"מאז שהתבגרתי מינית חוויתי בדידות, דחייה ותשוקה לא ממומשת - בנות לא נמשכו אלי. הן נתנו את חיבתן, אהבתן וסקס לגברים אחרים, לא לי. אני בתול בן 22, אפילו לא נישקתי בחורה. כל השנים האלה נרקבתי בבדידותי. אני לא יודע למה לא נמשכתן אליי, זה לא הוגן. אני הבחור המושלם, אבל אתן זרקתן את עצמכן על בהמות. אני אעניש אתכן על כך". את המלים המצמררות הללו אמר אליוט רוג'ר בסרטון שצילם זמן קצר לפני שיצא בשבת האחרונה למסע הרג ברחובות סנטה ברברה. מסע שהסתיים בשבעה קורבנות ובמותו של אליוט עצמו. "ביום הנקמה אכנס לקולג' ואטבח בכל זונה בלונדינית מפונקת שאראה שם", הבטיח. "כל הבנות שחשקתי בהן וזלזלו בי כגבר נחות - אני אהנה מאוד לטבוח בהן".
למרבה הצער, אליוט רוג'ר אינו הרוצח היחיד בהיסטוריה, ואפילו לא המטורף שבהם. תהא הסיבה אשר תהא - דחייה חברתית, אי הצלחה עם בנות המין השני, שיגעון גדלות, אמונה דתית קיצונית או "סתם" מחלת נפש – נדמה שכמות סיפורי הרצח המזוויעים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה פשוט אינה נגמרת. הנה חמישה מן המטורפים שבהם.
ריטש את לונדון
ב-31 לאוגוסט 1888 נמצאה מחוץ לאורווה בשכונת וויטצ'אפל בלונדון גופתה של יצאנית בת 43 בשם מרי אן ניקולס. גופות ברחובות לונדון לא היו עניין נדיר באותם ימים, אלא שאפילו הקשוחים שבתושבי בירת אנגליה לא יכלו להישאר אדישים למראה האופן שבו הושחתה גופתה של מרי אן. גרונה שוסף באכזריות, בטנה נדקרה ונחתכה פעמים רבות, וגופתה נותרה מוטלת כשהיא מרוקנת לחלוטין מדם. בחודשים שלאחר מכן, לאחר שהתגלו בעיר 4 גופות של נשים נוספות שנרצחו באותה אכזריות (2 מהן באותו לילה, ה-30 בספטמבר), הבינו בלונדון שיש כאן עסק עם רוצח מטורף. נעים מאוד - ג'ק המרטש.
האכזריות הפכה לסמלו המסחרי של ג'ק, וגופת אחת מקורבנותיו, מרי ג'יין קלי שנמצאה ב-9 בנובמבר, בותרה לחלקים שנמצאו מפוזרים במקומות שונים. אנשים רבים נחשדו ברציחות, בהם גם מי שהוכתר לימים למלך אדוארד השמיני, ובמשך השנים נוספו לרשימה 13 קורבנות שרציחתם התאימה לדפוס הפעולה של ג'ק, אולם משטרת לונדון לא הצליחה מעולם להניח על הרוצח המתועב את ידיה.
כופת, מענה, הורג
במשך שבע עשרה שנים נוראות (1974-1991) נרצחו במדינת קנזס לפחות עשרה בני אדם בדרך אכזרית מאין כמוה, שזכתה לכינוי "BTK" – (Bind, Torture, Kill – כופת, מענה, הורג). הרוצח שפיתח את ה"שיטה" הוא דניס ריידר, גבר שהיה אז בשנות ה-40 לחייו, נשוי ואב לשתי בנות. בין קורבנותיו של ריידר היו ילד בן 9, ילדה בת 11 ואישה בת כ-40, אם לשלושה, אותה "הרגיע" במהלך הרצח במלים: "אל תדאגי, עשיתי זאת בעבר". מה ש"עשה" ריידר בעבר הוא לקשור את קורבנותיו ולחנוק אותם עד שיאבדו את הכרתם, להעיר אותם ולחנוק אותם שוב עד מוות, ולאחר מכן להגיע לסיפוק מיני על ידי התחככות בבגדיהם.
