דנה, בת 17, חשה גועל איום ממראה עור פניה. היא נהגה להקדיש זמן רב להתבוננות במראה ולמישוש הפנים בחיפוש אחר פגמים. בניסיון לשוות לעורה מראה פחות דוחה הייתה מורחת קרם פנים פעמים רבות במהלך היום. לפני שיצאה מביתה השקיעה זמן ממושך בצביעת פניה בשכבות איפור כדי להסוות את פגמי עורה. בהדרגתיות דנה חדלה להיראות במקומות ציבוריים והעדיפה להישאר בביתה. תחושות הגועל, הבושה והבידוד שגזרה על עצמה גרמו לה למצוקה רגשית קשה. דנה החליטה לעשות מעשה ופנתה למנתח פלסטי אך המנתח סרב לבצע הליך כירורגי בטענה שאין שום פגם בעור פניה. היא לא ויתרה ופנתה למספר פלסטיקאים נוספים, כולם סרבו לטפל בה. בצדק. עור פניה של דנה בריא, חלק ויפה. דנה, כמו 1 מכל 50 אנשים, סובלת מהפרעת גוף דיסמורפית (Body Dysmorphic Disorder).
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
בעת האחרונה, בעקבות פרסום המהדורה החמישית של מדריך סיווג ההפרעות הפסיכיאטריות (DSM-5), עולה המודעות להפרעה נפשית הקרויה הפרעת גוף דיסמורפית או בקיצור BDD. ההפרעה מוגדרת כעיסוק יתר בפגם דמיוני או מזערי במראה החיצוני, שגורם למצוקה נפשית משמעותית ולשיבוש בתפקוד. לרוב, ה'פגם' מצוי בחזות הפנים או הראש, אך לעיתים מעורבים גם מספר חלקי גוף או הגוף בכללותו. חלק מהלוקים ב-BDD בודקים את 'הפגם' פעמים רבות במהלך היום במראות ובהשתקפויות, ואחרים נמנעים לחלוטין מהתבוננות במראה, מכסים מראות בסביבתם או מסירים אותן. הלוקים ב-BDD חשים בושה וצורך להסתיר את הפגם המדומיין, תחושות אלה מובילות רבים מהם לעיסוק יתר בטיפוח ולהימנעות מביקור במקומות הומים ומוארים.
על-פי מחקרים עדכניים, 2.5-1.5 אחוזים מהאוכלוסייה לוקים ב-BDD בעוצמה משתנה, יותר מסכיזופרניה או אנורקסיה. כ-90 אחוז מהסובלים מ-BDD מבצעים התנהגויות חוזרות שמטרתן לבדוק, לשפר או להחביא את ה'פגם'. נתון מעניין הוא ששכיחות המחלה שווה בקרב גברים ונשים. מחקרים עדכניים אף מלמדים על תת קטגוריה של ההפרעה המזוהה יותר עם גברים – דיסמורפיה שרירית (Muscle Dysmorphia) או 'ביגורקסיה' – החולה בה מאמין שהוא קטן, שברירי וחלש גם כאשר הוא גדול ממדים ושרירי. בבריטניה, אחד מכל 10 גברים שמתאמנים במכון כושר לוקה ב-BDD.
כמו הפרעות נפשיות רבות, גם הסיבה להופעת הפרעת גוף דיסמורפית איננה ידועה לחלוטין וככל הנראה נגרמת משילוב של גורמים נוירוכימיים, גנטיים וסביבתיים כגון הזנחה או התעללות בילדות, בריונות והקנטות חוזרות שמתייחסות למראה, או ביקורתיות חריפה שפוגעת בדימוי העצמי. מנקודת מבט התפתחותית, עיסוק יתר במראה אופייני לגיל ההתבגרות, אולם בקרב מתבגרים הלוקים ב-BDD הופך עיסוק זה למרכזי בחייהם, וגורם למצוקה רגשית ולשיבוש בתפקודי היומיום. במחקר שנערך ב-2006 נמצא כי 2.6 אחוזים ממתבגרים הלוקים ב-BDD ביצעו ניסיון אובדני, ו-57.8 אחוז דיווחו על מחשבות אובדניות.
