מכירים את זה שיש לכם "קוצים בתחת"? במקור זה בכלל ביטוי מיידיש, והוא מין הקבלה יהודית-פולנית לביטוי האנגלי "יש לו נמלים במכנסיים". את זה איכשהו ידעתי, מה שכן, אף פעם לא ממש ירדתי לעומק הביטוי עד השבוע. זה היה בלילה שבין חמישי לשישי, נסענו שלושה חברים צפונה – חנן רייך, אילן אגאי-הכהן ועבדכם הנאמן – כדי ללמוד את מסלול "סובב עמק". יש מסלולים שאתה חייב ללמוד אותם (פירוט במסגרת למטה). המסלול הזה, שיוצא מקיבוץ הזורע ומכיל כל אלמנט שטח אפשרי, הוא לגמרי אחד מהמסלולים האלה.
זו הייתה ריצת לילה, כל הלילה. שתי הקפות סובב עמק, בסך הכל 66 קילומטר, כהכנה למקצה ה-100 קילומטר שיוזנק ב-22.10.15 בשעת ערב. בהקפה הראשונה ניסיתי קצת להראות עניין, לגשש, לשלוח יד, אבל לא ממש נוצר בינינו חיבור. יש מסלולים כאלה שמשחקים אותה קשים להשגה. התברברנו קצת, הנחנו סוליות נעל על אבנים לא נכונות, ולמרות שפה ושם פגשנו רצים דמומים, נחבאים מאחורי הלומות אור של פנסי ראשם, ולמרות שנחש צפע סקרן הראה לנו את הכיוון, סיימתי את ההקפה בתחושה שלא למדתי כלום.
מי לוקח פינצטה לריצה?
בתחילת ההקפה השנייה חנן סובב את הקרסול, ונאלצנו לעצור ולחכות לו. בצד הדרך זיהיתי גזע עץ, והחלטתי לנוח עליו. היה חושך מוחלט, לילה נטול ירח, וכשהתיישבתי הכל עוד היה סבבה. כשנעמדתי, התחלתי להרגיש משהו משונה, מין דקירות מוגזמות ברחבי הגוף. הארתי עם הפנס את כף היד, ונדהמתי לגלות שהיא מכוסה לגמרי בקוצים קטנים. הארתי לכיוון לוח העץ שישבתי עליו, ורק אז הבנתי: התיישבתי על סברס. מה עושים עכשיו?! הרי פינצטה זה לא בדיוק אביזר שאתה לוקח לריצה. יש לנו עוד 33 קילומטר של ריצה, אין לי יכולת לפתוח את פאוץ' האוכל, אבל אין בכלל ספק: קוצים ביד זו לא סיבה לפרוש. אלא שאז, עם הצעד הראשון, גיליתי עובדה שיש לשער שלא תמצאו בספר המותג של נייק: בד טייץ הריצה עביר לחלוטין לקוצים של סברס.
רצתי. עם יד אחת מנוטרלת ועם קוצים בתחת, אבל רצתי. וככל שהתקדמנו, וככל שהפציע הבוקר, כך התחילו להירקם יחסים ראשוניים עם המסלול. ראיתי את מתקן האקסטרים הנטוש (ה"טייפון"), ארובות חדרה נגלו פתאום, והנה גבעת הרקפות, והאבנים הרומיות שטוחנות לך את הברכיים, ועוד מעט יתגלה נחל השופט. כן, קוראים לזה אהבה, ואתם בטח יודעים, האהבה היא כמו ורד – יפה, אבל גם דוקרת.
אני כותב עכשיו, ובראש צפה שאלה שכל רץ אולטרה נשאל, וגם שואל את עצמו: למה? למה לרוץ כל כך הרבה? למה לשרוף לילה שלם על ריצה, ועוד להוציא על הטירוף הזה כספים רבים (פירוט במסגרת התחתונה)? מה רע בריצה למרחקים שפויים? וזו באמת שאלה טובה.
הריצה טבועה בנו
בשנת 1924, כאשר מטפס ההרים הבריטי, ג'ורג' מאלורי, נשאל למה הוא מתכוון לטפס את האוורסט, הוא אמר שלוש מלים שהפכו למנטרה של עולם הטיפוס: "כי הוא שם". בשנת 1976, להבדיל, כשרוקי בלבואה נשאל למה הוא מתאגרף, הוא ענה מיד: "כי אני לא יודע לשיר, או לרקוד". האם זו תשובה מספקת? ממש לא. אני מניח גם שהבדיחה "למה הכלב מלקק את האשכים שלו?" (פשוט, כי הוא יכול), גם לא ממש מספקת תשובה.
