למי לא יצא לשמוע ממישהו, סיפור על משהו שקרה למישהו וספק רב מאוד אם בכלל קרה? אותן אגדות אורבניות – במיוחד אלה שמעולם לא נמצא להן הסבר הגיוני, ועוד יותר מכך אלה שהתגלו כאמיתיות – ממשיכות וימשיכו לסקרן את העולם. אחרי שסיפרנו לכם על הילדים שחורי העין בבריטניה, השבוע בחרנו חמש אגדות שכבר שנים מקפיאות את הדם למי ששומע עליהן. קרה או לא קרה? אין לנו מושג.
"הכול בסדר עם הילדים?"
כל מי שעשה אי פעם בייביסיטר לילדים קטנים בשעת לילה מאוחרת מכיר את התחושה המפחידה הזו שמא משהו רע יקרה. השעה המאוחרת, הדאגה של ההורים ועצם הנוכחות בבית זר עושות את שלהן ומעלות את מפלס החרדה של כל שמרטף או שמרטפית, גם הקשוחים ביותר.
על הרקע הזה, צמחה לה בארצות הברית של שנות השישים האגדה האורבנית על שיחת הטלפון המסתורית, אגדה שעשתה עליה ארצה והחזיקה כאן עד לסוף שנות התשעים. זוג נשוי שיצא למסעדה בשעות ערב הזמין את בת השכנים, נערה, לשמור על שלושת הילדים שלהם. הנערה נענתה להזמנה בחיוב וכאשר הגיעה, האם הודיעה לה שהילדים כבר רדומים כך שכל שעליה לעשות זה להיות בבית, לשמור על הילדים ולתת להם מענה במידה ואחד מהם יתעורר.
מיד אחרי שההורים עוזבים את הבית, הנערה הוציאה את המחברות שלה והחלה לעשות שיעורי בית כשהיא ממתינה לשיחת טלפון מהחבר שלה שהבטיח להתקשר אליה ולהעביר לה את הזמן. אחרי זמן מה, הטלפון צלצל. הנערה שהייתה בטוחה שזה חבר שלה ענתה לטלפון כאשר מהצד השני של הקו נשמעת דממה. הנערה לא מייחסת לכך יותר מידי משמעות. כעבור כמה דקות, הטלפון מצלצל שוב ומהצד השני של הקו נשמע קול זר וקר: "בדקת שהכול בסדר עם הילדים?". בהתחלה היא בטוחה שמדובר באב שהתקשר, אבל כשהיא מבינה שזה לא הקול שלו, היא מנתקת ומתעלמת.
הצלצול חוזר. "בדקת שהכול בסדר עם הילדים?". כשהשיחה מתנתקת, היא מתחילה לחשוד ומחליטה להתקשר למסעדה שאליה יצאו בני הזוג, אבל המלצרית שעונה לה אומרת שבני הזוג עזבו כבר לפני 45 דקות. השיחה הבאה שהיא עושה היא למשטרה. "הוא איים עליך?", שואל הפקיד. כשהיא עונה לו שלא, הוא אומר לה שאין לו מה לעשות עם התלונה שלה ושככל הנראה מדובר במתיחה.
הטלפון מצלצל שוב. "למה לא בדקת את הילדים?", נשמע הקול שוב. היא מנתקת מיד ומתקשרת למשטרה שוב. "אני מפחדת. אני יודעת שהוא בחוץ צופה בי". הפקיד מבקש ממנה את כתובת הבית ואת מספר הטלפון לצורך מעקב. "אם הוא מתקשר שוב, נסי להישאר רגועה ולהחזיק איתו את השיחה לפחות דקה".
היא מנתקת את השיחה ומחליטה לכבות את האור, כדי שאותו האיש המסתורי לא יוכל לצפות בה. הטלפון מצלצל שוב. "זה אני", נשמע הקול המאיים, "למה כיבית את האור?". "אתה רואה אותי?", היא שואלת. "כן", הוא עונה אחרי שתיקה ארוכה. "שמע, אתה מפחיד אותי. אתה מרוצה? זה מה שרצית?", היא שואלת בפחד. "לא", הוא עונה בקצרה. "אני רוצה לראות את כל הדם שלך נוטף על הגוף שלי", הוא מוסיף.
כעת, המשטרה משתלטת על השיחה ואומרת לנערה. "השתלטנו על השיחה. זה מגיע מתוך הבית. צאי משם! עכשיו!". היא רצה לדלת הכניסה, נאבקת במנעול ובשלב מסוים מצליחה לצאת החוצה. מחוץ לבית ממתין לה שוטר וכעת היא בטוחה. תוך רגעים ספורים, היא והשוטר רואים דמות זרה יוצאת מהבית. מדובר בגבר שמכוסה כולו בדם. זהו האדם מאחורי הקול הטורדני. האדם שברגעים האחרונים הספיק לרצוח את שלושת הילדים.
