לדיויד בון מקליבלנד (ארה"ב) הייתה תכנית. לא היה לו כסף, משפחה שתסייע לו או הרבה הזדמנויות בחיים אבל הייתה לו נחישות השמורה רק לאלה שעושים את זה כנגד כל הסיכויים. בון היה בן 15 כשהחליט לשנות את חייו מקצה לקצה ולעזוב את חיי הרחוב שהכיר. (מקור)
הוא ישן על ספסל בפארק ארת'ה וודס בעיר, התחמק מכנופיות ודאג תמיד להכין את שיעורי הבית שלו. כעת הוא בן 18 ובסתיו תהיה לו כבר מיטה ושולחן כתיבה במעונות של האוניברסיטה היוקרתית הרווארד, אבל עד הרגע הזה חלפו לא מעט רגעים קשים.
חברים, מכרים ועובדי בית הספר הזמינו מדי פעם את דיויד לביתם אבל רוב הזמן הוא היה צריך לדאוג לעצמו אז הוא פשוט הפיק את המרב מאותם לילות על ספסל העץ הקשה, לדבריו. הילקוט שלו הפך לכר בלילות והדפים היו הריפוד. בעת שלמד בתיכון היה דיויד קם מוקדם בבוקר, מגיע לבית חברו אריק שהוריו יצאו מוקדם, ואז מתקלח, מתלבש ומתארגן ליום הלימודים.
רוצים עוד הרבה סיפורים מעניינים משעשעים, מרגשים ומטורפים? תנו לייק בפייסבוק
החודש הוא יסיים את לימודיו בהצטיינות - שזה כבר הישג לכל הדעות - אבל הדרך שלו יכולה לעורר השראה בכולנו. "הייתי עושה את שיעורי הבית שלי במרכז טאוור סיטי (אזור מסחרי מרכזי בעיר -א.ד.) כי יש להם מיזוג אוויר והייתי נשאר בכל מקום שיכולתי למצוא".
אם תראו היום את דיויד לא תאמינו שהצעיר הזה הגיש מועמדות ל-23 אוניברסיטאות בכירות והתקבל ל-22 מתוכן, בהן הרווארד, פרינסטון, ייל, בראון ופן. בון צנוע, נעים הליכות ושקט ואינו מרמז על הטלטלות שעברו עליו בחייו - הבעיות הבריאותיות שהוא סובל מהן מגיל צעיר, המשפחה ההרוסה שהוא גדל בה והעובדה שהוא נאלץ לחיות לבד ברחוב בגיל שרוב הצעירים רק מחפשים את המסיבה הבאה.
ביסודי היה דיויד תלמיד מבריק אבל בעיות בריאותיות הכריחו אותו לפקוד את בית החולים לעתים קרובות ולוותר על הלימודים פעמים רבות. בחטיבה הופעל עליו לחץ רב להצטרף לכנופיה אך דיויד סירב ונוצר מתח עם חברי הכנופיה סביבו. "הם האמינו שאם אני לא איתם, אני נגדם", הוא משחזר.
לדבריו הם ניסו לתקוף אותו פעם כי אחותו יצאה עם חבר כנופיה יריבה: "לחצו עליי נורא להצטרף - אלו היו חיי". אבל המשבר הגיע כשהוא היה בכיתה ח', אז ירו לעבר ביתו ולמרות שאף אחד לא נפגע פיזית, האירוע הוביל להתפרקות המשפחה ואמו התגרשה מאביו.
בון הצעיר הבין כבר בגיל הזה שאסור לו להיות תקוע במצבו חסר המוצא. "אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מוותר אבל לא רציתי להיות בעמדה שאין לי שום אפשרות לעשות את מה שאני רוצה לעשות", הוא מספר. "עברתי יותר ממה שנער צריך לעבוד, אבל למרות שהייתי עצוב מעולם לא כעסתי על מישהו ספציפי".
דיויד אוהב לחשוב ולפרק דברים כדי לגלות איך הם עובדים. כשהיה בן שש, דיויד מספר, הוא פירק את הטלוויזיה המשפחתית והרכיב אותה חזרה תקינה. בתיכון המדעי בו הוא למד לא מוכנים לקבל זרקנים ומי שלא מקבל ציון A בשיעור מסוים עושה אותו שוב עד שהוא מכיר את החומר על בוריו. על אף הקשיים הצליח דיויד להצטיין ואפילו להתקבל לפרויקט של MIT המעודד בני מיעוטים לעסוק בהנדסה.
בין זמנו על הספסל בפארק והלימודים במרכזי קניות, דיויד עבד כמוכר בחנות שנסגרה לא מזמן כדי שיהיה לו כסף לאוכל. מנהל התיכון, ג'ף מק 'ללן, ורעייתו התרשמו מהנחישות והשכל החריף של דיויד וכשגילו מה הסיבה האמיתית שהוא מגיע כל בוקר מוקדם כל כך לבית הספר הם אירחו אותו בביתם במשך כשנה בין כיתות י' ל-י"א.
"אשתי ואני שוחחנו על כך שאנחנו לא יכולים לעשות הכול בשביל כולם", אמר מק 'ללן. "אבל אנחנו יכולים לעזור לו וזה הדבר הנכון לעשות - לא היה לו לאן ללכת". כיום דיויד גר שוב בביתו של חברו אריק ומחכה לתחילת חייו האקדמיים. "זה לא היה קל או כיף" מסכם דיויד. "זו הייתה הרבה עבודה קשה ופשוט גרמתי לזה לקרות".