אנשי מדע ואנשי אומנות בדרך כלל משתייכים לשני ז'אנרים שונים של אנשים. אלו מחושבים, מדודים וריאליים מאוד, ואלו יותר הולכים על הלב ועם הנפש, לא נצמדים למציאות אלא יוצרים אותה. אבל כמו בכל דבר בחיים, אין שחור ולבן. השבוע אנחנו מביאים לכם את המקומות שבהם המדע והאמנות נפגשים. התחומים שבהם האמן חייב להיות מדען כדי לעשות את האומנות שלו והמדען, חייב שיהיה לו ראש אמנותי.
בונסאי – אמנות השליטה בעצים
כשאנחנו חושבים על אומנים רובנו לא חושבים בכיוון של גננים, אך בפועל, גננים ואדריכלי נוף אחראים על יצירות אומנות מהגדולות ביותר על כדור הארץ. הגנים הבהאים בחיפה הם רק דוגמא אחת. אחד התחומים היצירתיים ביותר בתחום הוא זה שמגיע מיפן – הבונסאי. בהתאם לסטיגמה, אצל האסייתיים, בדגש על יפן וסין, כמעט הכול בא בקטן, וכך גם הגינון המסורתי שלהם. אומנות הבונסאי היא למעשה אמנות מסורתית בת כאלפיים שנה, שמתמקדת בגידול של צמחים ננסיים תוך שמירה על צורות אסתטיות מושלמות.
מדובר במדע לכל דבר. מי שעוסק בבונסאי צריך לדעת את מה שיודע הגנן, אבל הרבה יותר לעומק – גיזום עלים, גיזום שורשים (מה שהגנן לא עושה ברב המקרים), השבחה גנטית של זנים כך שיישארו ננסיים, דישון מדויק שלא ייתן קצב צימוח מהיר מידי מצד אחד, אבל שיהיה מספיק לצמח, השקיה נכונה, חשיפה נכונה לאור, החלפת מצע גידול (עוד משהו שלא קורה בדרך כלל בגינון רגיל) וזו רק ההתחלה. אי דיוק, פספוס, חישוב לא נכון – פשוט הורג את הצמח.
האמנות הזו הגיעה גם לישראל לפני 40 שנה וקיימים היום שני מועדוני בונסאי ישראלים שמציגים את היצירות שלהם, במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה. עד שתבקרו שם, הבאנו לכם כמה מיצירות הבונסאי הכי מדהימות שמצאנו.
הולוגרמות
כל מי שהתנסה בצילום מקצועי, יודע שצריך ללמוד ולהתאמץ הרבה מאוד עד שמצליחים להגיע לפריים המושלם כבר בניסיון ראשון. וגם בעולם הזה, יש את התחום למתקדמים – ההולוגרפיה.
הולוגרמה היא למעשה מעין צילום תלת ממד שמזוויות שונות יכול להיראות שונה, אם כך בחר האומן שעשה אותה. היא הומצאה לחלוטין במקרה באמצע שנות הארבעים כאשר פיזיקאי הונגרי שבם דניס גאבור ניסה לשפר מיקרוסקופ אלקטרונים (וקיבל על אותה ההמצאה המקרית פרס נובל) ובשנת 1960, כל התחום קיבל זריקת מרץ רצינית כאשר תחום הלייזר השתפר והשתכלל. הולוגרמות נוצרות בתהליך מדויק ומיוחד של הארת אובייקט באמצעות קרן לייזר שמפוצלת לשניים – קרן אחת שמאירה את העצם אשר מחזיר אור לסרט צילום וקרן נוספת שמקרינה אור על נייר הצילום. יחד, הן יוצרות על נייר הצילום מראה ריאליסטי מאוד, תלת ממדי של אותו העצם. ניתן באמצעות טכניקה מיוחדת, לעשות צילום נוסף לעצם, על אותו נייר הצילום ובכך להפיח חיים בהולוגרמה. הולוגרמות כאלו יכולות להיות פנים של אדם שמשנה הבעה, בעל חיים שזז או כל הפתעה שהאמן חשב עליה מראש.
אמני הולוגרמות, אלו שלפני עידן ההולוגרמות תוצרת מחשב, הם האנשים שיושבים בדיוק על התפר שבין האומן לבין המדען. יצירת ההולוגרמות דורשת הבנה מאוד גבוהה של פיזיקה של האור (אופטיקה), כזו שרוכשים בהרבה שעות למידה שכוללת לא מעט חישובים ולא מעט ניסיונות כושלים. מבחינת אומנות, זו אומנות לכל דבר. ניתן להביע בה רעיונות, לייצר בה אסתטיקה ולרגש.
