יש דברים שחשבנו שהסתיימו בימי הביניים, ששייכים לימים של טירות ואבירים – עבדות, ניסויים בבני אדם, הוצאות פומביות להורג ומופעי שעשועים בכיכובם של אנשים שהוחזקו בכפייה. נבירה קצרה בהיסטוריה של המאה שנים האחרונות מגלה שכל אלו עדיין היו חלק מהעולם שלנו לפני כמה עשרות שנים בלבד.
אירופה: גני חיות אנושיים
גם היום, גני החיות עדיין שנויים במחלוקת. האם מקומן של חיות הבר הוא אכן בין הכלובים? האם זה מקומנו כבני אדם להחזיק בשבי בעלי חיים שמקומם בכלל ביבשת אחרת? כל אלו שאלות אתיות שמרחפות מעל לכל גן חיות על פני הפלנטה. כמובן שלא מעט מגני החיות בעולם נועדו כדי לשמר מינים בהכחדה, אבל רבים מהם נועדו נטו לשם הבידור של המבקרים על חשבונן של חיות אומללות.
נבירה בהיסטוריה, מגלה שבגני תצוגה למטרות שעשוע, נהגו לכלוא בעבר גם בני אדם שהוחזקו בהם בכפייה, כאטרקציה תיירותית לכל דבר. לא מאוד ברור מתי בדיוק התחילו להופיע בעולם גני חיות אנושיים, אבל כן ברור שעם תקופת מגלי הארצות, ימיהם של כריסטופר קולומבוס, קפטן קוק ודומיהם, התופעה התגברה. אותם מגלי הארצות היו לוכדים ילידים מהארצות שבהם ביקרו ולהביא אותם כמתנה לשלטונות מדינת המוצא שלהם. מהר מאוד, תופעת הסחר הזה בבני אדם ממדינות אסיה, אפריקה ואיי הפסיפיק קיבלה במה של ממש בצורת כפרי ילידים שבהם הוחזקו בני אדם שחורים ואינדיאנים, בכל גיל, כשהם בשבי למטרות ראווה.
אחת הנשים המפורסמות ביותר שהוחזקה בשבי שכזה היתה שרה ברטמן – אישה שחורה ילידת דרום אפריקה שסבלה ממחלה נדירה שגרמה להצטברות שומן חריגה בישבן שלה ובאזור המפשעה. בשנת 1809, כשהיתה בת 20, נחטפה באפריקה והובאה לאירופה, שם הוחזקה על ידי רופא בריטי ושימשה למופעי פריק שואו בבריטניה וצרפת למשך כארבע שנים. במהלך המופעים, תמורת תשלום נוסף לרופא שהחזיק אותה בשבי, למשתתפים ניתנה הזכות למשש את ישבנה של ברטמן ולצבוט אותו. בין המופעים, היתה נתונה לבדיקות אנטומיות של חוקר מדע וטבע שניסה באמצעות גופה להוכיח כי מקורם של בני השבט ממנו נחטפה, הוא בקופים. לאחר ארבע שנים, כשהמופעים שבהם היא השתתפה איבדו מהפופולאריות שלהם, ואחרי שארגוני זכויות אדם נכשלו בניסיונות שלהם לשחרר אותה, היא שוחררה מהשבי כשהיא חסרת כל והידרדרה לזנות, לאחר כשנה מתה. לאחר מותה, גופתה בותרה לחתיכות שהוצגו לראווה במוזיאון בפריז עד לשנת 2002, ורק אז, תחת לחץ של ארגוני זכויות אדם, נאותה ממשלת צרפת לשחרר את חלקי הגופה שלה כדי שיובאו לקבורה הולמת במקום הולדתה באפריקה.
שרה ברטמן לא היתה המקרה האחרון וגני חיות אנושיים המשיכו להתקיים במדינות לכאורה נאורות גם בחמישים השנים שלאחר מכן. בגן חיות ברובע ברונקס בניו יורק, הוקמה בשנת 1906 תערוכה מיוחדת בה עבד שהובא לארצות הברית מקונגו אולץ לחיות עם השימפנזים באותו הכלוב, כאילו היה חלק מהם. המטרה, כפי שניתן לתאר, היתה מיצוב העבדים שחורים במדינה כמין נחות, כזה שקרוב יותר לקוף מאשר לאדם. אותו העבד, אוטה בנגה, הגיע לגן החיות לאחר שאחד מסוחרי העבדים שהוא עבר דרכו כלא אותו במשך תקופה במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בסנטרל פארק, שם הוא שימש כמוצג ראווה גם כן. לאחר התקופה בגן החיות, הוא שוחרר ועבר לעבוד במטעי טבק, אבל לחזור לקונגו – לא אפשרו לו. כשהחלה מלחמת העולם הראשונה, הונח הגולל על הסיכוי שיחזור למולדתו ובמרץ 1916, הוא שם קץ לחייו.
