בשנים האחרונות "ללכת לטיפול" חדל להיות מקור לבושה, משהו ששומרים בסוד מהסביבה כדי שלא יחשבו שאני משוגע, והפך להיות סיבה לגאווה – אני אדם מודע; אני רוצה להשתפר, אני רוצה להיות בן-זוג, הורה טוב יותר; אני רוצה להיות שלם יותר עם עצמי. למרות זאת, עוד נשמעות אמירות כגון "אני לא מאמין בשטויות האלה", "טיפול זה למפונקים", "מה אני פסיכי שאני צריך פסיכולוג?", "למה שאשלם למישהו 300 שקל כדי שהוא ישב מולי וישתוק?". רבים עדיין תופסים את הטיפול הרגשי כמענה שמיועד לאנשים "לא נורמאליים", כאלה הסובלים מהפרעות נפשיות למיניהן, או לחלופין כעזרה שלגיטימי לפנות אליה רק בעקבות חוויות קיצון כמו תאונה, גירושים או אבל. אז מי הם האנשים שהולכים לטיפול? מהן הסיבות שבגללן פונים לטיפול, ואיך מעודדים אדם קרוב ש"לא מאמין בשטויות האלה" לפנות לטיפול?
>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?
מי האנשים שפונים לטיפול ומאילו סיבות?
לטיפול מגיע מי שחווה מצוקה, קושי, משבר, משברונצ'יק; מי שמעוניין להכיר את עצמו טוב יותר, את דפוסי ההתנהגות שלו, את האופן בו תפיסותיו ונטיותיו משפיעות על מסלול חייו, על בחירותיו המקצועיות, על בחירותיו הזוגיות, על הסביבה שלו; מי שמעוניין לעזור לעצמו להתפתח.
כולנו מבינים שכדי להשיג או לשמר בריאות גופנית עלינו לקיים אורח חיים בריא ולעסוק בפעילות גופנית, אבל איכות החיים שלנו לא מתמצה בסיבולת לב-ריאה ובריבועים בבטן. הדרך אל חיים שלמים ומספקים עוברת גם דרך אימון וטיפוח הנפש והעולם הרגשי. כפי שלכל אחד מאיתנו ישנן מטרות ספורטיביות שונות – בניית שריר, חיטוב הגוף - כך לכל אחד מאיתנו מטרות טיפוליות שונות – היחלצות מתחושת דיכדוך, מציאת בן או בת זוג והשתחררות מפחדים מעכבים. כמו שלכל אחד מאיתנו סגנון אימון מועדף – אימון קבוצתי, אימון יחידני, חדר כושר, יוגה, ריצה בפארק, כך לכל אחד מאיתנו סגנון טיפול מועדף – טיפול קבוצתי, טיפול פרטני, טיפול באמצעות אומנויות ונוספים.
הסיבות לפניה לטיפול הן רבות, מגוונות ובעוצמות משתנות, חלקן ברורות וחלקן מעורפלות, חלקן פתולוגיות וחלקן נורמטיביות לחלוטין. בין הסיבות הנפוצות יותר: תחושת ערך עצמי נמוך, דימוי עצמי נמוך, רצון למצוא זוגיות או לשפר זוגיות קיימת; רצון לשגשוג מקצועי, תחושת תקיעות בקריירה, קשיים בהורות; התמודדות עם אירוע טראומטי, תחושה ששום דבר לא הולך, רצון ללמוד ולהתאמן בהבעת רגשות וביצירת אינטימיות, בניהול עימותים, בדיבור מול קהל או בכל מטרה אחרת שהמטופל מציב לעצמו. בסופו של דבר, מדובר בשעה בשבוע שבה מתמקדים בך – מתעניינים, חוקרים את התחושות והמחשבות שלך, את הרצונות ואת הקשיים שלך, ללא רגשות אשמה שמתעסקים רק בך. נשמע נעים, לא?
"גם כשאני נפגשת עם חברה ומספרת לה מה עובר עלי זה נעים, למה אני צריכה בשביל זה טיפול?" ובכן, מטפל לא רק מקשיב, תומך ומעודד - מטפל טוב מסייע למטופל לזהות ולהמשיג תחושות ערטילאיות, מאתגר הנחות יסוד ותפיסות מגבילות, הוא מיומן בראיית חיבורים חבויים בין חוויות עבר של המטופל לבין דפוסי התנהגות שלו בהווה. הקשר הטיפולי הייחודי מוליד תובנות משמעותיות אשר בתורן מיתרגמות לשינוי תפיסתי והתנהגותי שמיטיב עם המטופל.
