פריק-שואו הוא מונח קצת לא פוליטיקלי קורקט, נכון? עם כל הרגישויות הלשוניות של המאה ה-21, נראה כאילו היינו צריכים למצוא לזה שם קצת מכובס יותר בסגנון "מופע הצדעה לבעלי תותבים ואישיות צבעונית". אבל כשאומרים פריק-שואו, ברור לכולם למה מתכוונים: לאותם מופעי ראווה וקרקסים, אשר ליוו ירידים ופסטיבלים נודדים ברחבי אנגליה וארצות הברית מראשית המאה התשע-עשרה ועד אמצע המאה העשרים.
אז נהוג היה לקרוא להם "מופע צידי" (Side Show), כדי להפוך את היריד כולו לידידותי יותר למשפחות. כלומר, היה ברור שבמקרים רבים ה"פריקים" הם-הם האטרקציה המרכזית, אבל חשוב היה להציג אותם כתופעת לוואי, משנית בחשיבותה למתקנים ולדוכנים שכל המשפחה יכלה ליהנות מהם יחד. המופע הצידי היה נערך באוהל נפרד, והוצגו בו באופנים שונים בעלי מוגבלויות ועיוותים פיזיים בערבוב של גאווה, לעג ואימה. אותם חריגים אנושיים כיכבו בשלטי הפרסום של המופע, שקראו לאנשים לבוא ולהתרשם מהם, להציץ על חריגותם ואולי לקבל על הדרך איזה אישוש לכמה שהם (הצופים) נורמליים למרות הכל. השילוב בין אורח החיים הנוודי והאלמנט המפלצתי בעזרתו שיווקו את המופעים, הפך את כוכבי הפריק-שואו למרתקים במיוחד בעיני רבים. נכתבו עליהם ספרים ומחקרים, הם הופיעו בסרטים ובסדרות - כמעט תמיד כמושא לצחוק או כגורם מסוכן. אלה הסיפורים האמיתיים שלהם (ואגדה אחת, כי חייבים).
1. אשת הציפור
שתי נשים זכו לכינוי "קו-קו, אשת הציפור" - אליזבת גרין ומיני וולסי. גרין, הוותיקה מהשתיים, נחשבת לאשת הציפור המקורית, והופיעה בקרקס המפורסם של האחים רינגלינג במחצית הראשונה של המאה ה-20 גם תחת הכינוי "אשת החסידה". מבחינה ביוגרפית, הפרטים אודותיה מעטים. וולסי, שבאה בעקבותיה נחשבת למפורסמת יותר, והמידע עליה מקיף יותר. היא נולדה ב-1880 כשהיא סובלת מתסמונת סקל, הגורמת לגמדות פרימורדיאלית מיקרוצפלית, כלומר למימדי גוף נמוכים יחסית שמשפיעים על היקף הראש ובמקרים רבים גם על תפקוד מוחי. תסמונת סקל היא זו שהעניקה לה את תווי פניה היחודיים, שכללו קו מצח גבוה וחלק תחתון מחודד, דמוי מקור, שהסתיים בפה חסר שיניים.
וולסי גויסה לעבודתה בקרקס לאחר שבילתה זמן רב בבית חולים פסיכיאטרי, אליו נשלחה כיוון שהיתה, כנראה, בעלת פיגור קל. המופעים של שתי נשות הציפור היו משפילים למדי - הן לבשו בגד גוף מכוסה נוצות ונעלו נעליים שטוחות בצורת רגלי ציפור. ב-1932, הופיעו ווסלי וגרין בסרט האימה המפורסם Freaks של טוד בראונינג, שתרם רבות לצורה בה אנחנו זוכרים ומדמיינים את אותם מופעים נודדים של אימה וראווה.
2. האישה עם ארבע הרגליים
האגדה על מירטל קורבין, שנולדה בטנסי ב-1868, מתחילה כבר בשני הוריה, שעל פי הדיווחים היו כל כך דומים אחד לשני, עד שנחשדו כאחים. אולם הטענה הזו מעולם לא הוכחה, ולמעט מבנה גופה החריג, נראה שקורבין גדלה בבית נורמלי למדי עד שנשלחה בגיל 13 לעבוד בקרקסים נודדים. לקורבין היו שני זוגות רגליים - שתיים חיצוניות רגילות ושתיים פנימיות, חלשות יותר. היא יכלה להזיז את רגליה הפנימיות, אך הן היו חלשות מדי ולא יכלו לסייע לה, למשל, בהליכה.
