"זה גדול עליי, אני אוהב אתכם, לא יכולתי לזכות במשפחה טובה יותר", כך כתב אמיר ירדנאי לפני ששם קץ לחייו ב-5 בפברואר. בחור משכמו ומעלה, הלום קרב שלא יכול לשאת יותר את המועקה, העצב, השכול. בתוך האבל הכבד מוצא אביו אייל מקום לספר את הסיפור הנורא של בנו, כדי שעשרות אלפי הלומי הקרב והפוסט-טראומטיים שיצאו מהמלחמה הזאת יקבלו את הטיפול הראוי.
אמיר, יליד נהלל, בן 36 במותו, התגייס בנובמבר 2006 ליחידת אגוז. לוחם מצטיין, שתמיד עזר ודאג לכולם. הנהיגה הייתה עבורו סם החיים. כבר בגיל 14 בנה אופנוע משלדת אופניים. הוא רצה להיות נהג מרוצים מקצועי, ואחרי השחרור נסע לתקופה ארוכה להודו, והקים שם חברה לטיולי אופנועים. הוא נרשם לראלי ההימאליה, מסע מפרך בן שישה ימים שאל קו הסיום שלו מגיעים רק 15 אחוז מהמשתתפים. יום לפני הטיסה שהייתה מיועדת להכנות ולאימונים קיבל צו שמונה ל"צוק איתן". הוא היה אז בן 26 וזאת הייתה המלחמה ששינתה את הכול.
הצוות של אמיר הצטרף לחטיבת גולני לחילוץ פצועים והרוגים. ובתוך כל התופת הגיע האירוע הקשה מכולם – נגמ"ש תקוע בקרב שג'אעייה נפגע פגיעה ישירה מטילי נ"ט. הנגמ"ש עלה באש ובער במשך כמה שעות. אמיר היה בצוות שחילץ את הפצועים וההרוגים. "אמיר רץ ראשון, פתח את כבש הנגמ"ש, וכל הריחות והמראות נחקקו בנפשו", מספר אביו, "לא הספקנו לדבר כי כמה ימים אחר כך הוא טס לראלי בהימליה. למרות שלא היה לו זמן להתאמן סירב לוותר והגיע במקום הראשון. הראלי הציל אותו. במקום לשקוע במראות המלחמה הוא היה עסוק בתחרות, ואחר כך האופוריה של הניצחון. במשך כל השנים לא ידענו שהוא עובר משהו. הוא היה מודע לכך שיש לו בעיה אבל הוא לא אחד שיגיד 'אני מסכן תטפלו בי'. שבע שנים אחר כך, באפריל 2021, ניסיון ההתאבדות הנוראי של איציק סעידיאן, שהיה ניצול מאסון הנגמ"ש, היה הטריגר. הוא צפה בכתבה בטלוויזיה, וכל הגוף שלו נשטף בזיעה קרה ודמעות. זה עורר את הפוסט טראומה שהייתה חבויה בו ומאז התפקוד שלו התחיל לרדת. הבנו שקורה לו משהו, אבל לא ממש קישרנו, עד שהתקשר אלינו רואה החשבון שלו להגיד שהוא לא שולח את הדו"חות וזה לא אופייני לו. בדצמבר 2021 אמיר קיבל את ההתקף הפסיכוטי הראשון, ואחריו היו עוד שבעה התקפים ושמונה אשפוזים כפויים".
איך בא לידי ביטוי ההתקף?
"הוא חי שוב את שג'אעייה, התחיל לחלק פקודות, התנהג כאילו הוא נמצא שם, קרא בשמות אנשי הצוות שלו, ניהל שיירות, חי את המלחמה שוב, ברמה של מפקד על. הוא אושפז בכפייה. אי אפשר בכלל לתאר את תחושת חוסר האונים שלנו כהורים ואת תחושת ההשפלה של אמיר. האשפוז הראשון היה בהוראת הפסיכיאטר המחוזי. נוסף לטראומה של צוק איתן נוספה עוד טראומה. הוא גר ביחידה צמודה לנו, באמצע הלילה פרצו אליו חמישה שוטרים, אזקו אותו והובילו אותו באמבולנס כמו פושע, כמו רוצח. הוא צעק בקול שהרעיד את כל העמק. צעק את המספר האישי וצרח 'צוק איתן צוק איתן אני הצלתי אתכם איך אתם מעזים'. זה היה המראה הכי קשה שראיתי בחיים.
