ההיסטוריה של האנושות מטלטלת ומסעירה, ובין שלל הרגעים שתועדו ישנם כאלה שנשארו צרובים לנצח בזיכרון הקולקטיבי. בשבוע שעבר בחרנו 8 מהתמונות המפורסמות ביותר, והשבוע אנחנו ממשיכים בסדרה ומביאים את הסיפורים מאחורי תמונות לא פחות מוכרות.
"ילדת הנפלם"
לפני כ-40 שנה, ב-8 ביוני 1972, צלם עיתונות של AP בשם ניק אוט, צילם את התמונה הזאת של ילדים בורחים מכפר טרנג באנג בדרום וייטנאם. מטוסים של צבא דרום וייטנאם הפילו בטעות פצצות נפלם על הכפר, לאחר שחשבו שיש במקום חיילים צפון וייטנאמיים. במרכז התמונה המצמררת ניתן לראות את קים פוק, שהייתה אז בת 9 בלבד, בורחת מהריסות הכפר לאחר שבגדיה וחלק מעורה נמסו מחום הפצצה. התמונה הפכה במהרה לסמל זוועות המלחמה בוייטנאם, והצלם זכה בפוליצר באותה השנה. המלחמה נגמרה כמה שנים אחרי, ויש הסבורים שהתמונה המזעזעת והאייקונית עזרה ללחץ הציבורי בארה"ב נגד המלחמה.
הצלם עזר לקים ולשאר המצולמים בתמונה להגיע לבית חולים בסייגון, וכך למרות שהיא סבלה מכוויות חמורות בשליש מגופה, חייה ניצלו. אוט נשאר לצידה במשך החלמתה, ובין השניים נוצר קשר מיוחד, שנשאר עד היום (קים אף קוראת לו "דוד אוט"). במלאות 40 שנים לתמונה, אוט נזכר באותו היום הנוראי, כשראה את הילדה העירומה רצה לעברו: "פשוט המשכתי לצלם ולצלם תמונות של הילדה הזאת רצה. כשהיא עברה לידי ראיתי שיש לה כוויות קשות. אמרתי לעצמי 'אלוהים, אני לא רוצה לצלם יותר'. היא צרחה בהיסטריה 'אני מתה, אני מתה' ו-'תביאו לי מים! אני צריכה מים!' וזה שבר את ליבי. רק רציתי לעזור לה".
לאחר שהתאוששה וחזרה לביתה, ממשלת וייטנאם ניסתה להשתמש בדמותה ככלי תעמולתי, והיא נאלצה להתראיין ולהצטלם עבור השלטונות. בבגרותה החליטה להפוך לרופאה ולעזור לאחרים, ולאחר סיום לימודי הרפואה שלה בקובה היא ערקה לקנדה, שם מצאה מקלט מדיני. כיום היא פעילה בעמותה הקרויה על שמה, שעוזרת לנפגעי מלחמה בטיפולים פסיכולוגיים ורפואיים שונים, וכן מתפקדת כשגרירה של רצון טוב מטעם האו"ם. ניתן לראות עוד תמונות מהיום הנוראי ההוא, וכן כיצד קים נראית היום כאן.
"האיש המתנגד"
התמונה הזאת רצה כבר די הרבה זמן ברשת, ואפילו הפכה למם מפורסם שמנסה להעביר כמה לפעמים צריך ללכת כנגד הזרם ולהתנגד לעריצות ("Be this guy"). התמונה עצמה צולמה באירוע חניכת ספינת מלחמה נאצית ב-30 ביוני 1936, כשהיטלר בעצמו נכח בטקס. בעוד מאות אנשים מסביבו מצדיעים במועל יד בגאווה, ניתן לזהות בקושי בצד ימין איש בודד שנראה כאילו הוא מסרב במפגין להצדיע. אבל מיהו האיש ולמה הוא אינו עושה מה שכולם עושים?