אם כל זה לא מספיק, נהג ריידר להתגרות במשטרה על כך שהיא אינה מצליחה לתפוס אותו. הוא שלח מכתבים לרשויות ולתקשורת ובהם תיאורים מזוויעים שכללו תיאור מפורט מדי. לרוע מזלו, נמצא בשנת 2005 קובץ שנשלח ממחשבו האישי וכלל פרטים על הכנסייה בה הוא נוהג להתפלל. משם המשיך ריידר לבית המשפט, בו תיאר את מעשיו בפרוטרוט ובקור רוח מבעית. הוא הורשע בעשר רציחות, וקיבל עונש של מאסר עולם ללא אפשרות חנינה אותו הוא מרצה עד היום.
האחיות הרצחניות מבית הבושת
בבית הבושת "ראנצ'ו אל אנחל" שבמחוז גואנחואטו במקסיקו, התגלתה בשנת 1964 זוועה שאין לסת שלא נשמטת ממנה. הכול החל במעצר חסר חשיבות לכאורה של סרסורית בשם ג'וזפינה גוטרייז. אותה ג'וזפינה הובילה את השוטרים למקום קבורתן של לא פחות מ-91 גופות, מהן 80 נשים שעבדו כזונות בבית הבושת, 11 גברים ואם לא די בזה, גם כמה עוברים. מי שנמצאו אחראיות לרציחות היו מנהלות בית הבושת, האחיות דלפינה ומריה דה חסוס גונזאלס, שרצחו במשך כעשור נערות שהועסקו אצלן ו"נכנסו להריון, חלו במחלות מין או התכערו והפסיקו למצוא חן בעיני הלקוחות", כלשונן. פרט לנערות ולעובריהן המסכנים, מצאו את מותם גם גברים שהגיעו לבית הבושת עם ארנק שמן ומפתה מדי. שיטת הרצח בה השתמשו האחיות הייתה מזוויעה לא פחות – הן הכריחו את קורבנותיהן לאכול קוקאין והרואין, עד שמתו ממנת יתר.
בית המשפט במקסיקו קבע לאחיות עונש של 40 שנות מאסר, אותו לא הספיקה האחות דלפינה לרצות מפני שנהרגה בתאונה. האחות השנייה, מריה, ריצתה את עונשה עד תומו ונעלמה לאחר ששוחררה מהכלא. בבית המשפט התברר גם שלשתי האחיות היו גם סייעניות, זוג אחיות נוסף בשם כרמן ומריה לואיסה, שעל כל אחת מהן נגזרו 20 שנות מאסר. כרמן נפטרה בית הסוהר כתוצאה מסרטן, ואילו מריה השתגעה זמן קצר לפני שחרורה, מחשש שיבוצע בה לינץ' כשתצא לחופשי. היא אושפזה בבית חולים לחולי נפש, ובו מצאה את מותה.
רוצח פסיכופט
אנשי משטרת העיירה פליינפילד שבמדינת ויסקונסין לא האמינו ב-17 לנובמבר 1957 למראה עיניהם. במסגרת חקירת היעלמותה של של בריינס וורדן, אימו של אחד ממפקדי תחנת המשטרה ובעלת חנות לכלי עבודה, הגיעו השוטרים לחוותו המבודדת של אדי ג'יין, שהיה האחרון שבא בדברים עם הנעדרת. בין השניים פרץ ויכוח על מחירו של כלי עבודה, והשוטרים שהגיעו לחווה כדי לחקור את אדי, מצאו אותה מטונפת ומסריחה מריקבון. השיא חיכה להם במטבח – גוש בשר גדול ומרקיב שנתלה מהתקרה, התגלה כגופת אישה מבותרת לחלוטין וכרותת ראש. בהמשך החיפוש התגלתה גם גופתה של הגברת וורדן, וגם ממצאים מחרידים נוספים - קערת מרק שהכילה גולגולות אנושיות, קופסת נעליים מלאה באיברי מין נשיים, קופסאות עם אפים, אהילי מנורות וכיסויי כיסאות עשויים מעור אדם, חגורה עשויה מפטמות אישה, מסכות עשויות מעור פנים וג'קט עשוי עור אישה כולל עור השדיים.