לא מסוגלים לשאת את הכיעור
"מעריב לנוער שלום, אני שונאת את הישבן שלי, הוא שמן ומכוער! האם אני סובלת מ-BDD?" כנראה שלא. כולנו, בתקופות מסוימות בחיינו, חשים אי-שביעות רצון מחלקים שונים במראה החיצוני שלנו. ואיך אפשר שלא? עולם האופנה ותרבות הסלבים קובעים סטנדרטים כמעט בלתי אפשריים ל'יופי', תרבות הצריכה מעודדת רכישה מופרזת של מוצרי טיפוח, טרנד הבריאות מכתיב הגיון שלפיו מראה חטוב וצנום מעיד על בריאות, ואופרציות רפואיות וקוסמטיות לשינוי המראה הן עניין שכיח ומקובל. אם כך, מה בעצם מבדיל בין אדם נורמטיבי הנענה לתכתיביה של תרבות המערב לבין אדם בעל הפרעת גוף דיסמורפית?
עוד ב-mako בריאות:
>> פחות זה יותר: המאכלים הבריאים שאתם צריכים לאכול פחות מהם
>> לידה זה כואב? יש 7 דברים שכואבים יותר
>> הצד האפל של פינות החי: האם זה מסוכן לילדים?
ראשית, בדומה לאדם הבריא, רבים מהלוקים ב-BDD פונים לטיפול תרופתי שאינו פסיכיאטרי (גלולות הרזיה, סטרואידים ונוספים) או לטיפול כירורגי. מאחר שהפגם בגינו הם פונים לטיפול הוא מזערי עד כדי לא קיים, רבים מהפלסטיקאים מסרבים לביצוע ההליך. למרות הסירוב, חלק מהחולים יוסיפו ויפגשו עם פלסטיקאים עד שימצא האחד שיסכים לנתחם. אולם בעוד שאדם שאינו לוקה ב-BDD לרוב יהיה שבע רצון מתוצאות הניתוח הפלסטי, כשני שליש מהסובלים מ-BDD שעברו ניתוח פלסטי, לא חוו שינוי חיובי: דאגותיהם, עיסוק היתר ב'פגם' והמצוקה הנגרמת ממנו נותרו כשהיו ולעיתים אף החריפו. שנית, אדם בריא שאינו מרוצה ממראהו עשוי לחוש ירידה בביטחון העצמי ואולי יקווה להיראות קצת אחרת, אך הוא יתמודד עם תחושות לא נעימות אלה: הוא יתלונן על כך באוזני חבריו, הוא ילך לאימון פעמיים בשבוע, הוא יבחר להתמקד בצדדים חיוביים במראהו ובאישיותו, הוא ישלים עם המשקל/הצלקת/האף/האוזניים וילמד לאהוב את עצמו גם כך. לעומתו, אדם הלוקה ב-BDD לא מסוגל לשאת את "כיעורו", הפגם המזערי או המדומיין גורם לו לתחושות קשות של בושה וחוסר ערך לעיתים עד כדי ביצוע ניסיון אובדני, ומונע ממנו להיראות בחברה, ליצור קשרים רומנטיים, להתרכז בעבודה או בלימודים וליהנות מבילויים.
