לפני 115 שנה בדיוק (18 במאי 1897) פורסם הספר "דרקולה" של בראם סטוקר, וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה בין החיים למתים-החיים.
הוא נשאר צעיר לנצח, יש לו נדל"ן לא רע ברומניה, והוא לא יתפוס לך את הצד של מיטה. על פניו דרקולה הוא הסטוץ המושלם, אלא שהרומן עם הרוזן מוצץ הדם נמשך כבר שנים רבות. כשפורסמה הנובלה "דרקולה" אי שם בתקופה הוויקטוריאנית, לא כל כך ידעו איך לאכול אותו.
רוצים עוד הרבה סיפורים משעשעים, מרגשים ומטורפים? תנו לייק בפייסבוק
הוא לא היה רב-מכר אבל ללא ספק עשה סנסציה. הוא היה מסקרן ומוערך על ידי המבקרים. ואפילו ארתור קונאן דויל, יוצרו של שרלוק הולמס, שלח מכתב לסטוקר ושיבח אותו על הרומן המרתק.
לורד ביירון כתב על ערפדים בשירו "הכופר" משנת 1813 וג'ון וויליאם פולידורי עסק בהם ברומן "הוומפייר" שיצא בשנת 1819, אבל משהו בדמותו של דרקולה כבש את דמיונם של הקוראים וכך נולד סופרסטאר תרבותי.
האמת מאחורי דרקולה
דמותו של דרקולה מבוססת באופן חלקי על שליט ולאכיה מהמאה ה-15, ולאד השלישי (הידוע יותר בכינוי ולאד "המשפד"). ולאד, שנהג לשפד את אויביו, נודע באכזריותו וזכה לכינוי הרומני "דרקוליה", שמשמעו "הבן של הדרקול" מפני שאביו היה חבר במסדר הדרקון, מסדר צבאי נוצרי שמטרתו הייתה להגן על הנצרות באירופה. סברה נוספת לגבי מקור השם היא שברומנית המילה "דרקול" פירושה שד. אבל כך או כך המסר ברור - ולאד לא היה אדם נחמד.
למרות ההשראה, הספר של סטוקר לא עוסק במלחמה או בשיפודים, אלא במיניות, זרות, אהבה, אימה, אימפריאליזם ושאר הירקות. במרכזו ג'ונתן הארקר, הפוגש את הרוזן דרקולה בטירתו ולאט לאט מבין שהאריסטוקרט הזר מאיים עליו, על ארוסתו היפה מינה ועל החברה הבורגנית כולה. בעוד דרקולה יוצא ללונדון בארון קבורה על מנת להשחית את מינה, הארקר וד"ר ואן הלסינג דולקים בעקבותיו כדיו לעצור אותו.
דרקולה כוכב קולנוע
היות ואנו עוסקים בחיי נצח, הערפד הכי מפורסם בתרבות המערבית ביסס את מעמדו במקומו הטבעי - באולמות הקולנוע החשוכים, איפה שהקסם מתרחש והחיים באמת נצחיים. ותודות לגרסאות הקולנועיות, הנובלה בת היותר ממאה שנים הפכה לפופולארית לאורך כל הדורות שבאו אחריה. הספר פורסם שנתיים לאחר המצאת הקולנוע והשניים ממשיכים לצעוד שלובי זרועות עד היום. דרקולה זכה לתהילת עולם, ועולם הקולנוע זכה בז'אנר שחי ולא נושם עד היום - ז'אנר הערפד.
דמותו של דרקולה כיכבה בכ-200 סרטים, ואחרי שרלוק הולמס זו הדמות הספרותית שמופיעה בהכי הרבה סרטים וסדרות. דרקולה עצמו זכה לפרשנויות שונות ומגוונות: הוא היה מפיץ מחלות, איום חברתי, אריסטוקרט זר, מאהב רומנטי, יצור דכאוני, אהוב הנשים, דמות טרגית ועוד; כל פרשנות הוצגה בהתאם לתקופה ולנושא הסרט.
הז'אנר שנולד עם סיפורו של סטוקר עוסק, כמו כל סרט אימה, בפחדים שלנו. אחת הפרשנויות המקובלות היא שהערפד מהווה את "האחר". וזו כנראה הסיבה שהז'אנר מחזיק מעמד – תמיד יש לנו את "האחר" שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא, שמהווה איום על החברה – מוסלמים, יהודים, הומואים, חולים, יו ניים איט.
האם אפשר לשזור חוט שיעבור מהנובלה של סטוקר לדרקולה של ימינו? קשה מאוד, ואולי טוב שכך. דמותו המסתורית של הרוזן מוצץ הדם הביאה לעולם כמה מיצירות המופת הקולנועיות והפכו לקלאסיקות שרלוונטיות עד היום.