"ההולכה לאשפוז הייתה רק הקדימון לטראומת האשפוז עצמו. טראומה שמטופל סוחב איתו. אי אפשר לאשפז לוחם צה"ל במחלקות סגורות בחדר אחד עם עוד תשעה פגועי נפש קשים, חלקם אנסים ורוצחים. אנשים מפחידים שלא מפסיקים לצרוח, להציק לו, לגנוב ממנו דברים, לאיים עליו. חדר ללא חלונות עם קירות אפורים, כל ניסיון להתגונן מקפיץ את כל צוות האבטחה, ואתה מקבל זריקה מפחידה שמוציאה אותך מאיפוס. ותארי לך מה עובר על ההורים שלו. אחרי 24 שעות, בעזרת טיפול תרופתי, הוא יצא מהמצב הפסיכוטי. כמובן שהיה צריך לקבל המשך טיפול, אבל לא את הטיפול הזה. משרד הביטחון צריך לתת להלומי קרב את הטיפול הכי טוב שאפשר. צריכים להיות בתי חולים ייעודיים להלומי קרב, שיהיו לידם הלומי קרב. שיוכלו לדבר אחד עם השני. זה כבר טיפול בפני עצמו.
אמיר היה מאושפז בשלושה בתי חולים שונים. בכולם, מספר אביו, היו אותם תנאים מזוויעים, "ואנחנו מרגישים ששמנו את הבן שלנו בשבי בכלא סורי. אלה התנאים", הוא אומר, "אמיר כל כך אהב קפה, ואפילו את זה הוא לא היה יכול לעשות לו. לא נותנים לך מים רותחים כי חוששים שמטופלים יזרקו אחד על השני, ואיך אפשר להכין קפה עם מים פושרים? אי אפשר לתאר כמה זה נורא. אתה נמצא בבידוד חברתי, יש מסביבך אנשים אבל אתה לא יכול לתקשר איתם. באשפוז הראשון הוא הוכר כפוסט טראומטי, עד אז לא ידענו. אחרי כל אשפוז הוא שוחרר הרבה לפני שהטיפול הסתיים, לפני שהיה מאוזן. אני זוכר שאשתי צעקה על הוועדה שהם יקבלו את סעידיאן 2. זה לא טיפול זה הרס. בכלל כל המערך הפסיכיאטרי נוראי. אם הטיפול באמיר היה אחר הוא היה חי היום".
>> שיטות הטיפול המומלצות בפוסט-טראומה
מה קורה בין טיפול לטיפול?
"הוא טופל במרפאות חוץ של משרד הביטחון, וגם שם לא קיבל את הטיפול הראוי. מנעו מאיתנו להתערב בהליך הרפואי, כי הוא בגיר ויש חיסיון רפואי, אבל אנחנו כהורים מכירים את כל נימי נפשו של ילדנו, אנחנו יודעים מה מתאים לו ומה לא. הוא היה מגיע אחרי כל טיפול מדוכא ועצוב, התקשרנו למרפאה כדי להבין למה זה קורה. חשבתי שאולי פותחים שם פצעים וקשה לו להתמודד, ביקשתי הנחיות איך להתנהל בבית. היא צעקה עלי שזאת לא השיטה שלהם, שהם לא מדברים על מה שקרה, הם מדברים רק על העתיד. שילך לעבוד, שיעשה ספורט. אז ברור שהוא היה חוזר מדוכא כי הוא לא יכול לחשוב על העתיד. בשלב מסוים גם לקחו לו את רישיון הנהיגה ללא סיבה, ובשבילו נהיגה הייתה מהות החיים. יש חוסר עצום בפסיכיאטרים, לכל אחד מהם יש כמות עצומה של פגועי נפש שהם מטפלים בהם. הם לא באמת רואים את המטופלים, זה הכול עניין של תקציב. במחלקות הפסיכיאטריות יש מתמחים במקום שיהיו שם הרופאים הכי טובים.
"את אמיר אי אפשר להחזיר אבל יהיו עכשיו אלפי הלומי קרב ופוסט טראומטיים והמערך בארץ לא ידע לטפל. הוא לא מתוקצב. מוכרחים להוסיף פסיכיאטרים, גם כמותית וגם איכותית. אין פציעה יותר קשה מפציעה נפשית, איך לא מתקצבים את זה? ואיך אפשר לאשפז את הלומי הקרב במקומות שנראים כמו כלא סורי? תנו להם חדר פרטי עם מקום להורה שיישן איתו. גם הדרך של האשפוז הכפוי - חייבת להיות ניידת התערבות שעוסקת רק בהלומי קרב. אם הטיפול בו היה אחר, הוא חד משמעית היה חי היום. אמיר היה חפץ חיים, מחובר לקרקע, לא אחד כזה שמועד ליפול. המצב כפה עליו את המעשה. הטיפול היה טיפול הורס במקום טיפול בונה".
"את אמיר אי אפשר להחזיר אבל יהיו עכשיו אלפי הלומי קרב ופוסט טראומטיים והמערך בארץ לא ידע לטפל. הוא לא מתוקצב. מוכרחים להוסיף פסיכיאטרים, גם כמותית וגם איכותית. איך אפשר לאשפז את הלומי הקרב במקומות שנראים כמו כלא סורי?"