האיש המצולם הוא אוגוסט לנדמסר, והסיבה להתנגדותו השקטה היא ככל הנראה אהבה. הסיפור מתחיל בצורה די אירונית ב-1931, כשלנדמסר המובטל מצטרף למפלגה הנאצית. בזמנו הוא האמין שבעזרת הקשרים הנכונים יצליח למצוא עבודה והיו לו גם שאיפות פוליטיות. אך כאמור, אהבה שיבשה לו את התכניות. ב-1934 הוא פגש את אירמה אקלר היהודייה והשניים התאהבו. בעקבות האירוסין של הזוג לנדמסר נזרק מהמפלגה, ובקשת הנישואים שלהם נדחתה בגלל חוקי נירנברג הידועים לשמצה, שאסרו על גרמנים "טהורים" להתחתן עם יהודים.
למרות הקשיים, הזוג התעקש לחיות כזוג נשוי לכל דבר, ובאותה השנה נולדה להם בת ראשונה (ניתן לראות תמונות של המשפחה כאן). ב-1937 הם ניסו לברוח לדנמרק אך נתפסו בגבול. לנדמסר הואשם בביזוי הגזע הארי, אך מאוחר יותר שוחרר באזהרה. כשהחוקים הנאצים סוגרים עליהם, לזוג נגמר המזל: לנדמסר נכלא לבסוף ונשלח למחנה עבודה לתקופה של שנתיים. זוהי הפעם האחרונה בה ראה את אשתו בחיים. אקלר נתפסה על ידי הגסטפו, נכלאה בבית כלא וילדה את בתה השנייה בזמן שהייתה במעצר. לאחר מכן היא נשלחה למחנה ריכוז שם נרצחה על ידי הנאצים ב-1942, יחד עם עוד 14 אלף אסירות יהודיות. בנותיהם הופרדו, כשאחת מהן הורשתה לגור עם סבתה והשנייה נשלחה לבית יתומים.
ב-1941 לנדמסר השתחרר מהמחנה והחל לעבוד כמנהל עבודה. ב-1944 הוא גויס בכפייה לצבא הגרמני, לפלוגה שהורכבה מאסירים לשעבר. הוא הוכרז כנעדר במהלך פעילות, וככל הנראה נהרג שישה חודשים בלבד לפני שהנאצים נכנעו. גופתו מעולם לא נמצאה.
"ארוחת צהריים על גורד שחקים"
התמונה הזאת היא אחת התמונות הכי מפורסמות בעולם, והיא מהוות סמל מזוקק לעיר ניו יורק. כמעט בכל מקום בתפוח הגדול אפשר לראות פוסטרים, גלויות, חולצות ושאר מזכרות, בהם מככב הצילום המפורסם. אלפי מחוות נעשו לתמונה, והיא זכתה לשלל חיקויים ופארודיות. במשך שנים התמונה המפורסמת הייתה מאוד מסתורית: לא ידוע מי צילם אותה, מיהם הפועלים המצולמים וגם למה הם נראים כה נינוחים כשהם יושבים על קורה בודדת בגובה כמה קומות.
מה שבוודאות ידוע הוא שהתמונה התפרסמה בעיתון "הניו יורק הארלד טריביון" ב-2 באוקטובר 1932. התמונה צולמה במהלך בניית בניין RCA, שנמצא ברוקפלר סנטר במנהטן (כיום הוא נקרא GE) ושייכת לחברת קורביס, שרכשה אותה מחברת אקמי. ב-2003 זהות הצלם כנראה נחשפה, וכיום התמונה מיוחסת לצ'ארלס אבטס, אולם לא ניתן לדעת בוודאות שהוא הצלם של התמונה שכן כמה צלמים נכחו באותו היום באתר הבנייה לצורך הפקת צילומי יחסי ציבור.