הסיפור הזה נפוץ בכל העולם כבר משנות השישים, ראה גרסאות רבות וכבר הצליח להפחיד בני נוער וילדים למשך שנים, להפוך כל חווית בייביסיטר בבית חדש למלחיצה ביותר. רובנו מכירים אותו בעיקר בזכות הסרטים שהתבססו עליו, "הצלצול" שיצא בשנת 1979 והגרסה מחודשת בשנת 2002.
זהירות מאווררים
אחת מהדרכים של יוצרי סרטים ליצור אווירה של פאניקה או מתח בסצנה מסוימת היא לצלם אותו מהזווית של התקרה, כשבין המצלמה לבין ההתרחשות פועל מאוורר תקרה. המאוורר ינוע לרב באיטיות וייצר אצל הצופה את התחושה שמשהו לא טוב עומד להתרחש. לא ברור מה במאווררים האלה מלחיץ כל כך. יכול להיות שהדמיון בין הכנפיים שלהם ללהב של סכין או שזו התנועה הקצבית שלהם. בכל אופן, זה מצליח.
יכול להיות שאחד המקורות של המוטיב הזה הוא אגדה אורבנית דרום קוריאנית שנפוצה ביבשת אסיה כולה. לפי האגדה, אדם שישן למשך לילה שלם בחדר עם מאוורר, ימות במהלך הלילה. נכון, מדובר באמונה משונה, אבל לא מעט אנשים האמינו בה בלב שלם למשך שנים באסיה כולה. ישנם מספר הסברים לאגדה המשונה.
הסבר אחד, רפואי, נעוץ אי שם בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אז מאווררים היו בגדר חידוש. בעיות בריאותיות שנגרמו בעקבות שימוש במאווררים במהלך הלילה כמו היפותרמיה, קשיי נשימה ושיתוק פנים קשרו למאווררים מוניטין רע שגרם לאנשים להימנע מהשימוש בהם כשהם לא בהכרה מלאה. גרסה אחרת דווקא טוענת שמקור האגדה הזו הוא בכלל בשנות השבעים ולפיה האגדה הופצה על ידי ממשלת קוריאה הדרומית בכדי להקטין את שיעור השימוש בחשמל במדינה.
האגדה הזו, כמו שיכול כל מי שטייל במזרח להעיד, לא החזיקה יותר מדי זמן. אין גסטהאוס שאין בו לפחות מאוורר אחד בחדר או מערכת מיזוג אוויר. בלילה הם פועלים יופי ובבוקר, כולם מתעוררים, פחות או יותר.
הנה סרטון להמחשת האימה (לחתול שלום):
הבניין ששוררת עליו קללה
האגדה הזו מקורה כאן, בישראל. הקניון הראשון בישראל היה מיועד לקום בירושלים בין שני רחובות מרכזיים במרכז הבירה – רחוב יפו ורחוב אגריפס בסמוך לשוק מחנה יהודה – השוק הכי מפורסם בארץ. האדריכל שתכנן אותו, ראה בעיני רוחו מגדל בן 15 קומות שיתנשא מעל לבתי השכונה נחלאות ויביא איתו את הקידמה אל האזור הזה, שבאותם הימים היה נראה כאילו שהזמן עצר בו מלכת, אבל גלם בו פוטנציאל גדול מאוד.
העבודות בוצעו במרץ ובשנת 1976, עמד לו בגאון הקניון הראשון בישראל שקיבל את השם – בניין כי"ח או מרכז כלל, על שם בית הספר שישב באותה הקרקע קודם לכן. בפועל, אותו מרכז עסקים לא צלח. כל בית עסק שהוקם בו, נסגר עד מהרה והמשרדים הממשלתיים שמילאו את קומותיו התפנו תוך זמן קצר ועד היום, פרט לכמה חנויות לאביזרי מין, מעבדות לתיקון מכשירי חשמל, תחנת משטרה ועוד כמה עסקים קטנים, הבניין עומד שומם. מדוע? כאן נכנס החלק המעניין של הסיפור.
אגדה אורבנית ירושלמית מוכרת גורסת כי באחד הלילות שבמהלכם נוצקו היסודות לבניין, שני עבריינים מוכרים בעולם התחתון רצחו אדם בבירה והשליכו את גופתו אל הבטון היצוק מתוך ההיגיון שגופתו תימצא רק בעוד כמה מאות או אלפי שנים כשיבוצעו במקום חפירות ארכיאולוגיות. ביום למחרת, הבניה במקום התחדשה וכעבור מספר חודשים כבר עמד במקום הבניין שייחרט כאחד מהכישלונות הגדולים ביותר שידעה העיר. על פי האגדה, הקללה ששוררת על הבניין מקורה בגופת האדם שטמונה אי שם ביסודות שלו. כדי לדעת אם יש אמת באגדה, יש צורך להרוס את הבניין.
