שעות של אימה, חוסר ידיעה, גישוש באפלה - זה מה שהרגישו אתמול, וממשיכים להרגיש היום, מיליוני ישראלים. זה טרגי, כי אי-ודאות היא תנאי כמעט הכרחי להתפתחות חרדה. אנחנו כבני אדם מוכוונים לחפש חוויה של שליטה בחיים שלנו. חיזוי העתיד והיכולת שלנו להיערך לסכנות היא בפירוש צורך הישרדותי, והוא מה שהופך אותנו לבני אדם.
הקושי הניצב כעת בפני מיליוני ישראלים זועק לנוכח העובדה הזאת. בלי להיכנס לפוליטיקה, לימין או שמאל, ברור שהשבר הנוכחי תופס את הציבור הישראלי בשעה שהלכידות הפנימית והאמון בהנהגה הם בשפל של כל הזמנים. וכמו ילד חרד שרוצה להביט מעלה ולפגוש בעיניו של הורה רגוע, מחייך, תומך - כך גם אזרח מודאג רוצה להביט מעלה, ולראות מבוגר אחראי ששולט בעניינים, כזה שאפשר לסמוך עליו, שאפשר להפקיד בידיו את הדאגה והחרדה, את העתיד שלנו.
דווקא לנוכח אלה, רועמת השתיקה של גורמי ממשל. בעיקר בולטת היעדרה של דמות בכירה – גברית או נשית, שתרכז מידע, תפחית אי-ודאות ותספק לכולנו את המסר שאנחנו כל כך רוצים לשמוע - "האירוע בשליטה".
"גם אם המידע הוא "אני לא יודע" - חובה לספקו בשקיפות"
מלחמה תמיד שזורה באי-ודאות. ערפל הקרב מקשה על כולם, ומידע לא יכול לזרום ישירות, בין היתר בגלל צנזורה ושיקולים מבצעיים. אבל מראות של משפחות שבמשך שעות ארוכות שרויות בעלטה וחרדות לגורל יקיריהן, הם מראות בלתי נסבלים. גם אם יש מידע שקשה למוסרו, גם אם המידע הוא "אני לא יודע" - חובה לספקו בשקיפות, ביושרה ובאומץ. כאשר מידע אינו מסופק, כאשר אין שקיפות, מתפתחת החרדה, ועמה מפליג המוח למחוזות של אובדן ואימה, ומתפתחות למכביר תיאוריות קונספירציה.
אנחנו רק בתחילת המערכה הזו, אבל כבר עכשיו ברור שהמחיר הנפשי עוד ילווה אותנו שנים ארוכות. צעדים משמעותיים אך הכרחיים, יכולים כבר עכשיו לצמצם את הסבל ואת התחלואה העתידית. בראשם – מאמץ אמתי וכן לייצר לכידות איפה שאינה קיימת, ולדאוג להעברת מידע זמין, מהיר, שקוף ואמיץ לכל אזרח ואזרחית.
הכותב הוא ד"ר אורן טנא, מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס בהרצליה