גופות מלאות חיים, פנים בלי חיוכים וגוף בלי ראש: אתם אולי רגילים היום לסלפי עם קישוטי פילטרים, אבל במאה ה-19 עבודות הצילום המקצועיות היו אחרות לגמרי במהותן והיו להן נישות ביזאריות לחלוטין
צילום לאחר המוות היה דבר מקובל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-18. בגלל שצילום היה כל כך יקר, רוב האנשים בכלל לא הצטלמו במהלך חייהם, ולכן לא מעט מאלה שהרשו לעצמם להצטלם מתועדים דווקא בתמונת "שלאחר המוות".
רוב מקרי המוות קרו בבית, ולכן בתמונות מאותה תקופה ניתן לראות את המתים מצולמים בסביבתם הטבעית. כמו כן, מקרי המוות של ילדים היו גבוהים במיוחד בזמנו מה שאומר שהיו מבוגרים שרצו זיכרום אחד אחרון מיקיריהם, כך שהצלמים שעסקו בפרקטיקה זו צילמו לרוב ילד מת עם הוריהם המתאבלים או תינוק מת עם אמו. ילדים מתים היו מוקפים בצעצועים או פרחים, ילדים גדולים יותר ומבוגרים היו מוחזקים על ידי חגורות, עיניהם היו פתוחות ולפעמים אפילו היו מעמידים אותם בשביל התמונה. הצלמים היו מוסיפים לעיתים עריכה ידנית כדי להפוך את המבט הריקני של הגופה למשהו נעים יותר.
פה למשל, האמצעית בתמונה היא הילדה המתה של ההורים שמחזיקים אותה משני צדיה עבור התמונה האחרונה שלהם יחד.
הוזלת המצלמות, התפתחות הרפואה המודרנית ועלייה במקרי מוות שהתרחשו בבתי חולים גרמו לפרקטיקת הצילום הזו להיעלם.
2. צילומי "האם המוסתרת"
נזכיר לכם שהצילום היה מסורבל יותר בעבר, וכדי לקבל תמונה אחת טובה היה צריך לבהות במצלמה מבלי לזוז כ-30 שניות. מדובר במשימה שמבוגרים רבים נכשלו בה, אז תינוקות?
כדי להצליח לצלם בכל זאת תינוקות, אימהות היו מובאות לעזרת הצלם ומוסוות על ידי וילונות, בדים, בגדים ואפילו הפיכתן ל"כיסאות". הן היו מחזיקות את התינוק כדי שלא יזוז בתהליך הצילום - אבל התוצאה, כשמביטים בזה בימינו, היא לא פחות מקריפית.
ב-1981, צלם בשם וויליאם ה.מומלר הצליח למצוא דרך לייצר תמונות בהן נראה כאילו יש רוח רפאים בתמונה. ככל הנראה הוא לקח זכוכית עם תמונה ישנה ושם אותה לפני זכוכית חדשה איתה השתמש לצילום המיועד, וכך יצר אימג' של אדם מטושטש שמופיע בתמונה כשהוא חצי שקוף.
במקום להשתמש בשיטה הייחודית הזו לדברים מגניבים, הוא פשוט טען בפני לקוחות שהוא יכול לתעד את רוחות הרפאים של יקיריהם, מה שהציף את החנות שלו בסקרנים שהיו מוכנים לשים את כל כספם על הנוכל. מרי טוד לינקולן, אשתו של נשיא ארה"ב לשעבר אברהם לינקולן, הייתה אחת מאלה שנפלו בפח.
מומלר מהר מאוד נחשף כנוכל והטענה בזמנו הייתה שהוא פרץ לבתי לקוחותיו כדי להשיג תמונות ישנות של המתים - טענה נכונה ככל הנראה, לאור העובדה שלפעמים בטעות הוא תיעד כרוחות רפאים אנשים שהיו בחיים. למרות שבית משפט זיכה אותה מהאשמות נגדו, זה הספיק לחיסול הקריירה.
בתחילת עידן הצילום, הוא נתפס כשלוחה של הציור ולכן היה צפי ברור שתמונות צריכות להיראות כמו ציורים. בשל כך החוק היה שלא מחייכים בתמונות. בנוסף, הזמן הרב שהיה צריך להישאר במקום מבלי לזוז גם ככה הקשה על אנשים לחייך ולכן היה יותר נוח פשוט להביט קדימה בעדשה.
סוג הצילום הזה כמובן היה עוד דרך של צלמים להשתעשע במקצוע. צלם שוודי בשם אוסקר הבין שניתן לצלם שתי תמונות ואז לאחד ביניהן לתמונה חדשה, על הדרך הוא יצר מניפולציה של ראש ערוף, והדבר הזה הפך לטרנד ביזארי במיוחד.
אנשים היו מצטלמים עם ראש ערוף על צלחת או בעלים החזיקו את ראש האישה וכדומה. לעתים אפילו נוספו לזה אפקטים מלחיצים של סכין ודם מזויף. נו, פעם לא היה נטפליקס ולאנשים היה משעמם.
מה עשו לפני יותר ממאה שנה כשלא היו רחפנים? הצמידו את המצלמות לכל דבר מעופף אחר, החל מבלונים ועד עפיפונים. אבל הבעיה הייתה שתמיד היה המדובר בחפצים איטיים בעלי תנועה מוגבלת. ב-1907, ד"ר יוליוס ניוברונר, הגיש בקשה לפטנט של צילום על ידי יונים. וזה בדיוק מה שזה נשמע.
יוליוס שם מצלמה על יונה, כיוון טיימר לצילום וכך הצליח לצלם תמונות ממעוף הציפור. ולמרות שאתם בטח חושבים - "וואו, איזו דרך גאונית לקחת צילומי נוף בזמנו" - אז לא, הוא בכלל חשב על זה כי רצה לתעד את מסלול התעופה של יונים.
בכל מקרה זה לא החזיק מעמד וכבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה עברו לצילום דרך מטוסים. זה איפשר כמובן שליטה על זמן ומיקום הצילום.
לפני שהמציאו את הפוטושופ, כשצלמים רצו לערוך תמונה הם נאלצו לעשות זאת באופן ידני. ולא, לא היו כאן שיטות מתוחכמות במיוחד - השיטה היחידה הייתה לקחת עיפרון (כי במילא התמונות היו בשחור-לבן) ולעבור על מה שנראו בעיני הצלמים כפגמים. הם השתמשו בזה בעיקר להצללות והבהרות ולהדגשת תווי פנים, וזה היה כל כך נפוץ שכמעט כל תמונה באותה תקופה ויקטוריאנית עברה עריכה כזו.
8. תמונות בצביעה ידנית
מספר תמונות מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מופיעות עם צבע, למרות שהפרקטיקה הזו התאפשרה רק באמצע המאה ה-20. אז איך עשו את זה? גם פה מדובר על תהליך ידני - צביעת התמונה.
צלמים ספציפיים התגאו ביכולת שלהם לעשות את זה, והייתה דרושה מיומנות אמתית כדי שהצילום לא יראה פתאום כמו אנימציה אלא באמת כמה שיותר דומה לתמונה שמשקפת מציאות.
