הסופר הנרי מילר אמר פעם שהאדם הוא הבודד שביצורים, ובדידותו רק גוברת כשהוא מוקף בבני אדם. אף אחד מאיתנו לא חסין לזה; הכל עניין של מינון ועומק של תחושת הבדידות שעוטפת אותנו. חלק מאיתנו ישקעו לתוכה ויתמסרו אליה, אחרים יעשו וייקחו כל מה שאפשר כדי לטשטש אותה.
>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?
חלק מתוצרי הלוואי של הבדידות הם חרדה, כעס וחשיבה שלילית, והרבה פחות אופטימיות. כשאנחנו ביקורתיים, שיפוטיים ובעיקר קשים עם עצמנו, תחושת הבדידות גדלה. עם זאת, מחקר חדש מראה שהדרך להתגבר על בדידות עשויה להיות קלה משחשבנו: שינוי פשוט בתפיסה הוא כל מה שאתם צריכים.
ברגע שאנחנו נלכדים בספירלת הרגש, קשה לנו להרים את עצמנו ולצאת מהלופ שאנחנו נמצאים בו. המאבק בבדידות הוא נכון וחשוב; העניין הוא שאנחנו עשויים להתחיל לפקפק ביכולתנו משום שבדידות יכולה להשפיע גם על ההערכה העצמית שלנו, והערכה עצמית נמוכה עלולה להזיק לרווחתנו הנפשית. אז איך יוצאים מזה ולא נותנים לבדידות להשתלט על כל חלקה טובה? מתברר שאחת הדרכים לעשות זאת היא להפסיק להשוות את חיי החברה שלנו לאחרים, ולהתחיל לחשוב כאילו כבר ניצחנו את הבדידות.
סינדרום הרמת הידיים
כדי להגיע למסקנה זו, חוקרים מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, בית הספר לעסקים של הרווארד ובית הספר לרפואה של הרווארד שאלו יותר מ-1,000 סטודנטים עם כמה חברים חדשים הם התחברו מאז תחילת שנת הלימודים, וכמה חברים חדשים הם חושבים שיש לעמיתים שלהם. תוצאות המחקר הראו שמחצית מהסטודנטים האמינו שלרוב חבריהם יש יותר חברים טובים מאשר להם, מה שבלתי אפשרי מבחינה מתמטית. נמצא גם כי סטודנטים שהאמינו שלחבריהם יש יותר חברים מאשר להם דיווחו על רמות נמוכות יותר של רווחה נפשית.
כמו כן, בקרב אלה מהם שהעריכו כי לקולגות שלהם יש רק מעט יותר חברים, הייתה יותר מוטיבציה לנסות ולהכיר חברים חדשים לעומת אלה שדמיינו שיש פער כמותי משמעותי בין קבוצת החברים שלהם לעומת זו של אחרים. במילים אחרות, אם אתם מאמינים שיש לכם הרבה פחות חברים בהשוואה לאנשים שסביבכם, סביר יותר שתראו את עצמכם כמקרה אבוד, או כפי שאמרו החוקרים - "תוותרו מראש ותרגישו שאפילו לא כדאי לנסות".
עוד ב-mako בריאות:
>> למה הדיאטה החדשה הזאת שוברת את האינטרנט?
>> כנראה שזמן לא באמת מרפא לב שבור
>> מי בריאה יותר: אשלי גרהאם או ג'יג'י חדיד?
"על פי ממצאי המחקר אנו רואים שהמחשבה שלאנשים אחרים יש יותר חברים קשורה לתחושות של בדידות ותחושות נמוכות יותר של אושר", אומרת אשלי ווילאנס, אחת מהחוקרות שהשתתפו במחקר וסייעת לפרופסור בבית הספר לעסקים בהרווארד, למגזין Bustle. "במשך הזמן, אנשים שהאמינו כי לאחרים בסביבתם יש הרבה יותר חברים מאשר להם התחברו עם מעט אנשים חדשים. לעומת זאת, אנשים שחשבו שמספר החברים שלהם נמוך רק במעט מהממוצע התחברו עם הרבה מאוד אנשים עם הזמן".
בסופו של דבר נראה שהכל אשליה אחת גדולה. החוקרים טוענים שהסיבה לכך שהסטודנטים הרגישו בפערים היא שהתרועעות היא אקט ציבורי: אנו רואים אנשים אוכלים יחד במסעדות או עושים שופינג במקום להעביר את הזמן לבד בביתם, ואז אנחנו מסיקים מסקנות שאינן בהכרח נכונות.
קודם כל לדבר
ווילאנס אומרת שתחושה סובייקטיבית של בדידות אופיינית למצב שבו אנחנו בסביבה חברתית חדשה, כמו לימודים באוניברסיטה, כשאנחנו לא יודעים הרבה על החיים החברתיים של חברינו ללימודים: "אנחנו עשויים להרגיש לא בטוחים היכן אנחנו עומדים ביחס לקולגות שלנו. לכן אנו עשויים לסמוך יותר על מידע בסביבה שלנו כדי לתפוס היכן אנחנו עומדים ביחס לעמיתים שלנו. מאחר שאנשים מתרועעים עם חבריהם בפומבי, ואנחנו רואים אותם בציבור עם חברים יותר משאנו רואים אותם לבד, אנחנו יכולים להגיע למסקנה שלעמיתים שלנו יש יותר חברים מאיתנו", אומרת ווילאנס ומייעצת לכל מי שנמצא במצב הזה פשוט להיות גלוי וישר. "ייתכן שאנשים שמרגישים בדידות רוצים לדבר עם אנשים אחרים שהם גם חדשים בסביבתם החברתית. שיתוף סיפורים על המעבר למקום חדש עשוי לעזור להקל על העובדה שמעברים הם דבר קשה, ובכך לקדם את הרווחה הרגשית".
בעידן שבו אנו מוצפים דרך המדיה החברתית בתמונות שמדגמנות אושר, אהבה וחיים טובים של אנשים אחרים, קל להניח שאנחנו האדם היחיד בעולם ללא חיים חברתיים מרגשים או ללא חיים בכלל. אבל האמת היא שאף אחד לא מעלה סלפי שלו כשהוא רובץ בבית על הספה מול הטלוויזיה ומפצח גרעינים בסופי שבוע, כשכולם חוגגים במסיבה שאף אחד לא חשב בכלל להזמין אותו אליה. הכי חשוב לזכור שאתם לא לבד בתחושת הבדידות שלכם. זה צעד ראשון חשוב בהתמודדות עם הבדידות עצמה.