"כולם רצים אחרי האושר", כתב פעם המחזאי ברטולט ברכט, "כמה חבל שהאושר רץ אחרון".
אם אדון ברכט היה בן זמננו, קרוב לוודאי שהוא היה מרגיש צורך לדייק יותר. איך בדיוק האושר הזה רץ? באיזה סגנון ובאיזו עצימות? האם הוא נוחת על העקבים, ובכך יוצר עומס על הברכיים, או שהוא נוחת על כריות כף הרגל, ובכך מעביר עומס לכף הרגל ולגיד אכילס? האם הוא עושה אינטרוולים, ובכך משפר מהירות וקצב? אולי הוא בקטע של פרטלק*? האם הוא מתאמן למרתון? לחצי? לאולטרה?! האם הוא חמוש בנעליים מינימליסטיות**, או שהוא על דרופ מלא***? ובכלל, עם מי הוא רץ? אל תגידו שהוא רץ סתם בשביל הכיף בפארק. אין חיה כזאת.
כשחושבים על זה, אם ברכט היה בן זמננו, סביר להניח שגם הוא היה רץ. בטח היה שם בנגן המוזיקה פודקאסט עצבני עם "הרצון לעוצמה" מאת ניטשה, מצמיד לאחורי האוטו מדבקת 42.2 בספרות רומיות, ומשתלב בקבוצת ריצה עם אנשים מסוגו (בטוח יש כזו). ככה זה, אם פעם בשביל להרגיש שייכים נאלצנו לפזם "שיבולת בשדה" בצירוף כוריאוגרפיית ריקוד-עם תואמת, היום אנחנו פשוט רצים. את כובע הטמבל החלפנו בכובע דריי-פיט ממותג, את "שיבולת בשדה" החלפנו בריצות שדה, אבל בבסיסו נשמר אותו צורך אנושי ישן: להכיר, להתמזג, להתחבר, להתאהב, להתרגש, להרגיש חלק מקהילה. ואין כמו קהילת הרצים.
הביקור ההוא, מול המראה
ומה עם האושר? "לא ממש יודע מהו המתכון לאושר", אמר לי פעם מישהו, "אבל אני יודע מהו הצעד הראשון: מטגנים בצל". צריך להודות, גם אני לא יודע מהו המתכון לאושר. אבל גם לי ברור מהו הצעד הראשון: מתחילים לרוץ.
אני התחלתי לרוץ (מרתונים) לפני חמש שנים. באפריל 2010 חגגתי יומולדת 40, התייצבתי חשוף מול המראה והתחלתי לשאול את עצמי שאלות נוגות של אמצע החיים. אחזתי בנבטי קפלי בטן מבוישים, והיה לי ברור שאני בצומת דרכים. מגיל 40 נראה כאילו צינור העיכול משנה כיוון, ושולח את כל מה שאתה אוכל ישר לכיוון מעטפת הפופיק.
חודשיים לאחר יום ההולדת, שניאור חשין נדרס והופקר. זה קרה בבוקר ב-18 ביוני 2010, בזמן שרכב על אופניו, שבועיים לפני תחרות איירונמן אוסטריה. זה היה האימון הארוך האחרון שלו לפני המרוץ. התוכנית הייתה לרכוב 120 ק"מ, ואז לרוץ 20 ק"מ. כבר באותו יום שישי אומלל החליטו חבריו של שניאור לעשות את הדבר היחיד שיכול להרים על הרגליים את כל מי שאהב את אוהב האדם הזה. כלומר, לרוץ!!! להירשם כקבוצה למרתון טבריה, לגזור אחורה את מה שנדרש כדי להגיע לאתגר מוכנים, ולרוץ. כשהחלו האימונים, הצטרפתי אליהם. עבדתי אז כעיתונאי ואחרי הביקור מול המראה התעורר בי דחף לרוץ מרתון.
בחודשים הבאים רצנו מאות קילומטרים בשבוע, הכרתי חברים חדשים, השתתפנו במרוצים, עברנו מחנה אימונים, מרוץ מסכם באורך 36 קילומטר, צחקנו, התחבקנו, קיטרנו, כאבנו, ובעיקר ראינו עד כמה רחוק יכול להגיע הערך הוותיק הזה שנקרא חברות. יצרנו קהילה!