האנשים המצולמים בתמונה הם עוד תעלומה בפני עצמה. למה הם אוכלים ארוחת צהריים על קורה? ולמה אין שום אמצעי בטיחות? לפי כמה סברות, התמונה הייתה מבוימת והפועלים התבקשו "לשחק" כאילו הם אוכלים ביחד. למרות זאת, תמונות אחרות מהתקופה מציגות פועלי בניין שבנו את גורדי השחקים המפורסמים של ניו יורק מתהלכים בקומות הגבוהות ללא שום אמצעי בטיחות, קופצים מקורה לקורה. בתקופה ההיא של השפל הגדול בארה"ב, אנשים חיפשו נואשות עבודה, גם אם הייתה מסוכנת ביותר והסכימו לבנות גורדי שחקים ללא כל רתמות או אפילו קסדות. ב-2012 סרט תיעודי בשם "Men at lunch" ניסה להתחקות אחר המצולמים בעזרת חומרים היסטוריים, תיעודים ועדויות של אנשים שעבדו בבניית המגדלים. הסרט הצליח לזהות לפחות שניים מהפועלים: ג'וסף אקנר, המצולם שלישי משמאל, וג'ו קרטיס, השלישי מימין. האיש הראשון מימין זוהה יותר מאוחר כגוסטו פופוביק, מהגר סלובקי שאף שלח את התמונה לאישתו וכתב לה שלמעשה הייתה רצפה מתחת לקורה, שלא נראית בתמונה עצמה. ניתן לראות עוד תמונות מהבנייה של הבניין כאן (זהירות, לא לבעלי פחד גבהים).
"נשר אורב לפעוטה"
במרץ 1993, הצלם קווין קרטר נסע לאזור דרום סודן, שם צילם את התמונה האייקונית הזאת של נשר מסתכל על פעוטה מורעבת ליד תחנת סיוע של האו"ם. לפי הדיווח של קרטר עצמו, הנשר הפריע לו לתמונה, כך שהוא חיכה 20 דקות כדי שיעוף, וכשלא זז החליט קרטר לצלם את התמונה עם הנשר. הצילום נמכר למגזין "הניו יורק טיימס" ופורסם כ"מטאפורה לייאוש הגובר באפריקה". בין לילה אלפי אנשים יצרו קשר עם העיתון וביקשו לדעת מה עלה בגורל הילדה. אחרים ביקשו לשלוח תרומות למשפחה ואפילו כמה הציעו לאמץ אותה. בעקבות הפניות, העיתון פרסם טור עורך מיוחד בו הסבירו כי הפעוטה הצליחה לקום ולברוח, אך גורלה נותר לא ידוע. ככל הנראה היא מתה מרעב, כמו ילדים רבים אחרים באפריקה באותם שנים. התמונה זכתה בפוליצר באותה השנה.
ביקורת רבה התעוררה כנגד הצלם, שלפי תיאורו שלו העדיף לחכות לתמונה טובה מאשר לעזור לילדה הגוססת. העיתון יצא להגנתו של קרטר והסביר שעיתונאים וצלמים הונחו על ידי כוחות הסיוע שלא לגעת בקורבנות הבצורת עקב הסיכון בהעברת מחלות ובהחמרת מצבם של הרעבים. למרות ההסבר, קרטר קיבל אלפי מכתבי שנאה ועשרות טורים בעיתונות אמרו כי הוא "גרוע כמעט כמו הטורף בתמונה". כמה חודשים אחרי שזכה בפוליצר, קרטר שקע בדיכאון וסיפר לחבר קרוב: "אני ממש ממש מצטער שלא הרמתי את הילדה הזאת. זה ירדוף אותי כל חיי". כשלושה חודשים מאוחר יותר הוא התאבד. במכתב ההתאבדות שלו כתב: "אני רדוף זיכרונות של הרג וגופות וכעס וכאב... של ילדים מורעבים ופצועים".
