כבר למעלה מחודש ישראל מתמודדת עם מלחמה - והשלכותיה רבות. תופעת אכלנות היתר הכפייתית, שאיתה מתמודדות בעיקר נשים, היא אחד מהאתגרים הרגשיים שמטרידים רבים בימים אלה. "מי שסובלת מאכילת יתר כפייתית, רואה באוכל פתרון לרגשות קשים. החרדה והסטרס האופייניים לתקופה עלולים להוביל למה שמכונה 'אכילה רגשית'", מסבירה נוי גובי, דיאטנית קלינית. לדבריה, התופעה עשויה להתבטא באכילת כמויות גדולות מהרגיל, ולעיתים דווקא כחוסר תיאבון במהלך שעות היום, שבשעות הערב הופך לאכילה מוגברת.
אורנה (שם בדוי), 67, מכפר סבא מספרת שבולמוס האכילה שאיתו היא מתמודדת החל כבר בגיל 17 כשעלתה לארץ. בגיל 19 היא כבר שקלה 100 ק"ג. "הייתי ממש מכורה לבצקים כמו שנרקומן מכור לסמים או אלכוהוליסט לשתייה", היא מודה. בגיל 25 כשהיא שוקלת 110 ק"ג, החלה להגיע למפגשים בעמותת אכלני יתר אנונימיים OA. "אני עדיין בתהליך. לא הבראתי, זאת מחלה כרונית לכל החיים, אבל אני הולכת למפגשים בעמותה ולומדת לאכול בצורה מסודרת". לדבריה, בזמנים לחוצים כמו שקורה בימי המלחמה הנוכחית, קשה לה במיוחד. "המטרה שלי בימים הקשים האלה היא לנתק בין הרגש לאוכל. אני כותבת לעצמי, מדברת על זה ובמקביל אני מנחה אחרים".
"אם ראיתי עוגה שלמה במקרר – הייתי מחסלת אותה"
גם יונית (שם בדוי), 52, מדריכת ספורט מחולון, הולכת למפגשים של אכלני יתר אנונימיים, וכבר הצליחה להשיל ממשקלה כמאה ק"ג אחרי ששקלה כפול מזה. לדבריה, הסיבה לבעיית ההשמנה קשורה לעובדה שהיא מגיעה מבית של ניצולי שואה. "אוכל תמיד היה עניין אצלנו. תפוח אדמה היה 'להיט' בפולין אצל ניצולי שואה ויכולתי לחסל סיר של פירה. גם פסטה, לחם, אורז, מתוקים - הכל. לא היה לי מנגנון של רעב ושובע, רק בולמוס ענק של אכילה. אם ראיתי עוגה שלמה במקרר – הייתי מחסלת אותה", היא מספרת. תמיד הייתי רגילה להתמודד עם בעיות באמצעות אכילה, אבל אז הבנתי שזה כמו שסירה מתמלאת במים ובמקום לרוקן אותם אני בעצם מוסיפה עוד מים והיא שוקעת יותר ויותר".
במלחמה הנוכחית קשה לה במיוחד. אבל למרות הפחדים והחרדות היא מודעת לכך שאוכל הוא לא הפתרון אלא הבעיה. "אני אוכלת בשעות הקבועות שלי וזה עוזר לי להתמודד עם מגננוני הרגש. המהפך שלי התחיל כשהבנתי שאני אכלנית יתר כפייתית ושאני חייבת לטפל בזה. אם אתה מכור לאכילה, דיאטה לא תעזור לך".
"הגוף כבר לא היה מעוניין במזון אבל אותי זה לא עניין"
הדס, 35 מאזור השרון בטוחה שנולדה אכלנית יתר כפייתית. "כל חיי סבבו סביב חיטוט אחרי אוכל וגעגוע בלתי פוסק לאוכל. הייתי אוכלת עד שלא יכולתי להכניס יותר אוכל לפה. הגוף כבר לא היה מעוניין במזון אבל אותי זה לא עניין ועדיין הייתי מכניסה לתוכו מאכלים רבים". היא מספרת שהמלחמה הביאה איתה תחושות כעס, זעם ופחד. "עברתי בסופר וראיתי המון מאכלים שהייתי שמחה לאכול באותו הרגע, אבל כבר הבנתי שאוכל לא באמת עוזר להקהות את הכאב ושזו אשליה אז התאפקתי". מה שעוזר לה, לדבריה, זה להיעזר בעמותה שם למדה, בין היתר, להימנע מראש מאכילת מאכלים שאותם היא יודעת שלא תוכל להפסיק לאכול, כמו פירות למשל. "אני יודעת שאם אתחיל לאכול אננס או תמר למשל, אני לא אדע לעצור, אז אני פשוט נמנעת מזה ולשמחתי זה עוזר".
"תמיד אכלתי את השאריות מהצלחת של הילדים"
אצל מונה, 65, מאשקלון, התופעה החלה כבר כשהייתה בגן. "הגננת הייתה פוגשת אותי ברחוב והייתה אומרת לי 'הנה הילדה השמנמונת שלנו'. גם כאמא תמיד אכלתי את השאריות מהצלחת של הילדים וחיי סבבו תמיד סביב דיאטה. הייתי מסדרת הגבינה במקרר וחוטפת פרוסה, נשארה טיפה עוגה והייתי מחסלת אותה, לפני שאני מגישה אוכל לאורחים אוכלת בשקט במטבח. בטיול בברצלונה עברתי מקונדיטוריה לגלידריה". למרות זאת, היא מעולם לא הגדירה את עצמה שמנה. "בשיא שלי שקלתי 68 ק"ג ועכשיו 58. הביטוי של אכלנות יתר הוא לא תמיד במשקל עצום", היא מבהירה.
לפני כחמש שנים היא הצטרפה לקבוצה של אכלני יתר כפייתיים ומאז היא לומדת לנהל טוב יותר את האכילה. "גם עכשיו כשאני סובלת מפחדים וחרדות בגלל המלחמה, אני מנסה לא להתמודד איתם באמצעות אוכל כי אני מבינה שהוא לא הפתרון למצב".
לסיום מבהירה נוי גובי שלא כל מי שסובל מאכילה רגשית סובל בהכרח מאכילת יתר כפייתית. "זה כמו כמיהה לסיגריות או לסמים ואלכוהול. ישנם חומרים מסוימים כמו סוכרים או פחמימות שיש להם השפעה ממכרת. בדיוק כמו אלכוהוליסטים, אנשים שסובלים מהתופעה צריכים להכיר אותה ולמצוא כלים שיעזרו לו להישמר מפניה".