רוצים עוד הרבה סיפורים משעשעים, מרגשים ומטורפים? תנו לייק בפייסבוק
נוספרטו (1922) - האב של דמדומים
הנובלה של סטוקר היוותה השראה לסרט הראשון והאילם בז'אנר הערפדים הפופולארי - נוספרטו, שיצא בשנת 1922. הבמאי הגרמני פרידריך ויליהם מורנאו לקח את הסיפור ופירש אותו בחופשיות.
מעבר לשינוי השמות והעלילה, הוא גם לא ביקש רשות להשתמש בסיפור. לימים, האלמנה ניצחה בבית משפט ומורנאו היה אמור להשמיד את כל העותקים של הסרט. למזלנו, הוא לא היה אזרח שומר חוק במיוחד.
הרוזן אורלוק, או דרקולה בשבילכם, הוא דמות מפחידה - כפופה, מפיצה מחלות ומוצצת דם בעלת פני עכבר. לימים, אי אפשר היה להתעלם מהדמיון בין הרוזן לבין דמות היהודי בקריקטורות האנטישמיות של הנאצים.
למרות שמורנאו לא התכוון ליצור תעמולה אנטישמית, יש עדויות שהסרט השפיע על העורך הראשי של השבועון "דר שטרימר", שהופץ כחלק מהתעמולה הנאצית. והדמיון הוא גם במסר – הרוזן אורלוק והיהודי הם הזרים, מפיצי המחלות שמוצצים את הדם של החברה.
דרקולה (1931) - בלה לוגוסי, עדיין זר אבל אלגנטי
סרט הדרקולה הרשמי הראשון יצא בשנת 1931 ועבור רבים, כוכב הסרט בלה לוגוסי הוא הדרקולה האמיתי. לון צ'ייני, הפייבוריט של יוניברסל באותה תקופה, הייתה הבחירה הראשונה לתפקיד אך מחלת הסרטן הכניעה אותו ולבסוף החליטו לקחת את השחקן ההונגרי שגילם את דרקולה על הבמה.
המראה המפחיד, הקול הצורם וההתנהגות המנומסת והמחשידה שהוא הציג על המסך נצרבו היטב בתודעה. וכמו דרקולה, גם בלה לוגוסי הפך לאגדה והמשיך לחיות בתודעה הרבה שנים אחרי מותו, והוא תמיד ייזכר בתור דרקולה הקלאסי. אחרי מותו, הציגו אותו בארון קבורה פתוח והוא נקבר עם הגלימה המקורית של הרוזן.
הסרט היה הימור גדול באותה תקופה; זו הפעם הראשונה שהופק בהוליווד סרט אימה באורך מלא, ועוד נטול הומור. אחרי ההקרנה הראשונה פורסם כי חלק מהקהל התעלף מהפחד וההמונים פקדו את אולמות הקולנוע. בזכות הצלחת הסרט החלה יוניברסל להפיק סרטי מפלצות.
האימה של דרקולה (1958) - אני סקסי ואני יודע את זה
הגרסה הבריטית לדרקולה הייתה גם סרט הדרקולה הראשון בצבע - ואדום מוסיף המון. בדומה לשחקנים של ג'יימס בונד, כל דרקולה הביא משהו חדש משלו ולא הפך להיות תחליף. כריסטופר לי, שרובכם מכירים אותו בתור סארומן מסדרת סרטי "שר הטבעות", גילם את הרוזן האפל. הוא לקח את הצ'ארם ואת האלגנטיות של לוגוסי והוריד את המבטא; הוא הוסיף טונות של מיניות לדמות ותודות לחידושים הטכנולוגיים נולדו העיניים האדומות המאיימות.
הסרט בבימויו של טראנס פישר ספג מהלומות מהצנזורה באותה תקופה, בעיקר בשל כמות הדם שנשפך לכל עבר. הסיפור של הסרט שונה מהסיפור המקורי ודרקולה של לי לא הופך לעטלף או זוכה שוב בנעוריו כשהוא שותה דם, אבל אל תדאגו - עם הבנות ממש הלך לו. אחריו הגיעו עוד סרטי המשך כשהמפורסם בהם הוא "הכלה של דרקולה". בו, אגב, דרקולה כלל לא משתתף.
דרקולה של הרצוג / דרקולה של בדהאם (1979) - כל אחד רוצה להיות ערפד
בשנת 1979 יצאו שני סרטי דרקולה שבמובן מסוים ייצגו את התופעה כולה: דרקולה יכול להיות כל אחד, בכל שפה, ולספר את הסיפור שמתאים לו. הראשון, בבימויו של ג'ון בדהאם הציג את דרקולה כמאהב שמחפש אהבה נצחית בדמותה של לוסי, ארוסתו של הארקר. הבמאי רצה לעשות את הסרט בשחור-לבן כמחווה אך המפיקים לא הסכימו ובסופו של דבר השחקן פרנק לאנג'לה גילם את דרקולה המיני והארוטי בצבע.