"השמלה המתעופפת של מרלין מונרו"
גם אם לא ראיתם את הסרט "חטא על סף ביתך" שבוים על ידי בילי ויילדר, אתם בוודאי מזהים את התמונה המפורסמת מתוך הסרט, בה שמלתה הלבנה של מרלין מונרו מתעופפת כשהיא עוברת מעל חור אוורור של הרכבת התחתית. הסרט צולם ב-1954 והסצנה המפורסמת צולמה בשדרות לקסינגטון, בין הרחובות 52 ו-53, לעיני כמה קהל גדול וניצבים עם הרבה מזל (אפשר לצפות בסצנה והסבר על השמלה כאן).
הצלם של התמונה הוא סאם שו, שהיה צלם סטילס בסטים של הרבה סרטים. שו פגש לראשונה את מונרו על הסט של הסרט "ויוה זפטה" ב-1951. היא הייתה אז שחקנית מתחילה ודי אנונימית, והשניים התיידדו. כששו הוזמן לצלם בסט של "חטא על סף ביתך", הוא התאחד עם מונרו, והציע לבמאי לצלם תמונה שתככב בפוסטר הסרט. התמונה בוימה על ידי שו, והתבססה על תמונה שצילם למגזין כמה שנים לפני כן, בה נראות כמה נערות שחצאיותיהן מתרוממות בעקבות משב רוח. שו חשב שהקונספט יתאים לתסריט, ותמונה אייקונית נולדה.
למעשה היו שתי הפקות שונות לתמונה: אחת תוכננה כאירוע יחצני ומשכה עיתונאים וקהל כדי ליצור באז סביב הסרט. מכיוון שהרעש מהקהל הפריע לצילומי הסרט, ויילדר הבמאי צילם את הסצנה שוב באולפן בלוס אנג'לס. התמונה המפורסמת לקוחה מהצילומים בסט הסגור.
שו, שהתחיל את דרכו כצלם לאחר שלא הצליח כשחקן, הפך לאחד הצלמים המפורסמים בהוליווד. הוא צילם תמונות מפורסמות של מיטב השחקנים של התקופה, כולל מרלון ברנדו (בתמונה המפורסמת בה הוא לובש טישירט לבנה) וכן ליז טיילור, פול ניומן, אודרי הפבורן ואפילו משה דיין. הסוף של מרלין מונרו היה טרגי, וכידוע היא מתה ב-1962 ממנת יתר. השמלה שלבשה בסרט נמכרה ב-2011 ב-4.6 מיליון דולר.
"המורד האלמוני מכיכר טיין-אן-מן"
כשהכוחות הסיניים נכנסו לתוך כיכר טיין-אן-מן בבייג'ינג בבוקר ה-5 ביוני, 1989 על מנת לדכא מפגינים פרו-דמוקרטיים, איש אחד עשה היסטוריה. האיש האנונימי נעמד מול שיירת הטנקים, וסירב לזוז. בסרטון שצולם מהאירוע, ניתן לראות כיצד הוא מתגרה בטנק, ואף מטפס עליו. בהמשך מפגינים אחרים לוקחים אותו מהמקום כדי שלא יידרס. (סרטונים נוספים ותמונות ניתן לראות כאן).
במלון בייג'ינג הסמוך היו מספר צלמים ועיתונאים שהגיעו למדינה בעקבות המחאות העממיות. הם הצליחו לתפוס את המאורע בשידור חי. וכך, עשרות תמונות וסרטונים של הצעיר הסיני פורסמו מיד מסביב לעולם, כשהמפורסמת בהן היא "איש הטנק" שצילם ג'ף ויידנר. לאחר שצילם את התמונות, ויידנר פחד שהתמונות שצילם יוחרמו על ידי השלטונות הסיניים. הוא ירד ללובי ושיחד את הפקיד כדי שיעזור לו לשמור על הפילם היקר.