אייל ירדנאי
>> הגשת עזרה ראשונה נפשית במצבי סיכון לאובדנות – מדריך מעשי
"חלק מהפוסט טראומה היה להתכחש לזה"
ב-10 במרץ 2022 ראובן מגן נמצא מת כשהוא בן 27 בלבד. חלל נוסף של מלחמת צוק איתן. מגן היה בכוח שריון, וחמישה מחבריו נהרגו מולו מפצצת מרגמה כשחיכו לאיסוף משטח הכינוס במועצה האזורית אשכול. הוא נפצע קשה ברגלו אבל מהפציעה הנפשית לא החלים. משפחה של שבעה אחים, שלושה בנים וארבע בנות. אחותו אביטל, שהייתה גדולה ממנו בשנתיים, מספרת: "דיברנו המון בתקופת המלחמה. הוא מאוד רצה להיכנס לעזה ואני רק התפללתי שייפצע ויחזור הביתה. הוא עבר שיקום ארוך. עשינו תורניות לישון איתו. דיברנו המון, אבל על המלחמה הוא לא רצה לדבר. ניסיתי כמה פעמים לשאול אותו מה הוא זוכר, אבל זה עשה לו רע".
מתי הבנתם שהוא סובל מפוסט טראומה?
"אחרי השיקום הוא יצא לטייל בעולם. לפני הטיול עשה מבחן פסיכומטרי וקיבל ציון מהגבוהים שיש. הוא היה מבריק והיה יכול ללמוד ולהיות כל מה שירצה. הוא חזר מהטיול בדיכאון וכמעט לא יצא מהבית. הוא גר באלקנה אצל אמא שלי ועדיין השתקם פיזית. חשבנו שאולי הוא בכאבים, אולי קרה לו משהו בטיול. אני זוכרת שלחצתי עליו ללכת לדבר עם איש מקצוע, והוא באמת הלך לדבר עם מישהו בתל השומר והוכר כפוסט טראומטי. התחיל טיפול תרופתי והתחיל קצת להתאושש. נרשם לחוג פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. אחרי הסמסטר הראשון הוא עזב את האוניברסיטה והפסיק את הטיפול, והמצב שלו שוב הידרדר. אין לו כוח לעשות דברים, הוא לא ישן בלילות, שותה. ואז נרשם לבר אילן ללימודי פילוסופיה ומדעי המוח. באותה תקופה דיברנו כל יום, וזאת הייתה תקופה ממש טובה שלו. התלבש, הקפיד על תספורת, הלך לתיאטרון, להרצאות, אהב את החיים. מדי פעם היה שולח לי מערכונים ושירים על פוסט טראומה. הוא כתב נהדר. לא התעלמתי כמובן מהטקסטים, אבל לא פיתחתי אף פעם את השיחה של 'למה אתה מתכוון?' לא יודעת למה אבל לא שאלתי, אולי חשבתי שאני לא יכולה לעזור. גם בתקופה הטובה הוא לא ישן ושתה, זה היה מתעתע, את רואה בחור מצליח בלימודים, גר לבד, אבל כאילו מנהל חיים כפולים. הוא התחיל לקרוא על פוסט טראומה מורכבת, וחשב שזה מה שיש לו. הוא היה יכול לקבל טיפול אבל לא רצה. היום אני מבינה שחלק מהפוסט טראומה היה להתכחש לזה".
מתי התחילה ההידרדרות?
"זה התחיל עם שומר חומות, אבל אני חושבת שמה שממש עשה את זה הייתה הקורונה. זאת הייתה ההתחלה של הסוף. כל הדברים שאהב נלקחו ממנו. חברים, בילויים, מסעדות, הוא היה איש תרבות, ומצא את עצמו בבית לבד. התחיל להפגין התנהגות מוזרה. בדיעבד אני מבינה שהתחיל להשתמש באטנט, כדור להפרעות קשב. הוא לא התייעץ עם נוירולוג ויכול להיות שזה לא התאים לו. אנחנו משפחה מגובשת, והוא התחיל להפציץ בווטסאפ המשפחתי דברים קיצוניים נגד הקורונה. התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. הוא היה נפש עדינה, אף פעם לא רב איתנו. פתאום הוא רב איתנו. הוא רזה מאוד, התחיל להתבודד, בקושי ראינו אותו. מאוד התרחקנו באותה תקופה, היה בלתי אפשרי לדבר איתו. הוא היה בתהליך של הרס עצמי".