היא נחשבה למופיעה אטרקטיבית במיוחד, שזכתה גם לחיקויים בקרקסים אחרים, שהמופיעים בהם קשרו רגליים תותבות לגופם כדי לזייף את הייחודיות הגופנית של קורבין. מירטל עצמה נישאה בגיל 19 לגבר שפגשה במסעותיה, וילדה חמישה ילדים. במהלך אחד ההריונות, הרופא שבדק אותה זיהה שקורבין היא גם בעלת מערכת רבייה כפולה -כלומר, שיש לה שני סטים של איברי מין, חיצוניים ופנימיים - ושהיא בהריון רק ברחם השמאלי שבגופה. התגלית הפתיעה רבים, אבל לא את קורבין עצמה שאף התבדחה והודתה שהיא דווקא מעדיפה לקיים יחסי מין בצד הימני.
3. הנערה הפרוותית
אליס דוהרטי, ילידת 1887, היתה הילדה האמריקאית הראשונה שתועדה כסובלת מהיפרטריכוזיס לנוגינוסה, מחלה נדירה (הסיכוי, לפי ההערכות, הוא כאחד למיליארד לידות) הגורמת לצמיחה מאסיבית של שיער ארוך וחלק בחלקי גוף שונים ובעיקר על הפנים. צופים אדוקים של "מלכות הצעקה" יזהו את התופעה מפרק הפתיחה של העונה השניה, ששודר לפני שבועיים.
משפחתה של דוהרטי הזדעזעה תחילה ממצבה של הפעוטה, אולם מהר מאוד הבינה שאנשים יהיו מוכנים לשלם כסף עבור הזכות להסתכל מקרוב בילדה החריגה, ואליס הפכה כבר בגיל שנתיים למקור הכנסה עבורם. בהמשך, הצטרפה דוהרטי למופעים נודדים שונים בהם כונתה "הנערה השעירה ממינסוטה". היא נחשבה לאטרקציה מרכזית גם משום שהשיער על ראשה ופניה כבר הגיע לאורך של 22 סנטימטר, אבל גם כיוון שהיתה אינטליגנטית, רהוטה וחביבה. על אף שההופעות סיפקו לה אפיק נאה של הכנסה, היא בחרה לפרוש מהן בגיל 28, ועברה להתגורר לבדה. היא נפטרה בגיל 46.
4. איש השלד
שעה שאנחנו יודעים להסביר את רוב התופעות הפיזיות ברשימה הזו, אף אחד לא יודע בעצם מה גרם לאייזק ספראג לאבד כמעט בבת אחת את כל מסת השריר והשומן בגופו. אבל זה בדיוק מה שקרה - ספראג, יליד 1841, נתקף מחלה מסתורית כלשהיא כשהיה בן 12 בלבד והיא הותירה אותו במראה גרום בעל מפרקים בולטים; שלד מהלך של ממש.
לאחר ששני הוריו נפטרו, ספראג נאלץ לפרנס את עצמו, והתקשה למצוא עבודה שיוכל להתמיד בה לאורך זמן. הוא החל להופיע בקרקסים מקומיים בכינוי "האיש הרזה" או "איש השלד", ובמהרה גוייס לעבודה על ידי פי. טי. ברנום, אמרגן-על וממנהלי הקרקסים ומופעי הראווה המפורסמים ביותר באותה תקופה. בגיל 27, ספראג נטש את הקרקס במהלך סיבוב ההופעות לאחר שהתחתן, ונשבע להקים תא משפחתי רגיל יחד עם אשתו. אולם ההתמכרות של ספראג להימורים גבתה מהם מחיר כלכלי כבד, וספראג חזר לחיי הקרקס, שם הופיע עד יום מותו.
