי הזה, פקודיו של אישיאי בחנו גם את ההשפעות של אותם נשקים על האיברים הפנימיים של הנסיינים, שנקטעו מגופם ללא הרדמה. בשנת 1995, פורסם ריאיון עם אסיסטנט של אישיאי ביחידה שסרב למסור את פרטיו האישיים. לטענתו, הוא ערך ניתוח דיסקציה בגבר בן 30 שנקשר לשולחן הניתוחים כשהוא עדיין חי.
"הבחור ידע שזה הסוף, אז הוא לא התנגד כשהכניסו אותו לחדר וקשרו אותו לשולחן", סיפר. "למרות זאת, ברגע שהרמתי את הלהב הוא התחיל לצווח באימה. חתכתי אותו מבית החזה ועד לבטן. הקולות שהוא הוציא היו מזעזעים. רק בסוף, כשהוא מת, הצרחות פסקו. אחריו, ערכתי ניתוחי דיסקציה לאינספור אנשים נוספים, אבל אותו לעולם אני לא אשכח. הוא היה הראשון מבין כולם". על פי עדויות, אישיאי ערך את אותם ניסויים אכזריים בקשישים, גברים, נשים, נערים, ילדים ואפילו תינוקות – הצעירים ביניהם היו רק בני כמה חודשים. עד היום, אין הערכה מדויקת באשר למספר הקורבנות של יחידה 731. ההערכות הגסות גורסות כי מדובר במספר שנע בין 200 אלף ל-300 אלף בני אדם.
התרומה הגרוע ביותר למין האנושי
בשנות ה-40, שירו אישיאי הפנה את תשומת לבו למחקר של מחלות מדבקות ויישומן בשדה הקרב. תחילה, הוא למד את ההשפעות של פתוגנים שונים ודרכים יעילות להדביק אנשים במחלות. על פי העדויות, הוא נהג להדביק אסירים בעגבת ואז לגרום להם לאנוס אסירים אחרים. מחוץ למחנה, הוא נהג להאכיל את תושבי האזור המורעבים בכופתאות נגועות בטיפואיד (טיפוס הבטן) ואז לעקוב אחר ההשפעות של המחלה. הוא אפילו הגיש לילדים שוקולד נגוע באנתרקס – כל זה נועד לפתח אמצעי לוחמה ביולוגיים שישיגו ליפן יתרון בשדה הקרב. השלב הבא היה לפתח אמצעים לפזר את אותן מחלות מדבקות.
פצצות המגפה של אישיאי הן כנראה התרומה הגרועה ביותר של קצין הרפואה למין האנושי. מדובר למעשה בכדי קרמיקה או חימר מלאים בפרעושים נגועים בדבר או אבעבועות שחורות. הכדים הללו היו מושלכים באותה תקופה מכלי תעופה יפניים על אזורים מאוכלסים בסין, מה שהוביל להתפרצויות ענק של מגפות – כאשר המטרה הסופית הייתה להשתמש באמצעים הללו במבצע "צ'רי בלוסום" (פריחת דובדבנים).
מבצע "צ'רי בלוסום" עתיד היה לצאת לפועל באמצע שנות ה-40 ולגרום להתפרצויות של מחלות מדבקות על אדמת ארה"ב. השלב הראשון של התוכנית היה לפזר את "פצצות המוות השחור" של אישיאי בסן דייגו כבר בספטמבר 1945. במידה והמבצע היה יוצא לפועל, ייתכן שכמות הקורבנות במלחמת העולם ה-2 היה גדל באופן מהותי. אף על פי כן, פצצות האטום של האמריקאים הקדימו את המבצע המזעזע ושמו קץ לשאיפות של האימפריה היפנית לנצח את ארה"ב.
יחידה 731 נסגרה בקיץ של 1945. רוב הרשמים והמחקרים מאותה תקופה הושמדו בהוראתו של אישיאי, שנמלט מצפון סין בחזרה לטוקיו יחד עם משפחתו. בתקופת הכיבוש האמריקאי ביפן, הוא אותר על ידי קציני מודיעין של צבא ארה"ב שדרשו ממנו למסור לידיהם את הרשמים מהמחקר המצמרר שלו. תחילה הוא העמיד פנים שאין לו מושג במה מדובר. רק כאשר אלו אמרו לו שסוכנים סובייטים ופעילים של המשטר הסיני מחפשים אותו, הוא השתכנע לספר להם את מה שרצו לשמוע – אבל לא לפני שאלו הסכימו להגן עליו מפני משפט בינלאומי בגין פשעי מלחמה, ימנעו מסוכנים סובייטים למצוא אותו וימסרו לו 250 אלף יואן. האמריקאים הסכימו לכל התנאים ואישיאי סיפר להם את כל מה שרצו לשמוע.
בשנים שאחרי אותה שיחה גורלית עם קציני המודיעים האמריקאים, כל הדיבורים על יחידה 731 הוגדרו על ידי ממשל ארה"ב בתור תעמולה סובייטית. שנים לאחר אותו הסכם סודי עם קצין הרפואה היפני, נרשמו התפרצויות מסתוריות של המגפה השחורה בצפון קוריאה – ספציפית באזורי לחימה עם צבא ארה"ב במלחמת קוריאה.
האמריקאים כמובן הכחישו כל קשר לאותן התפרצויות, אך הראיות נגדם רק הלכו ונערמו. בבדיקה שנערכה על ידי צוות מדענים של הוועדה המדעית הבינלאומית נגד לוחמה בקטריאלית בסין וקוריאה, התגלה כי אכן נעשה שימוש בלוחמה ביולוגית בתקופת המלחמה – האם גם המסקנות הללו היו "תעמולה סובייטית"?
בין אם האמריקאים ניצלו את רשמי המחקר של אישיאי בשביל להילחם במשטר הקומוניסטי בצפון קוריאה או לא, דבר אחד בטוח נזקף לרעתה של ארה"ב: היא האחראית הבלעדית לכך ששירו אישיאי, אחד המדענים האכזריים ביותר בהיסטוריה, לא הובא לבית דין ונשפט על מעשיו המזוויעים.
בשנת 1959, שירו אישיאי מת כתוצאה מסרטן בגרון. הוא היה בן 67.