"אז תגידי שאת פסיכולוגית"

הרבה אנשים לא מבינים את ההבדל בין פסיכיאטר לפסיכולוג. אפילו מקרב סטודנטים לרפואה שמגיעים אלינו למחלקה לסבב, ישנם כאלו ששואלים אותי 'מה בעצם ההבדל בין פסיכולוג לפסיכיאטר?' – על אחת כמה וכמה בציבור הרחב. פעם זה נשמע לי מוזר אבל היום בעיקר מצחיק אותי.

בחרתי להיות רופאה כי רציתי לעזור לאנשים, תוך כדי הלימודים נתקלתי בכל מיני מודלים של רפואה והתמחויות ותחום הפסיכיאטריה שבה את לבי. זהו מקצוע המשלב בין רפואה ופסיכותרפיה, אך בראש וראשונה פסיכיאטר הוא רופא. זהו מקצוע שמסוגל לראות את האדם מנקודת מבט רבות. למשל במקרה של אדם הסובל מכאבים – נוירולוג יתייחס בעיקר לצד הגופני, אך פסיכיאטר יתייחס גם למקורות הרגשיים שעלולים היו להוביל לאותו כאב.

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם? 

"הנה, יש פה משוגעת שאת יכולה לטפל בה"

הציבור נוטה לתייג אנשים באופן שיוצר את הסטיגמה כלפי תחום הפסיכיאטריה. אנחנו שיפוטיים מאוד בהוויה שלנו כחברה, ופעמים רבות ישנה נטייה לתייג פסיכיאטרים כמי שאחראים על כל מה ששונה התנהגותית מהנורמה, ושהתפקיד שלנו כרופאים הוא "לנקות את החברה מהשיגעון", לקחת את כל אלה שמתויגים על ידי החברה כשונים ולהעלים אותם.

"את יכולה לקרוא את המחשבות שלי?"

אמירה שנשמעת משעשעת אך מייצגת את התחושה הנפוצה בציבור, שהפסיכיאטר הוא בעל כוחות מיסטיים וגישה לעולמות נסתרים. וגם כאן טמון מקור לסטיגמה כלפי הפסיכיאטריה. פסיכיאטר הוא רופא עם טכניקות ספציפיות לראיון ולתשאול, כלי הבדיקה של הפסיכיאטר מורכב מידע המתבסס על מחקרים ממדעי המוח לצד ניתוח רגשי של המטופל, שעל בסיסו הוא בונה את התמונה הקלינית המדויקת לאותו אדם ובהתאם לכך את הטיפול המתאים לו ביותר.

היפנוזה טיפול (צילום: shutterstock)
לא קריאת מחשבות | צילום: shutterstock

"זה נכון שפסיכיאטרים הם בעצם משוגעים?"

יש נטייה לזילות של המקצוע בציבור הישראלי. זו סטיגמה מאוד בעייתית שמשליכה על היחס של הרגולטור כלפי הרפואה הפסיכיאטרית, על המוטיבציה בציבור מלקבל טיפול במקרה הצורך, ועל היחס של הסביבה כלפי חולים פסיכיאטרים שזקוקים לטיפול או כאלו שאחרי ומבקשים להשתלב חזרה בקהילה. המיתוס כולל סברה שמקצוע הפסיכיאטריה אינו "רפואי", או מדויק ולכן אין לו כביכול הרבה מה להציע למטופלים, שאנחנו הרופאים עסוקים בעיקר בכליאת אנשים וקשירתם, ופחות בלרפא. לצערי אלו שסבורים כך אינם מכירים את עולם הפסיכיאטריה, המקצוע שלנו משלב רפואה עם טיפול רגשי בעל יריעה מגוונת ומורכבת, עם ראייה הוליסטית. טיפול תרופתי, אם ניתן על ידי פסיכיאטר, הוא כזה המבוסס על מחקרים קליניים ואישורו של משרד הבריאות בלבד, כמו בכל תחום רפואי אחר. תרופות פסיכיאטריות מסייעות למטופל ברגעי משבר הכי קשים שלו, לחזור לתפקוד מלא לצד המשפחה והקרובים לו, ולחיים נורמטיביים.

"אז עכשיו תאבחני אותי?"

המקור לסטיגמה כלפי פסיכיאטריה נובע מפחד בסיסי שטמון בכל אחד מאיתנו - הפחד מהשיגעון של עצמנו. ברגע שאתה פוגש פסיכיאטר, רבים יאמרו לעצמם (גם אם זה באופן לא מודע) – או או, עכשיו הוא יעלה עלי? כלומר, החשש התמידי שמא משהו לא בסדר, והנה מגיע מישהו שיאבחן את זה.