5. האישה המזוקנת
כאילו לא מספיק קשה להיות אישה בעולם, ג'יין בארנל (שנולדה ב-1871) צימחה מגיל צעיר שכבת שיער עבה על פניה. כאילו לא מספיק קשה להיות ילדה בעלת זקן בעולם, בארנל נמכרה כבר בגיל 4 לקרקס נודד על ידי אמה, שהתייאשה מהנסיונות "לרפא" את בתה. וכאילו לא מספיק קשה להיות ילדת במות בעלת זקן, מנהלי הקרקס נטשו את ג'יין הקטנה במהלך סיבוב הופעות בגרמניה, לאחר שחלתה בקדחת. במזל גדול, בארנל הצליחה לחזור למולדתה בארצות הברית וגודלה על ידי סבתה.
היא גילחה את זקנה, נשבעה שלא תחזור לחיי הבמה והחליטה להפוך לאחות סיעודית. אולם בגיל 22 היא פגשה במופיע נוסף מקרקס נודד, שהפציר בה להפסיק להתגלח ולהצטרף שוב לחיים שנטשה כילדה. ג'יין בארנל חזרה להופיע תחת שם הבמה "ליידי אולגה", והוסיפה לארסנל שלה גם הופעות טרפז ולוליינות. גם היא זכתה לתהילה רבה והופיעה בסרט Freaks, אם כי בשנים מאוחרות יותר היא הסתייגה מהסרט וטענה שהוא מציג את חייהם של המופיעים באור שלילי. בשיאו, הגיע הזקן שלה לאורך של יותר מ-30 סנטימטר.
ואגדה אחת:
למרבה הפלא, החלק המוזר ביותר בסיפור אל אדוארד מורדרייק הוא לאו דווקא העובדה שיש לו שני פרצופים. לא-לא, אנחנו לא מדברים פה באופן מטאפורי, אלא שני פרצופים שלמים, בחזית ובחלק האחורי של ראשו. זו, כמובן, תופעה נדירה, אך מקרים כאלו תועדו בעבר ומתועדים גם בימינו אנו. סיפורו של אדוארד מורדרייק התפרסם בסוף המאה ה-19 לאחר שנטען שלא רק שיש לו שני פנים אנושיים, אלא שגם פניו הפחות-דומיננטיים, אלה שנמצאים באחורי ראשו, מסוגלים להגיב ולהביע רגש. למעשה, נאמר שהפנים המעוותות בעורפו של מורדרייק מסוגלות לחייך ולצחוק, וגם להיעלב ולהביע בוז. מורדרייק נחשף לראשונה בכתבה בעיתון מקומי, שם צויין המקרה שלו יחד עם מקרים נוספים של חריגות גופנית יוצאת דופן. בשנה לאחר מכן, הופיע המקרה גם בספר אנטומיה ורפואה, שבו צויין כי מורדרייק שם קץ לחייו בגיל 23, כשהבין שאין בנמצא רופא שיוכל להסיר את הפנים הנוספות מגופו. נוסף על כך, מורדרייק טען כי הפנים באחורי ראשו הן פנים זדוניות, שלוחשות באוזניו איומים נוראיים בכל פעם שהוא מנסה להירדם.
מחריד, לא? ואולי אפילו מחריד מדי, כי למרות העדויות ועל אף שהסיפור של מורדרייק הופיע בעונה הרביעית של "אימה אמריקאית" (יחד עם אישה מזוקנת ואיש ציפור, אם כבר מדברים), משהו בו לא לגמרי מסתדר וקשה היום למצוא עדוית חותכות לכך שבכלל התקיים אדם בשם הזה, ושאותו אדם סבל באמת מהתופעה הפיזית הסופר-נדירה ההיא. כך או כך, סיפורו הטראגי של מורדרייק, שאפילו השם שלו נשמע כמו שיקוי שהופך אותך לאיש זאב, מושרש עמוק בהיסטוריה של הפריק-שואו, וכתוצאה מכך גם בהיסטוריה הרגילה-לכאורה שלנו. עד היום אפשר למצוא תמונות שמבטיחות שהנה, נמצא השלד של מורדרייק ובכמה מוזיאונים גם מוצג שחזור של ראשו המפוצל. תבחרו אתם אם להאמין או לא.