הסרט השני, וכנראה היותר מוערך, הוא סרטו של הבמאי הגרמני וורנר הרצוג שיצר גרסה חדשה לנוספרטו. הפעם לא הייתה בעיית זכויות יוצרים והרוזן אורלוק חזר להיות דרקולה. הסרט הוא כל מה שלא חשבתם על סרטי ערפדים - יש בו דגש על אסתטיות וברגישות שמאפיינת את הרצוג הוא מספר על עולמו של החריג, המיוסר והבודד שנלחם בתאוותיו. ובנוסף, עמלו עליו מספר הזוי של 16 אנשים בלבד.
דרקולה של בראם סטוקר (1992) - רומנטיקן חסר תקנה
דרקולה הרומנטי והמיוסר הפציע מחדש בגרסה של פרנסיס פורד קופולה בשנת 1992. קופולה חזר למקור, לנובלה, והסתמך גם על סיפורו של ולאד - ההוא עם השיפודים. בסרט, ולאד מתייסר בחיי נצח במהלכם הוא מחפש את אהובתו המתה, בדמותה של מינה.
הסרט עמוס בכוכבים וגארי אולדמן מפגיז באחד מתפקידו הטובים כדרקולה; וינונה ריידר היא מינה, קיאנו ריבס בתפקיד ג'ונתן הארקר ואנטוני הופקינס גילם את ואן הלסינג. הסרט זכה להצלחה קופתית וגם לשבחי המבקרים. בסרט הפיתוי של מינה מתחיל בקולנוע, אומנות מודרנית שנעדרת מהנובלה המקורית, וקופולה הופך את דרקולה לדמות קולנועית רומנטית שמינה אינה יכולה לסרב לו, כמונו הצופים.
באפי VS דרקולה (2000)
בתחילת המילניום, בעונה החמישית של סדרת הקאלט "באפי ציידת הערפדים", באפי שלוקחת את ואן הלסינג בכיס הקטן, פוגשת לראשונה את דרקולה. אחרי שקטלה ערפדים ואפילו ניהלה רומן עם אחד או שניים, מגיע הערפד הכי מפורסם לסדרת הנעורים.
למעשה הוא כל כך מפורסם שבאפי כלל לא מאמינה שזה הוא. דרקולה של באפי הוא הדבר האמיתי - מושך, מסוכן, מפתה, יודע להפוך לעטלף וגם סלב. באפי כל כך נרגשת לפגוש אותו פנים מול פנים שלרגע היא שוכחת שהוא שם בכלל כדי להרוג אותה.
בדומה לסרטי האימה הקלאסיים, גם ג'וס ווידון יוצר הסדרה, לקח את המפלצות שכולנו מכירים שישקפו את הפחדים של גיל הנעורים. ולראיה, הגבר הראשון שבאפי שכבה איתו באמת הפך למפלצת. באפי עומדת מול הפחד הכי גדול שלה, ערפד שלא יכול למות אבל גרוע מכך, היא מבינה שהיא לא רוצה שהוא ימות. פה דרקולה מייצג את דמותו הקלאסית - יצרים, מיניות וצד אפל, שכולנו לא רוצים להישאר בלעדיהם.
וכמו בחיים, הקוטלת הבלונדינית החטובה מצליחה לגבור על הרוזן המפורסם (ועל התשוקות שלה) אבל לא הורגת אותו. אחרי הכול, דרקולה לא יכול למות אף פעם והוא סיגל לעצמו מנהג מגונה לחזור תמיד. כמו הצד האפל שלנו.
ההיסטוריונית (2006) - חוזרים למילה הכתובה
לפני שש שנים פורסם הספר "ההיסטריונית" של אליזבת' קוסטובה והיווה דם חדש לאוהבי דרקולה. הספר מגולל את סיפורה של נערה צעירה ואמיצה שיוצאת למסע בעקבות מכתב שכתב אביה ההיסטוריון ולומדת על הקשר בין אימה לבין ולאד המשפד.
הספר משלב בין פנטזיה לעובדות ומתאר מסע עכשווי אחר נסיך האופל והעבר המשפחתי של אותה נערה. שבוע אחרי צאתו, הספר כבש את המקום הראשון ברשימת רבי-המכר בארה"ב, מה שמוכיח את מה שכולנו ידענו – הוא עדיין לא הולך לשום מקום.
צד מעניין נוסף לגיבור התרבות הרומני הוא הייצוגים המשעשעים יותר - מבלקולה האפרו-אמריקני, דרך "דרקולה מת מצחוק" של לסלי נילסן וכמובן הרוזן המיתולוגי מרחוב סמסום, שלימד אותנו לספור.
רוצים עוד הרבה סיפורים משעשעים, מרגשים ומטורפים? תנו לייק בפייסבוק