לבסוף, מספרת אביטל, הסכים ראובן לקבל עזרה. בהתחלה הוא לא רצה שום קשר למשרד הביטחון, לא רצה שזה יהיה בתיק האישי שלו. הוא שילם מכספו לבית מאזן ואז הלך למקום גמילה פרטי. בסופו של דבר הסכים להתחיל בתהליך מול משרד הביטחון אבל זה כבר היה מאוחר מדי. "הוא באמת ניסה", היא אומרת, "אני מעריצה את זה אצלו".
מה המסר שהיית רוצה להעביר?
"יש לא מעט פוסט טראומטיים שיוצאים ונכנסים מאשפוזים פסיכיאטריים, וזאת התמודדות של שנים. אצל ראובן זה הופיע בסוף, שמונה חודשים לפני שמת. זאת לא הייתה ההתמודדות העיקרית שלו לאורך השנים, אלא השתיקה סביב הנושא, והשימוש בחומרים כדרך לריפוי עצמי - במקום לקבל עזרה מקצועית. ואנחנו כמשפחה לא חיברנו בין הדברים. ולכן המסר שלנו הוא לעורר מודעות אצל משפחות שאחד מיקיריהן עבר אירוע טראומטי ולשים לב לסימנים. ובעיקר לעורר מודעות על הקשר בין התמכרות לפוסט טראומה. לעטוף חזק חזק את הפצועים שחוו טראומות ולטפל מהר ככל האפשר. יש הרבה פוסט טראומטיים שמתמודדים בצורה דומה, שהמשפחות חסרות אונים בצורה דומה. זה מוות על ידי פוסט טראומה. הוא כל כך סבל, זה שובר לי את הלב לחשוב על זה. לא היינו מודעים, לא חשבנו על זה".
"הפרעה נפשית יוצרת קודם כול חוויה גדולה של בדידות"
על פי נתוני עמותת "Trauma4Good" בארה"ב, בין 22 ל-30 יוצאי צבא הסובלים מהלם קרב מתאבדים בכל יום. בחישוב שנתי, בין 8,000 ל-11,000 איש בכל שנה. בארץ, לעומת זאת, אין נתונים מדויקים.
"אין מידע רשמי ונתונים לגבי מספר ההתאבדויות", אומר פרופ' יוסי לוי בלז, מהמרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, "צריך לזכור שאגף השיקום מכניס לשעריו את האוכלוסייה שהיא הכי בסיכון התאבדות. יש שני קטליזטורים גבוהים להתאבדות. הפרעה נפשית חריפה ומשבר. אנשים שנכנסים לאגף השיקום כבר עומדים בשני הקריטריונים הכי חריפים. ברור שיש מקום לשיפור, ויכול להיות שמקומות ייעודיים ללוחמים הלומי קרב שמתמודדים עם מורכבות נפשית היו מסייעים, אבל חשוב להעביר את המסר שהלומי קרב לא מתאבדים בגלל משרד השיקום, הם מתאבדים כי הם בקבוצת סיכון גבוהה. יכול להיות שגם אם היינו עושים הכול זה עדיין היה קורה. הווטרנים בארה"ב הם האוכלוסייה הכי מטופלת, ועדיין שיעורי ההתאבדות עצומים.
"אם אתה סובל מתסמינים אל תוותר, יש עוד מה לעשות. דחף אובדני הוא לרוב זמני, יש פיקים לפעמים של כמה שעות. חשוב באותו רגע שהסביבה שלו תגיד לו 'אנחנו איתך, אתה לא לבד. בוא נחזיק מעמד ונמצא פתרון'"
פרופ' יוסי לוי בלז, המרכז האקדמי רופין
. הרבה פעמים אנשים בפוסט טראומה מרגישים שהם הולכים להשתגע, אבל דווקא אם הם מבינים מה יש להם זה עוזר. הפרעה נפשית יוצרת קודם כול חוויה גדולה של בדידות, והמשפחה צריכה לשאול ולהיות מוכנה להקשיב לכל הפרטים הכי קטנים. לא משנה כמה זמן זה ייקח. המון מכתבי התאבדות מדגישים את עניין הבדידות, שאף אחד לא באמת רוצה להקשיב. כל הזמן צריך להיות עם התקווה שיש טיפול שיסייע. לא תמיד הטיפול הראשון עוזר וחשוב לא לוותר. המערכת צריכה להשתפר, ללא ספק. ברור לגמרי שצריך לפרוש שטיח אדום בפני האנשים האלה ולתת את הכול. אנחנו רוצים להנכיח את הכאב, אבל אל תהפכו את ההלומים לגיבורים, זה מגביר את הסיכון לפעולה דומה של הלומי קרב אחרים שהיא לא בת חזור. תמיד יש עוד דרך. זה התפקיד שלנו לא לוותר. חייבים כל הזמן לשאול. אל תניחו שאין להם מחשבות אובדניות, תשאלו ישירות. אם לא נשאל לא נדע, ואם נדע נוכל לעשות התערבות מתאימה".