שמונה מרתונים רצתי מאז, חלקם בבירות אירופאיות תוססות, וככל שרבו הקילומטרים, כך המטרות שהצבתי לעצמי הלכו ונעשו, איך לומר, מוגזמות. לרדת מ-3:30 שעות, להתמודד בתחרות איש ברזל - ודווקא באילת, מהקשים בעולם – משימה שעמדתי בה בכבוד, ולרוץ 100 קילומטרים, דבר שאעשה באוקטובר הקרוב, באולטרה מרתון סובב עמק. נשמע בלתי אפשרי? תקשיבו, אם אני יכול, גם אתם יכולים!
בחודשים הקרובים נצא יחד למסע. מסע אל עולם הריצה והטריאתלון, מסע אל הגבולות שלנו, הפיזיים והרוחניים, מסע שמתחיל בצעד קטן, נמשך 100 קילומטר, ומסתיים בכל אספקט ואספקט בחיים שלנו. כי כשמתחילים לרוץ, הכל בחיים רץ בהתאם. אנשים רגילים מסוגלים לעשות דברים בלתי רגילים. כבר אמרתי שגם אתם יכולים?
כדאי שתכירו
* פרטלק - "משחקי ריצה" (מקור המילה בשוודית). הכוונה היא לריצות מהירות ומתפרצות. הפרטלק הוא מעין סדרות אינטרוואלים, אבל עם שני הבדלים: לא עומדים בין הקטעים המהירים אלא מורידים קצב, ואורך הקטע המהיר משתנה. הפרטלק מסגל את הרגליים לסוגים שונים של קצבים ומגדיל את הסיבולת.
** נעליים מינימליסטיות – בימים אלה מתחוללת מהפכה בתחום נעלי הריצה: חזרה לריצה יחפה, או לפחות ריצה מינימליסטית, מתוך רציונל שהגוף הוא זה שצריך ליצר רכות ולבלום זעזועים, ולא הנעליים. למה? כי הנעליים המודרניות, אלה הרכות עם בולמי הזעזועים הגדולים, הרגילו אותנו לרוץ על החלק האחורי של כף הרגל (Heel Strike). ולמרות הטכנולוגיות הרבות, אנחנו עדיין נפצעים. יצרני הנעליים, כמובן, לא רצו לפספס את המומנטום ומיד החלו לייצר נעליים מינימליסטיות, כלומר עם מינימום בולמי זעזועים וטכנולוגיות, ומינימום הפרשי גובה בין קדמת הנעל לקרסול. יצרניות מובילות בתחום: נייק, ויבראם, Inov-8, אדידס, סאוקני, ברוקס ועוד.
*** נעלי דרופ מלא - דרופ הוא הפרש הגובה בין העקב לחלק הקדמי של הנעל. מידת הדרופ, או ה"אופסט", צריכה להתאים לסגנונות שונים של ריצה ולרקע הרפואי של הרץ. בנעליים מינימליסטיות הדרופ מתקרב לאפס, דרופ ממוצע הוא בין 5 ועד 9 מילימטר, וכיום ישנה מגמה הפוכה, החלו לשווק נעליים מקסימליסטיות, כלומר נעליים מאוד גבוהות ומוגזמות, שמאוד מרחיקות אותנו מהריצה הטבעית, כמו נעלי המותג Hoka. מי שנוחת על העקב (Heel Strike), ולא רוצה לשנות את סגנון הריצה, כדאי שירוץ על דרופ גבוה (10), מי שנוחת על מרכז כף הרגל (Forefoot Strike) צריך דרופ יחסית נמוך, כדי שהדרופ לא יפריע לנחיתה, ומי שרץ על הבהונות (Toe Strike) יכול לרוץ על כל סוג של נעל – ולהיות מאושר.
* עמוס שביט הוא טריאתלט, רץ אולטרה, מאמן אישי, נטורופת מוסמך, איש תקשורת ומרצה בנושא פריצת גבולות והשגת מטרות גדולות מהחיים. להצטרפות ולתיאום הרצאה: amos.shavit1@gmail.com