התמונה זכתה לתפוצה ענקית והפכה לסמל מחאה לא אלימה וכן לסוג של "דיוויד מול גוליית" - האיש מול הטנק. ב-1998 מגזין "TIME" הכתיר את האיש האנונימי כאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20. אבל מיהו האיש בתמונה? יש מספר השערות לגבי זהותו, אך אף אחת מהן לא אוששה לעולם. בגלל האופי הנפיץ של האירוע והמשמעות שלו לממשלה הסינית, מעט מאוד אנשים טענו כי הם האיש שבתמונה, וכנראה שהוא לעד יישאר "המפגין האלמוני".
"חייל מאכיל חתלתול"
התמונה הזאת צצה לאחרונה ברשת כחלק מסדרות "התמונות הכי עוצמתיות ברשת". בניגוד לתמונות מלחמה אחרות שמציגות לרוב סבל, דם ואימה, בתמונה הזאת ניתן לראות חייל מאכיל גור חתולים קטן וחמוד. התמונה צולמה ב-1952 בזמן המלחמה בקוריאה. סמל פרנק פרייטור, ששירת בחיל הנחתים של ארה"ב, מצא את הגורה הקטנה לאחר שאמה מתה מאחת ההפצצות. הוא אימץ אותה וקרא לה "מיס האפ".
פרייטור טיפל בחתולה, שמר אותה בתוך המדים שלו והאכיל אותה ממנות הקרב שלו. כשפרייטור עזב את קוריאה כדי לחזור הביתה, החתולה הפכה לסמל המחלקה והחיילים האמינו כי היא מביאה להם מזל, והמשיכו לטפל בה. לאחר שהמלחמה תמה, חייל אחר בשם קונרד פישר אימץ את החתולה והביא אותה איתו לארה"ב. אפשר לראות גרסה צבועה של התמונה המתוקה כאן.
.jpg){kind=link}
"ממתק סיגריה"
סאלי מן היא צלמת אמריקאית משפיעה, שידועה בצילומיה של ילדיה הקטנים וכן צילומי נוף. ב-1989 מאן צילמה סדרת תמונות שנקראת "משפחה קרובה" (Immediate Family""), בה מופיעים ילדיה וחבריהם, כולם מתחת לגיל 10. התמונות מציגות עירום רב וכן סצנות שמעוררות אי נוחות ומציגות פוזות בוגרות של ילדות שעוד לא הגיעו לגיל ההתבגרות. העבודה של מאן היא פרובוקטיבית ותמימה בו זמנית, והיא הואשמה הרבה פעמים ביצירת פורנוגרפית ילדים ועידוד פדופיליה ואף האשימו אותה בהתעללות בילדיה. חלק מתמונותיה אף צונזרו בעיתונות ובגלריות, כולל תמונה של בתה וירג'ינה בת ה-4 שהופיעה ב"וול סטריט ג'ורנל" כשפסים שחורים מכסים את פטמותיה ועיניה, כאילו הייתה קורבן.
מאן הודתה שחלק מהתמונות מבוימות, וכי רצתה לתפוס את התמימות והגילוי של המיניות, רגע לפני גיל ההתבגרות. "אלו תמונות של הילדים שלי חיים את חייהם. הרבה מהתמונות הללו הן אינטימיות, חלק מהם בדיוניות והן חלק מאיזו פנטזיה, אבל רובן הן דברים רגילים שכל אמא רגילה לראות". מאן הוכתרה על ידי מגזין "TIME" ב-2001 כ"צלמת האמריקאית הטובה ביותר". התמונה הזאת מציגת את בתה של מאן, ג'סי, שהייתה בת 10 כשצולמה. כפי שניתן להבין מהשם של התמונה, ג'סי לא מחזיקה סיגריה אמיתית אלא סוכרייה בצורת סיגריה, מה שמדגיש את המעבר בין ילדות לבגרות. כיום ג'סי היא דוגמנית ואמנית והיא אומרת שהיא אוהבת מאוד את התמונה.