הרוצח, אדוארד תיאודור ג'יין, התגלה כפסיכופט לא קטן. הוא נולד בשנת 1906 וכבר מגיל צעיר הפרידה אותו אימו ככל שיכלה מחברתם של ילדים אחרים, והמשפחה עברה להתגורר בחווה המבודדת. בבית הספר היה אדי תלמיד טוב, אבל מכיוון שהיה ילד ביישן ומופנם, סבל מהצקות רבות. בכל פעם שהצליח להתחבר לילדים אחרים, דאגה האם השתלטנית להפרידו מהם ולהטיף לו נגד קשרים חברתיים נגד נשים ונגד קיום יחסי מין שלא לצורך הבאת ילדים לעולם. כך נוצר קשר מחריד של תלות בינו לבינה, וכשנפטרה האם בשנת 1945 חיפש אדי תחליף, ומצא אותו בבית הקברות. הוא נהג להוציא גופות נשים שתיאורן היה דומה לאימו, להוציא אותן מקברן, להתעלל בהן ולקיים איתן יחסי מין. אם כל זה לא מספיק, הצליח אדי להסתכסך גם עם אחיו הבכור הנרי, והאחרון מצא את מותו בשריפה שפרצה בחווה המשפחתית ונסיבותיה אינן ברורות עד היום. למרות כל אלה, בעיקר בשל מחסור בראיות מעבדתיות "מוצקות" נגדו, הואשם בסופו של דבר אדי בשתי רציחות בלבד. בבית המשפט טען, אולי בצדק, לאי שפיות נפשית, וב-26 ביולי 1984 נפטר מדום לב במוסד לחולי הנפש בו היה מאושפז. דמותו של אדי ג'יין הפכה לאגדה, היא שימשה כר נרחב למחקרים פסיכולוגיים, והשפיעה גם על יוצרים, כמו למשל היצ'קוק שביסס עליו את דמותו של הרוצח נורמן בייטס בסרט "פסיכו", או תומאס האריס שכתב את "שתיקת הכבשים" ובו דמותו הרצחנית של באפלו ביל.
הרוצח הליצן
לא רק אמהות אחראיות לחלקים אפלים בנשמת הילדים. במקרה של ג'ון ויין גייסי למשל, מדובר באביו האלכוהוליסט שנהג להתעלל, לקלל ולהכות את ילדיו. הילד המוכה, שאף סבל בילדות ממחלה שמנעה ממנו להשתתף בפעילויות ספורט, נישא ב-1964 למרלין מאיירס, בת עשירים. אבי הכלה רכש עבור הזוג שלושה סניפים של "קנטאקי פרייד צ'יקן" ונראה היה שהכול מתנהל על מי מנוחות, אבל כך זה רק נראה. החתן הצעיר לא ממש נמשך לאשתו, והחל להתנסות ביחסי מין הומוסקסואלים. הוא נהג להציע לעובדיו הקטינים להצטרף אליו לשתיית אלכוהול, צפייה בפורנו, ואם הסכימו - גם לקיים איתו יחסי מין. אחד מקורבנותיו הקטינים סיפר על כך לאביו, וגייסי מצא את עצמו בכלא ל-10 שנים, אולם הגיש בקשת חנינה שהתקבלה וישב במאסר שנה וחצי בלבד.