אילוסטרציה (צילום: SHUTTERSTOCK)
לא להעלים את השונה | צילום: SHUTTERSTOCK

עוד ב-mako בריאות:
>> ראו הוזהרתם: זה מה ששולח ישראלים למיון בחגים
>
> כתם הלידה התגלה כמשהו קטלני ומסוכן הרבה יותר 
>
> 180 אלף ישראלים סובלים מהתופעה הזו

"אני לא מבין מה יש לו להיות בדיכאון"

אמירה שכיחה של הסביבה כלפי מטופל, לרוב היא תולדה של תסכול לגיטימי אך גם כזה שעלול להיות הרסני. על פניו חייו של אותו מטופל לעתים נראים חיים טובים, שלא אמורים להוביל לדיכאון. ולכן לדיכאון אין הסבר אובייקטיבי. המוח שלנו כבני אדם מתבסס על הפרדיגמה של סיבה ותוצאה, כלומר מצב רגשי צריך להיות בהכרח תולדה של בעיה מסוימת, לדוגמה – חוסר סיפוק בעבודה, גירושין, או פציעה קשה יכולים להוביל לדיכאון – זה מקל את הבנת המציאות. אך מה קורה כשאותה סיבה אינה נראית לעין?

אחד האלמנטים היפים בפסיכיאטריה הוא העיסוק במורכבות נפש האדם. האופן שבו אנחנו מגיבים לעולם מורכב מאלמנטים רבים – לעיתים שאינם נגלים לעין. תפקידו של פסיכיאטר הוא לאבחן את אותם מרכיבים ולמצוא להם פתרון. כך למשל, לאותו מטופל עשויה להיות רגישות גנטית, לכך מתווספים אירועים לאורך החיים וכך מרכיבים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסביבתיים משפיעים על התמונה הקלינית.

הדבר העיקרי שאנו מלמדים את בן משפחה הוא לא להגיד זה "קח את עצמך בידיים". העצה הזו שמגיעה מרצון כנה לסייע, לא רק שחסרת תועלת, אלא אף עלולה להוביל לנזק חמור יותר. אדם הסובל מדיכאון בוודאי שלא יכול לקחת את עצמו בידיים, והוא זקוק לסיוע וטיפול. על בני המשפחה להיות בהחלט אקטיביים וקשובים אך מצד שני גם לדעת להכיל את אותו מצב מתסכל ולגלות סובלנות בדרך להחלמה. חשוב לתת למשפחה מידע לגבי צורך בהערכה פסיכיאטרית ובמהשך לגבי אפשרויות טיפול. לבני המשפחה יש תפקיד מכריע בתמיכה וסיוע למטופל בתקופה בה הוא מתקשה להתמודד לבד עם מצבו הנפשי כמו כן, ישנם מוקדי תמיכה רבים לבני המשפחה, המספקים תמיכה רגשית גם לקרובים של המטופל בהתמודדות עם חוסר הוודאות והאתגרים בתהליך ההחלמה.. היות ודכאון הוא מצב שבמקרים קיצוניים עלול לסכן חיי אדם, לזמן יש השפעה מכרעת, ולכן חשוב להתחיל טיפול מוקדם ככל הניתן באבחון פסיכיאטרי.

"צריך לסגור את כל בתי החולים הפסיכיאטרים"

אמירה זו היא תולדה מצערת של הסטיגמה כלפי מערך בריאות הנפש בישראל. פעמים רבות מרכזים לבריאות הנפש נתפסים כמקום מאיים ולא מוכר שאליו מגיעים בניגוד לרצון המטופל ו/או המשפחה. בניגוד למיתוס השגוי, פרט למיעוט קטן, חולים פסיכיאטרים מתאשפזים במרכזים לבריאות הנפש מרצונם החופשי ויכולים לעזוב אותו בכל רגע שבו יבחרו. אותו מיעוט, המתאשפז בניגוד לרצונו, הם חולים במצב פסיכיאטרי ירוד באופן קיצוני שאיבדו שליטה על התנהגותם – חולים אלו מתאשפזים בהוראת שופט או פסיכיאטר מחוזי לתקופה מסוימת במטרה לספק להם טיפול דחוף ומוגן, עד שחרורם חזרה לקהילה.

בנוסף, יש לציין כי לבתי החולים יש ערך מוסף בכך שמאפשרים למטופלים מסוימים הזקוקים לכך מרחב בטוח להתנתקות מהסביבה המלחיצה והמוכרת שבבית. כמו כן, הם מכילים מאגר רחב של רופאים מומחים ואנשי צוות טיפולי שלהם היכולת לבצע סיעור מוחות, להתייעץ על מקרים מורכבים בין רופאים שונים, לעקוב אחר מצבו של המטופל במשך 24 שעות ביממה, וכך לדייק לו את הטיפול.

"יש לך משהו טוב בשבילי?"

כל מפגש עם פסיכיאטר ישר מעלה את הצורך בקנאביס רפואי או סמים ממריצים. זו שאלה מאוד נפוצה, אנחנו נתפסים כספקים של קנאביס, ריטלין, ואליום וקטמין. פסיכיאטר, כמו רופאים רבים אחרים בעל רישיון מטעם משרד הבריאות, יכולים לאפשר צריכת קנאביס על בסיס אבחנה רפואית בלבד, כאשר הרופא מאמין כי לקנאביס יכולת לסייע ולהקל על המטופל. מתן קנאביס שלא במסגרת זו מנוגד לחוק ולאתיקה הרפואית ולכן – עדיף שלא להעלות את השאלה מלכתחילה.

* הרופאות חברות באיגוד הפסיכיאטריה בישראל של ההסתדרות הרפואית