עוד ב-mako בריאות:
>> לרזות בקטע רע: הכירו את מחלת ההקאות הנדירה
>> בגלל הפטריה: למה אסור להישאר בבגד ים רטוב?
>> 7 פירות שהם יותר בריאים ממה שהם נראים
איך משכנעים אדם קרוב לפנות לטיפול?
שירי ואמה רבות על בסיס יומי, במהלך אחד הריבים שירי צעקה: "את חייבת טיפול! את לא מודעת לעצמך, תפסיקי לשים הכל עלי ופשוט לכי כבר לטיפול!" איך אתם חושבים שהאם הגיבה? "את חושבת שאני משוגעת כמוך?! זה מה שפסיכולוגית שלך מכניסה לך לראש – שאני משוגעת?" אלון קיווה שבת זוגו תסכים להצטרף אליו לכמה מפגשים טיפוליים – "אני מאמין שזה יכול לעזור לנו להבין טוב יותר אחד את השניה" – אבל היא פרשה את בקשתו כביקורת ודחתה אותה על הסף.המוטיבציות של שירי ואלון היו חיוביות, אך בשלושת המקרים הניסיון נהדף ולא רק שלא שיפר את הקשר ביניהם, הוא אף פגע בו. לעודד אדם קרוב לפנות לטיפול זה עניין עדין במיוחד. לרוב, אנשים פונים לטיפול כי הם רוצים להתפתח, ללמוד או להחלים - ולא כי מישהו אמר להם שהם צריכים טיפול. כמו בדוגמאות המוצגות, בדרך-כלל ההצעה תחווה כביקורתית, שיפוטית או מתנשאת ותיהדף. אז איך בכל זאת עושים את זה?
ראשית, מומלץ להיערך לכך: לפנות זמן, ליצור אוירה אינטימית – הכוונה היא כמובן לא לנרות ריחניים, אלא לסביבה שקטה ונוחה שמאפשרת שיחה כנה מלב אל לב, לחשוב מראש מה אתם רוצים להגיד ובאיזה אופן – גם כאן אין הכוונה לשינון נאום חוצב להבות, אלא לעריכת סדר במחשבות וברגשות שלנו. ככל שנהיה ברורים יותר לעצמנו, רגועים ונינוחים, כך נוכל להסביר את כוונותינו באופן נהיר ומדויק יותר לצד השני וגם נהיה רגישים וקשובים יותר לאחר.
שנית, מומלץ להימנע מביטויים בעלי אופי מחנך או מטיפני – "אתה צריך...", "אתה חייב...", "אסור לך..." – שעלולים לעורר אנטגוניזם ולאטום את הצד השני. במקום זאת כדאי לדבר על החוויה הפרטית שלכם: "לאחרונה אני מרגיש שאנחנו מתרחקים, את חסרה לי, התקשורת בינינו פחות טובה מבעבר ". אם הייתם או שעודכם בטיפול, אפשר גם לשתף מניסיונכם: "אני הרגשתי תקועה, לא ידעתי אפילו באיזה קטע בדיוק, מקצועי, זוגי. פשוט לא היה לי טוב כמו שרציתי שיהיה לי, אז פניתי לפסיכולוג וזה עזר לי". שלישית, מומלץ להימנע מפסיכולוגיזם, פרשנויות או שיקופים בוטים: "אתה מתנהג כמו אבא שלך – לך תדבר על זה עם מישהו". ורביעית, התאזרו בסבלנות: לדברים, בייחוד למורכבים ולאלה שפוגעים בול "בכואב", לוקח זמן לשקוע. נדיר ששיחה שמטרתה לעודד אדם יקר לפנות לטיפול תסתיים באמירה "אתה לגמרי צודק, מחר אתקשר לפסיכולוג ואקבע פגישה".
אתם זרעתם אפשרות ועכשיו תניחו לאדם לו אתם מנסים לסייע להתבשל עם האפשרות הזאת. בחלק מהמקרים הדבר יוליד את התוצאה המיוחלת ובחלק מהמקרים לא. בסופו של דבר, האחריות היא לא עליכם. אתם אחות טובה, בן טוב, בת-זוג טובה, הורה טוב, חברה טובה ועשיתם את חלקכם עבור יקירכם.
* הכותבת היא מטפלת בפסיכודרמה בנוער ובצעירים, וחוקרת קשרים בין טיפול לתרבות.