לאחר שהשתחרר מת אביו של גייסי ואשתו התגרשה ממנו. במצב עניינים שכזה, קשה היה לו לשמור על ההבטחה לשנות את דרכיו. שנה וחצי לאחר שהשתרר נתקל גייסי בשיקגו בנער בן 15 בשם טימותי ג'ק מק'קוי, הציע לו לבלות את הלילה ומכאן מתחיל סיפור הזוועה. בבוקר שלמחרת התעורר גייסי ומצא, לטענתו, את מק'קוי עומד ליד דלת החדר שלו כשבידו סכין מטבח. הוא זינק על הנער (שלא הראה סימני התנגדות) ודקר אותו שוב ושוב עד שמת. לאחר מכן, כשנכנס למטבח, גילה שולחן ערוך לשניים עם ביצים ובייקון כארוחת בוקר. "המעשה רוקן אותי מאנרגיות, אבל העניק לי עונג מיני חסר תקדים", אמר הרוצח. "הבנתי שהמוות הוא החוויה האולטימטיבית".
את החוויה הזו רצה ככל הנראה גייסי לשחזר, ומצא דרך מקורית ומזוויעה לעשות זאת. הוא הצטרף למועדון ליצנים בשיקגו והופיע במסגרתו באירועי צדקה ובבתי חולים של ילדים. הילדים, שלא האמינו ככל הנראה מה מסוגל הליצן התמים לעולל, נענו להצעתו לצאת לסיבוב ברכב הליצנים שלו, והוא הביא אותם לביתו שם אנס ורצח אותם באכזריות. הילדים הנעלמים עוררו כמובן את חשד המשטרה, שהחלה לחקור חשודים פוטנציאליים, וגייסי ביניהם. בחיפוש בביתו הריח בלש משטרתי ריח מוזר שעלה מאחד מפתחי החימום. הבלש חיפש בחלקו התחתון של הבית ושם, בפתח קטן ומוסתר, מצא "מטמון" ובו עשרות חלקי גופות של נערים מגילאי 9 עד 20.
גייסי נעצר, הודה באשמה ובחיפוש מקיף יותר נמצאו בביתו עוד חלקי גופות רבים מספור. מטעמי חוסר במקום, סיפר הרוצח, השליך חלקי גופות נוספים גם לנהר. למרות ההוכחות החותכות הללו, נמשך משפטו של הליצן הרוצח 14 שנים תמימות, עד שבשנת 1994 נגזר עליו עונש מוות בזריקה קטלנית.
עוד עשרות סיפורים מזעזעים
אם כל אלו לא הספיקו לכם, האמינו לנו שמדובר בטיפות דם בודדות בתוך ים רצחני ומחריד של סיפורים המוצעים לקריאה במרחק הקלקה בגוגל. למשל פדרו אלונסו לופז מקולומביה, שכונה "הרוצח מהאנדים" והואשם ב-1980 ברציחתם של 300 בני אדם בקולומביה, פרו ואקוואדור. או רופא המשפחה הבריטי הרולד שיפמן, שבמשך 23 שנים רצח לא פחות מ-215 אנשים, ואלו רק המקרים המוכחים שביניהם. הרופא הזה טיפל בתקופה המדוברת בלא פחות מ-494 בני אדם שנפטרו בנסיבות מחשידות. רוצים עוד? ג'אייבד איקבל מפקיסטן הורשע בשנת 2000 ברצח של 100 ילדים, אנדריי צ'יקטילו הרוסי הודה בשנת 1992 ברצח של 55 בני אדם, אך הורשע ב-52 מקרים בלבד, ואנטולי אונופריינקו הטיל במשך חמש שנים את חיתתו על כפרים שלמים באוקראינה, רצח 52 בני אדם ובשנת 1999 נלכד והורשע. תרשו לי לסיים את הטקסט הזה באיחול לעצמי, ולכם - מי ייתן שלא יהיו עוד אליוט רוג'רים שיספקו "תירוצים" לכתיבת כתבות שכאלה לעולם.