כמובן שישנם גם הסברים ריאליים יותר לכישלון הבניין כמו ארכיטקטורה כושלת, חוסר התאמה לנוף המסורתי באזור, או קניון שהקדים את זמנו למקום ולחברה הירושלמית. עם זאת, ההסברים הריאליים לא מניחים את הדעת על כך שיתכן שאכן קבורה ביסודות הבניין גופה.
הקרס האימתנית
האגדה הזו מתחילה באווירה רומנטית. נער צעיר אוסף את החברה שלו מהבית ונוסע יחד איתה לדרך עפר צדדית. הוא עוצר את הרכב, מכוון את הרדיו לתחנה עם מוזיקה שתתאים לאווירה, רוכן לעברה ומתחיל לנשק אותה. השעה היא שעת לילה מאוחר, מדובר בדרך צדדית מבודדת וחשוכה. זו רק היא והוא שם. הם והמוזיקה.
האווירה הזו נקטעת כשהשיר נפסק ובמקומו נשמע קריין מבשר רעות – גבר החשוד ברצח נמלט זה עתה מבית חולים מקומי לחולי נפש. הקריין מוסיף שעל פי ההערכות הוא ממוקם באזור "ציר האוהבים" – אותה דרך צדדית שהנער הבא אליו את הנערה כדי לבלות איתה ערב רומנטי. "כל מי שראה באזור גבר עם קרס פלדה במקום כף יד ימין נדרש לדווח על כך למשטרה באופן מידי", כך נחתמת ההודעה. הנערה, פתאום מבינה – היא נמצא באמצע שום מקום, בשעת לילה מאוחרת כשרוצח מסוכן מסתובב בחוץ. היא מפצירה בחבר שלה שיניע את הרכב ושיחזיר אותה הביתה. החבר, לא ממהר לבטל את התכניות לערב הרומנטי, נועל את כל הדלתות וחוזר בדיוק לנקודה שבה הם הפסיקו לני שהמוזיקה נפסקה. הוא מנסה לנשק אותה. היא מצידה הודפת אותו ודורשת בתוקף לחזור הביתה. הוא, בלית ברירה, מעביר להילוך ראשון ומחזיר את הנערה לביתה.
כשהם מגיעים לבית הנערה, הוא יוצא איתה מהרכב, מלווה אותה לדלת הבית ומוודא שהיא נכנסת. רגע קט אחרי שהם נפרדים, נשמעות צרחות מתוך הבית. הנער המבוהל פורץ לתוך הבית כדי להבין מה מתרחש וכשהוא פותח את הדלת, הא מגלה שמתנדנדת עליה קרס פלדה נוטפת דם.
האגדה האורבנית הזו, מקורה בארצות הברית של שנות החמישים והיא נמנית עם רשימה ארוכה של צ'יזבטים שרק האומה האמריקאית הצליחה להגות. המסר של האגדה, קתולי למדי, הוא שבני נוער שמתרועעים האחד עם השני, סופם הוא עונש. מיותר לציין שמאוחר יותר, האגדה הזו היוותה בסיס לתסריטים הוליוודיים מפותחים יותר.
האישה שסועת הלחיים
נסיים עם סיפור אהבה שהסתיים גם הוא בצורה מחרידה, דווקא מיפן. הסיפור מתחיל באישה נשואה בשם קושיסאקה אונה שבגדה בבעלה עם גבר צעיר יותר ועל פי האגדה, מושך יותר. כשבעלה חזר הביתה, המצפון תקף את קושיסאקה שהודתה בפניו בכנות על הבגידה. הגבר, שעל פי חלק מהגרסאות היה סמוראי, לא אהב את מה ששמע. הוא הכה אותה וכנקמה, לקח מספריים וגזר לה את הלחיים מהשפתיים ועד לאוזניים.
ישנם גרסאות שטוענות כי כעונש, האישה קוללה בחיי נצח אכזריים עם הלחיים השסועות. מכאן צמחו אגדות אורבניות נוספות שבהן דמותה של קושיסאקה מופיעה שוב ושוב ומחרידה אנשים גם שנים אחר כך.
כמו שאר האגדות האורבניות, גם כאן יש מוסר השכל – אמירת האמת לא עולה דבר, אבל זוהי לא תמיד דרך הפעולה הנכונה.