גם אחרי מותו הטרגי של בנגה, גני חיות המשיכו להתקיים. באופן אירוני, השליט היחיד ששם לזה סוף על אדמת אירופה היה אדולף היטלר שהוציא את גני החיות האנושיים מהחוק. גן החיות האנושי האחרון התקיים בבריסל, בירת בלגיה עד לשנת 1958. אחת התמונות הקשות ביותר שצולמה בו על ידי תייר קצת לפני שנסגר היא תמונתה של ילדה אפריקאית, בכלוב, כשהיא מוקפת באירופאים משועשעים שזורקים לה אוכל.
גני חיות אנושיים עדיין קיימים בלא מעט מקומות בדמות של "כפרי ילידים". אחד המפורסם ביותר הוא הכפר של שבט ארוכות הצוואר בתאילנד – אטרקציה תיירותית מפוקפקת ופופולארי בצפון המדינה. האם מישהו שביקר שם אי פעם תהה האם הנשים האלו רוצו להמשיך לחיות ככה ולהיות שעשוע בידורי למבקרים בצפון תאילנד? האם מישהו בדק אם הכסף שהוא משלם מגע לבנות השבט? לא ממש.
ארצות הברית: תלייה בכיכר העיר
תליות פומביות חזרו "לככב" עם העליה של דעא"ש, אבל מסתבר שהמנהג הזה נעלם מהעולם המערבי לפני מעט מאוד זמן – לפני 70 שנה.
ה-14 באוגוסט 1936 ייזכר בהיסטוריה האמריקאית כיום האחרון שבו התקיימה בארצות הברית תלייה פומבית של עבריין שנידון לעונש מוות. הנאשם במקרה הזה היה רייני בתה (Rainey Bethea) - גבר שחור שהואשם בתקיפה, שוד, אונס ורצח של אישה מבוגרת בת 70 – פשע שבוצע כחודשיים לפני ההוצאה להורג. אותו הפשע, עד כמה שהיה נוראי, לא קיבל תהודה גדולה מאוד בארצות הברית ולמען האמת המרה, גם לא זעזע כל כך הרבה אנשים. מה שהפך את רייני למפורסם, הוא עצם העובדה שהתלייה שלו, היתה אמורה להיות התלייה הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית שמבוצעת על ידי אישה. משימות התלייה הוטלו לרב על השריף המקומי. במקרה הנוכחי, השריף המקומי נפטר כמה חודשים קודם לכן ובאופן מסורתי, אשתו, פלורנס תומפסון, מונתה להחליף אותו בתפקיד.
השמועה על אישה לבנה שתוציא להורג גבר שחור בפומבי נפוצה למרחקים, עוררה את עניין התקשורת האמריקאית והציבורית, וכמה שריפים מנוסים בהוצאות להורג הציעו לתומפסון שיעשו את זה במקומה. היא מצדה לא מאוד התלהבה מהרעיון שבשנים לאחר מכן, אנשים יביטו בילדים שלה, יצביעו ויגידו שאמם הרגה אדם, אז היא קיבלה את הצעתו של ארתור ל. האס, קצין משטרה לשעבר שהציע את עזרתו בעניין, אבל ביקש ממנה שלא תחשוף את שמו.
יום ההוצאה להורג הגיע ובמקום המיועד לביצוע ההוצאה להורג התכנסו כ-20 אלף איש ומספר רב של עיתונאים שבאו לסקר את ההוצאה הפומבית להורג. כלי התקשורת שהיו במקום דיווחו על אווירה של פסטיבל של ממש עם המון תאבי דם שבא לצפות במותו של אדם שמוצא להורג על ידי אישה. כמובן שזו הייתה ככל הנראה אחת האכזבות הכי גדולות בהיסטוריה, לאחר שגילו שהגיעו מרחוק כדי לגלות את האמת על המוציא להורג.
הנוכחות המוגזמת והחגיגה סביב ההוצאה להורג העלו למודעות את הפסול הקיים במנהג של ההוצאות הפומביות להורג. לאחר אותו האירוע החלו בקנטאקי מהלכי חקיקה שיאסרו את המנהג בעתיד ולאחר שנתיים, הוצאות פומביות להורג הוצאו מחוץ לחוק בקנטאקי, מה שקרה לאחר מכן ביתר מדינות ארצות הברית.