גרפיטי טחבים
הגרפיטי הקלאסי הוא אומנות בפני עצמו, אבל כאן בחרנו להתמקד בתחום אומנות חדש יחסית וירוק הרבה יותר – גרפיטי עם טחבי עלים.
קצת מדע: טחבי העלים הם בעצם בין הצמחים הראשונים שהצליחו להתבסס על היבשה. יש להם מעין עלים ומעין גבעול, הם מקיימים פוטוסינתזה ויכולים לצמוח על כמעט כל מצע. הם נפוצים באמצעות נבגים שהם משחררים לאוויר ובמקומות מסוימים, יכולים לכסות יערות שלמים בעונת החורף.
ועכשיו לאמנות. כמה אמני רחוב שגילו את הפוטנציאל שטמון בטחבים, הרחיבו קצת את הלמידה על האורגניזם החמוד הזה ורקחו אומנות מסוג חדש – גרפיטי טחבים. על ידי ערבוב של טחבים יבשים יחד עם יוגורט ובירה, יוצרים מעין תרחיף שניתן לצייר איתו על קירות. אם תהיה בסביבה מספיק לחות, הם פשוט יצמחו בצורה שציירו אותם, אבל זה למתחילים.
האמנית הלונדונית אנה גרפורת' לקחה את זה כמה צעדים קדימה. היא לקחה את הטחבים, למדה אותם היטב-היטב, חקרה את הדרכים הנכונות ביותר לגדל אותם והכניסה אותם ככלי וחומר לאומנות האסתטית שהיא יוצרת. אחת מיצירות הדגל שלה נקראת המפץ הגדול. מדובר ביצירה שמורכבת כולה מטחבי עלים שהיא ליקטה בלונדון ונראית כמו כדור הארץ, או כפי שהיא מכנה אותו בבלוג שלה, "אמא אדמה", כשהוא מפיץ זרעים לכל עבר. עוד יצירה שהיא יכולה להתגאות בה היא קיר שלם בשכונת קינג-קרוס הלונדונית, אשר מעוטר כולו בטחבי עלים בדוגמא גיאומטרית מושלמת. עוד יתרון על הגרפיטי בספריי – טחבי עלים יש בכל מקום, ובחינם.
היפר-ריאליזם
אם אתם גולשים קבועים בהיקס בוודאות נתקלתם בזה – האישה שמביטה מהמרפסת היא למעשה ציור, או חור בקיר שאתם מגלים שמעולם לא היה שם. מדובר באומנות היפר ריאליסטית, כזו שאמורה לתעתע בכם ולגרום לכם להאמין שמה שאתם רואים הוא באמת שם ולא סתם ציור.
הציירים שעמלים על הציורים האלו צריכים להבין היטב זוויות של הארה בהצללה, לחשב את המרחק של מה שהם רוצים לצייר כדי לייצר פרופורציות ריאליות בציור ולהכיר ממש טוב, לפרטי פרטים, את האובייקט אותו הם מציירים.
בדוגמא הבאה לדוגמא, אמן קרקועים קעקע על ידו של גבר את השרירים מתחת לעור שלו. אותו האמן, היה צריך להיות בקיא בלא מעט פרטים אנטומיים אודות יד של גבר.
דיוק בפרטים הוא לא הכול. בפרויקט הבא, של האמן Hula, הוא מתמקד בפורטרטים של נשים שגופן שקוע בתוך המים. ביצירה שלו, הוא צריך לחשב באיזה גודל תיראה האישה מנקודת המבט של הצופה, איך הציור ישתקף במים ובאיזה אופן לצייר כך שלמשך כל שעות היממה, הציור יראה ריאליסטי. אנחנו מהופנטים. ואתם?
ניתוחים פלסטיים
זהו כנראה התחום הכי שנוי במחלוקת בעולם הרפואה – הניתוחים הפלסטיים. שאלות אתיות כמו איפה עובר הגבול של כן לנתח או לא לנתח, מה נחשב ליפה ואיך מייצרים או לא מייצרים מודל יופי, והאם כסף יכול לקנות את כל מה שמבקשים מהמנתח?
אפשר לומר שהמנתחים הפלסטיים הם איפשהו באמצע על הסקאלה, בין רופא לבין אמן, והם מספקים את הסחורה למי שיכול להרשות לעצמו. למשל אנשים ששילמו הון כדי להיראות כמו בובות של ברבי וקן, אישה שביקשה להיראות כמו חתולה, וגבר אחד שהחליט שהוא רוצה להיראות כמו השטן.