הבעיה עם להיות מיסיונר נוצרי, מה שנקרא "להפיץ את הבשורה", היא שבמוקדם או במאוחר תיתקל באנשים שלא רוצים לשמוע את הבשורה – ולא יסתפקו בלהקליק על "הסר מרשימת התפוצה". את הלקח הזה למד על בשרו המיסיונר האוונגליסט ג'ים אליוט, שבאמצע שנות ה-50 של המאה שעברה החליט להביא את ישו לבני שבט מבודד באקוודור.
כשאליוט שמע על בני שבט הוארני, תושבי יער הגשם של האמזונס, הוא הגיע למסקנה שאלוהים בכבודו ובעצמו קורא לו להגיע אליהם ולהמיר את דתם. היה ברור שזה לא הולך להיות קל – בני ההוארני נודעו בכך שהם אלימים כלפי זרים ואפילו כלפי עצמם ובשרם – אבל זה לא הרתיע את אליוט. הוא אסף סביבו צוות של שלושה מיסיונרים נלהבים, שהחלו ללמוד את כל מה שניתן על בני ההוארני. הרעיון היה להכיר את התרבות שלהם ואת שפתם עוד לפני שהמיסיונרים יצאו לפגוש אותם באקוודור.
זה היה רעיון טוב. אחרי הכל, ככה הם יכלו להבין בדיוק מה אמרו להם המקומיים בזמן ששחטו אותם.
אני רואה אנשים לבנים
בשנות ה-50 המוקדמות החל אליוט לבלות תקופות ממושכות באקוודור. הוא מצא שותף לרעיון ולדרך, בוגר פילוסופיה בשם פיט פלמינג, ואפילו התחתן באקוודור עם אליזבת הווארד, גם היא מיסיונרית אמריקאית. היא נשארה לטפל בתינוקת שלהם, ואלרי, כשאליוט והצוות שלו הגיעו בפעם הראשונה לשטח של שבט הוארני.
ארבעת המיסיונרים יצאו בספטמבר 1955 למה שהם כינו "מבצע אוקה" ("אוקה", מילה שפירושה "פראי", הייתה אחד מהכינויים של בני ההוארני). אליוט וחברי הצוות – אד מק'קאלי, נייט סיינט וג'וני קינן – נחתו באקוודור ושכרו מטוס פייפר כדי לאתר את השבט מהאוויר. כשמצאו אותם החלו המיסיונרים להרעיף עליהם מתנות: הם שלשלו חבלים אל הקרקע ושלחו לבני השבט פריטי ביגוד, כלים בסיסיים, כלי נשק ותכשיטים זולים. עד כמה שניתן היה לשפוט מהאוויר, האסטרטגיה הזאת בהחלט הוכיחה את עצמה. בני ההוארני נראו נרגשים ואפילו קשרו מתנות משלהם לחבלים המשתלשלים.
זה היה כל מוצלח שהרביעייה החליטה לנסות ביקור קרקעי בהזדמנות הראשונה. בינואר 1956 הם הגיעו עם משפחותיהם לנהר קוררי, שם פגשו את פלמינג ומיסיונר נוסף, רוג'ר יודריאן. הם הקימו מחנה, וסיינט יצא במטוס קל להזמין את המקומיים לביקור. הוא השתמש במגאפון כדי להודיע על מיקומו של המחנה וקרא לשבט כולו להגיע לביקור.
כעבור יומיים הגיעו למחנה נציגים ראשונים של שבט הוארני – שתי נשים וגבר צעיר בשם נאנקיווי. המיסיונרים הבינו שיש לו קשר רומנטי עם האישה הצעירה יותר, ושהמבוגרת נמצאת שם על תקן מלווה. שלושתם נראו די לחוצים עד שהאמריקאים החלו לחלק להם מתנות. סיינט אפילו הזמין את נאנקיווי לטוס איתו מעל יער הגשם, והצעיר נופף מהאוויר לעבר חבריו ובני משפחתו. בסוף היום ביקשה אהובתו לחזור הביתה והם נפרדו מהמיסיונרים. האישה האחרת נשארה במחנה כדי לשוחח עם קבוצת הגברים. זה היה הרגע שחרץ את גורלם.
במותם ציוו לנו את הכריסטמס
כשבני הזוג עשו את דרכם בחזרה לכפר, הם נתקלו בקבוצה של גברים בני הוארני שראו את נאנקיווי במטוס והתכוונו ללכת לבקר את המיסיונרים. כשהבינו שהצעיר מסתובב עם בת זוגו ללא ליווי, הם תבעו הסבר – זאת הייתה הפרה של אחד הקודים המחמירים ביותר בחברה שלהם. נאנקיווי הבין שהסתבך והמציא סיפור: הוא אמר שהלבנים תקפו אותו ואת הנשים, ובסופו של דבר הופרדה מהם המלווה המבוגרת. כשבני השבט שמעו את זה, הם החליטו בו במקום לרצוח את המיסיונרים.
והם לא בזבזו זמן. ברגע שאליוט וחבריו יצאו לברך אותם, הגברים הזועמים החלו לחסל אותם בזה אחר זה. הם שיפדו את אליוט באמצעות כידון ואז הרגו את פלמינג, סיינט, קינן ומק'קאלי. את יודריאן הם חיסלו בדיוק כשניסה לדווח בקשר על התקיפה. התוקפים אספו את גופות הנרצחים, השליכו אותן לנהר ואז חזרו לכפר שלהם – והבעירו אותו. הם השאירו מאחוריהם רק אפר ונעלמו לתוך הג'ונגל.
נשותיהם של המיסיונרים לא היו במחנה בזמן התקיפה. הן חזרו לאתר, דיווחו על בעליהן כנעדרים והמתינו לצוותי חיפוש. כעבור מספר ימים אותרו גופותיהם במורד הנהר והן נקברו בקבר משותף.
צחוק הגורל, או יותר כמו חיוך מריר שלו: החדשות על הירצחם של ששת הגברים האמריקאים דרבנו מיסיונרים אחרים להמיר את דתו של שבט הוארני. האלמנה אליזבת אליוט ובתה ואלרי נשארו באקוודור, השתתפו באופן פעיל בפעילות המיסיונרית ויש הטוענים שבסופו של דבר המירו את דתם של כמה מהמעורבים בטבח של 1956.
בואו נראה מה היה לנו שם: קבוצה של אנשים הולכת להפיץ את מה שהיא קוראת "הבשורה" ונרצחת בגלל בשורה שקרית על עבירת מוסר. אז איפה הייתם ביום שהאירוניה מתה?