משפחות החטופים נעות בין תקווה גדולה לכותרת שברגע אחד עלולה לקטוע את כל האופטימיות והתקווה. המעבר מתקווה לשכול הוא מסע רגשי מטלטל הדומה לרכבת הרים של רגשות סותרים. כמה אנו מאחלים לכל המשפחות של החטופים והנעדרים שחלילה לא יצטרכו להחליף את חלום התקווה במציאות של אובדן, אבל לאלה שכבר חווים מציאות זו - התמודדות עם המעבר הזה חיונית, וכולנו יכולים וצריכים לעזור.
דבר ראשון כמעט ברור מאליו - לתת לגיטימציה ומקום לשלל התחושות הקשות. אבל הוא תגובה טבעית, ואין צורך לדכאו. זה נכון ומתבקש לחוש עצב, כעס, בלבול – או כל רגש סוער אחר שהאובדן מביא עמו.
>> אשמת הניצולים: התופעה בקרב הניצולים והמשפחות השכולות
לחבק ולתמוך
זה הזמן לחברים ולקהילה להתגבש סביב האבלים. לפעמים קשה לנו מול הכאב של אלה שאיבדו הכול, ויש רצון להימנע ממגע עם הכאב – אבל זה תפקידנו כעת, כפרטים, כחברה, כעם, לחבק ולתמוך בכואבים. לאפשר להם לשתף ברגשותיהם. לנסות לספק ולו גרגיר של נחמה. רשת תמיכה מאפשרת לאנשים להביע את רגשותיהם בפתיחות, לטפח תחושת חיבור והבנה.
לצקת תוכן באובדן
נוסף לכך, חשוב ותורם להקנות משמעות לאובדן. רבים הנופלים שגילו גבורה ועוז יוצאי דופן. ניתן לתעד את סיפורם, לחגוג את זיכרונם, להוקיר את פעילותם. אובדן שיש לו משמעות ניתן לעיכול יותר מאשר אובדן סתמי חסר פשר. עזרו ליקרים שלכם לצקת תוכן באובדן שחוו.
לדבוק בשגרה
התמודדות עם המעבר מתקווה לשכול מחייבת לחשוב גם על רווחת הגוף והנפש של האבלים. בתוך הכאב ניתן וצריך להקדיש זמן לפעילויות שמקבעות שגרה ומביאות ולו מעט שלווה – לישון בלילות, לא לדלג על ארוחות, לנוח מדי פעם, להניע מדי פעם את הגוף, וכן גם להסיח את הדעת אם אפשר – בקריאה או בכל דבר אחר. פעולות אלה יכולות לסייע בהחזרת איזון רגשי.
לקחת את הזמן
והכי חשוב – סבלנות. המסע מתקווה לשכול הוא מאתגר, והריפוי הוא תהליך איטי והדרגתי. לכל אחד הקצב והיכולת שלו או שלה. יש שירצו תמיכה מקצועית, ויש כאלה שלא, יש שירצו לדבר ולשתף ויש כאלה שפחות. מציאת איזון בין זיכרון לתנועה היא מסע אישי וייחודי עבור כל אדם המתמודד עם אובדן. התפקיד של כולנו מורכב אך ברור: לא להשאיר איש מהם לבד.
ד"ר אורן טנא הוא מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס לרפאות הנפש