הפרעת גוף דיסמורפית ממוקמת בטווח החמקמק שבין הפרעה ממוקדת גוף להפרעה ממוקדת נפש. בהתאם לזאת, ההגדרה הקלינית של ההפרעה עברה שינויים משמעותיים ממדריך סיווג מחלות אחד למשנהו: ב-DSM-III (1980) היא זוהתה כהפרעה דלוזיונלית מסוג סומטי, כלומר, מחשבות שווא – סימפטום שמעיד בדרך-כלל על הפרעה ממשפחת ההפרעות הפסיכוטיות – שקשורות בגוף; ב-DSM-IV (1994) קוטלגה כחלק מקבוצת ההפרעות הסומטופורמיות – הפרעות בהן מצויים תסמינים גופניים המרמזים על בעיה רפואית אשר בפועל איננה קיימת (כמו היפוכונדרייה, הפרעות כאב ונוספות); וב-DSM-5 (2013) היא מופיעה תחת קבוצת הפרעות הקשורות להפרעה טורדנית-כפייתית (OCD).
בקצה הספקטרום
השינוי הנוכחי בהגדרה הקלינית של ההפרעה מותיר מקום לאופטימיות: מחקרים מצביעים על כך שהטיפול היעיל ביותר בהפרעת גוף דיסמורפית, נעשה על ידי שילוב של תרופות פסיכיאטריות ופסיכותרפיה. במבוגרים, תרופות ממשפחת ה-SSRI, תרופות שמשפיעות על רמת הסרטונין ומוכרות כתרופות נוגדות דיכאון, במינונים גבוהים )כפי שניתנות לטיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית) הביאו לשיפור של 70 אחוז בתסמיני ההפרעה. במסגרת מחקר שנערך בילדים ובמתבגרים, מצבם של 10 מתוך 19 חולים (53 אחוז) שטופלו בתרופות ממשפחת ה-SSRI השתפר באופן משמעותי, לעומת 0 מ-8 ילדים ומתבגרים שטופלו בתרופות אחרות. אלה ממצאים משמעותיים היות והם תומכים בגישה הרואה בהפרעת גוף דיסמורפית מחלה הדומה להפרעה טורדנית-כפייתית ולא הפרעה מתחום הפסיכוזות.
הטיפול הרגשי היעיל ביותר לטיפול ב-BDD הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). הטיפול מסייע בהכוונה ואימון להפחתת התנהגויות מגבירות מצוקה בהן, התבוננות מוגזמת במראה, פנייה לאחרים בבקשה לקבלת משוב על המראה החיצוני, עיסוק יתר בביגוד ובאיפור, ונוספות. במקביל, רוכש המטופל מיומנויות להתמודדות עם סיטואציות מלחיצות מהן נהג להימנע (לדוגמה, השתתפות באירועים חברתיים, בילוי במקומות הומי אדם). כולנו קצת רגישים בכל מה שקשור למראה החיצוני שלנו. הלוקים ב-BDD ממוקמים בקצה ספקטרום שכולנו מפוזרים על גביו. במהלך טיפול פסיכותרפי מזוהות האמונות הלא רציונליות העומדות בבסיס העיסוק באיברי הגוף ותפיסות מגבילות הגורמות למטופל לחוש כי הופעתו החיצונית היא המרכיב המשמעותי ביותר בהווייתו ובה טמון המפתח לאושרו (לדוגמה, "יש לי עור מכוער ולכן אהיה לבד לנצח") ומאותגרות על-ידי המטפל.
דנה נמצאת בטיפול פסיכולוגי ובמקביל, אחת לתקופה, היא הולכת למעקב אצל פסיכיאטר. היא מוסיפה לחוש ולהביע אי-שביעות רצון ממראה עור פניה אך תחושה זו התגמדה בהשוואה לשביעות הרצון שהחלה לחוש הן כלפי מאפייניה האישיותיים וההתנהגותיים והן ביחס למאפיינים פיזיים אחרים בהופעתה. היא חזרה לנהל חיים חברתיים תקינים, הולכת בכל בוקר לבית-הספר ולא נמנעת עוד מההנאות האופייניות לבני גילה.
* הכותבת היא מטפלת בפסיכודרמה בנוער ובצעירים, וחוקרת קשרים בין טיפול לתרבות