פרויקט 4.1
ניסויים בבני אדם הם נושא ששב והכה בנו שוב בשבועות האחרונים כשמספר בני אדם מצאו את מותם כשהשתתפו בניסוי לבדיקת תרופה חדשה בצרפת. אותו הניסוי, שנערך על פי החוק עם מתנדבים שהסכימו להשתתף בו, העלה מחדש את סוגיית הניסויים בבני אדם, אותם הניסויים שמצד אחד שנויים במחלוקת ומצד שני, בלעדיהם, יהיה קשה מאוד לפתח תרופות חדשות. מכל מקום, האסון בצרפת רחוק מלהיות הניסוי הכי אכזרי שבוצע בבני אדם במאה השנים האחרונות.
אחד הניסויים המזעזעים, האכזריים והציניים ביותר שבוצעו בבני אדם התרחש בשנת 1954, אי שם באזור איי מרשל באוקיינוס השקט, וכונה בפי האמריקאים "פרויקט 4.1". מדובר בסדרה של 67 ניסויים גרעיניים שביצעו האמריקאים, בין השאר, כדי לבדוק את ההשפעות הקליניות של קרינה גרעינית רדיואקטיבית על בריאות האדם. המשתתפים בניסוי – תושבי איי מרשל. מישהו שאל אותם אם הם מוכנים להשתתף בניסוי? ממש לא.
במהלך העשורים שלאחר הפיצוץ שבפועל פלט הרבה יותר קרינה מהמתוכנן, האמריקאים עקבו אחר מגמות בבריאות תושבי האיים שחלקם פונו מיושביהם. בשני העשורים הראשונים לניסוי, לא נראו תוצאות חותכות. לאחר שני עשורים, הילדים באיים סבלו מבעיות התפתחותיות וכן מסרטן מסוגים שונים.
האמריקאים קיבלו את התשובות שהם חיפשו בניסוי. התושבים המקומיים, ממשיכים לסבול מההשפעות. יהיה מעניין לבדוק כמה מתושבי העולם המערבי שמעו על אסון צ'רנוביל וכמה על הניסויים האכזריים האלו.
זכות הבחירה לנשים – אופנה חדשה
אחת המדינות שנחשבת לאחת הנאורות ביותר בעולם היא שוויץ. מדובר במדינה מתקדמת מבחינה טכנולוגית, עם איכות חיים מאוד גבוהה, קהילה אנתרופוסופית די נרחבת ותרבות של דיוק וריאליזם. למרות כל זה, שוויץ הייתה המדינה האחרונה במדינות אירופה שנתנה זכות בחירה לנשים בבחירות הדמוקרטיות במדינה וזה היה, תאמינו או לא, רק בשנת 1971 – אחרי מדינות שנחשבות לנאורות הרבה פחות, כמו רוסיה, שהעניקה את זכות הבחירה לנשים כבר בשנת 1917. בישראל אגב, החל מקום המדינה לנשים ניתנה הזכות לבחור ולהיבחר.
קניבליזם
אחת המדינות המובילות במדד המדינות החשוכות היא צפון קוריאה – מדינה מסוגרת ומבודדת עם משטר קומוניסטי שמתעמר באזרחים וממרר את שגרת חייהם. המדינה שסובלת מכלכלה חלשה מאוד ומחזיקה אלפי אנשים במחנות ריכוז, סבלה במהלך שנות ה-90 ממחסור ורעב כבד מאוד, כזה שעשה הדים בעולם כולו.
מכיוון שמדובר במדינה סגורה מאוד, לתושבים לא הייתה האפשרות להגר למדינות אחרות כדי לחיות במציאות טובה יותר וכתוצאה מכך, הרעב אופיין בתמותה המונית. תושבים ששרדו את הרעב או שהצליחו לברוח מהמדינה ולהעיד כלפי התקשורת המערבית סיפרו על חשש גדול מקניבליזם. התושבים סיפרו כי הקפידו לנעול טוב את הדלתות במהלך הלילה, להימנע מלתת לילדים לישון לבדם והעמידו שומרים בכל דירה בשעות הלילה, מכיוון שתופעה של קניבליזם ברחובות הייתה נפוצה. עוד עדויות שהגיעו היו אודות אנשים שהייאוש הביא אותם לאכול את הילדים שלהם כדי להשביע את הרעב שלהם.
כמה מזה נכון? מאמר פרשני של הוושינגטון פוסט קובע שקשה מאוד לדעת. מחד, קובע כותב המאמר, אי אפשר להתעלם מכל כך הרבה עדויות, מאידך, אין באמת איך לבדוק את אמיתות העדויות האלו. עם זאת, עצם העובדה שבעולם מתקיימת מדינה סגורה כל כך שכבר מתמונות לוויין אפשר להבין כמה אנשים סובלים בה, היא עדות לזה שהעולם שלנו, יכול להיות מקום טוב יותר.