אז למה אני רץ כל הלילה? לא כי אני לא יודע לשיר, ולא כי אני פשוט יכול. יודעים מה, גם לא בשביל הריגוש. אני חושב שאני רץ כי זה מה שאני - יצור רץ (מתוך רב המכר "נולדנו לרוץ" מאת כריסטופר מקדוגל, פרטים במסגרת). בדיוק כמו שהדג הוא יצור שוחה והחסידה היא ייצור מעופף. אני רץ כי זה נותן לי תוכן לחיים, ומביא לידי ביטוי את מה שאני. וכן, אני רץ למרות שלפעמים מעקמים את הקרסול, או שחוטפים קוצים במקום שבו נהוג לשבת.
בנסיעה הביתה, כשהתיישבתי באוטו, הבנתי לעומק את הביטוי הזה, "יש לו קוצים בתחת". בלוליינות של נערת גומי, עשיתי את הנסיעה כולה בלי להניח ולו לשנייה את התחת על מושב המכונית.
חשוב שתדעו
1. הכרת המסלול – תגידו מה שתגידו על לאנס ארמסטרונג, דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא לקח את הטור דה פראנס כפרויקט חייו. מה זה אומר? שהוא למד את המסלול טוב יותר מכל אחד אחר. בעונת 2002, אחרי שכבר ניצח שלוש פעמים רצוף את מרוץ האופניים היוקרתי, הוא יצא לרכיבת אימון במעלה ההר האדיר לה פלאן שבצרפת (בחורף משמש כאתר סקי). "הגעתי לפסגה אחרי שש שעות וחצי, והתחלתי לרדת", הוא כותב בספרו "כל שנייה קובעת", "כשהגעתי למרגלותיו - פניתי מיד לאחור ועיליתי שוב".
כשאתה רץ על מסלול מאוד מוכר, אתה לא צריך שעון, כי אתה יודע בדיוק כמה רצת וכמה עוד נשאר. וכשזה המצב, כשאתה רץ ללא שעון, וכשאתה לא סופר קילומטרים – הרבה יותר קל לך.
2. עלויות – עד כמה שזה נשמע אבסורדי, ריצה, בימינו, הפכה לתענוג יקר. אתה משלם מאות שקלים על נעלי ריצה, ג'לים, חטיפי אנרגיה, שעונים חכמים, ביגוד, קבוצות ריצה. ברגע שאתה נרשם למרוצים, אתה מגלה שזה נעשה עסק יקר. אתה משלם על חולצה מנדפת למרות שהארון שלך כבר מלא עד אפס מקום בחולצות, ואז אתה מתחיל להזמין ציוד ונעלי ריצה מחו"ל.
אבל אל דאגה, יש מוצא. לאחרונה, בשיתוף כמה חברים מהתחום, יצאנו במיזם חברתי חדש: המועדון – מועדון צרכנות הספורט של ישראל. המועדון הוקם על ידי ספורטאים, למען ספורטאים, כדי שכולנו נוכל להמשיך ליהנות מהתחביבים שלנו, מבלי להוציא עליהם כספים מיותרים. כולם מוזמנים להצטרף למועדון, בתקווה שנצליח להשאיר את התחביב שלנו כתחביב, ולא כנטל על חשבון הבנק. ההרשמה חינם.
3. יצור רץ – אם עדיין לא קראתם את רב המכר "נולדנו לרוץ", מאת כריסטופר מקדוגל, אז הגיע הזמן שתרוצו על זה. בספר הזה, שעוסק כל כולו בתשוקה שלנו לריצה, מתאר מקדוגל יפה מאוד עד כמה אנחנו יצורים שנולדו לרוץ. היכולת שלנו לשחרר חום במהלך ריצה - יכולת מוצלחת יותר מכל בעל חיים אחר לאין שיעור – מבנה השלד שלנו, גיד האכילס המוצלח, מבנה כף הרגל, שרירי הצוואר והיציבה שלנו, שמייצרים שיווי משקל פנטסטי בזמן הריצה, הריאות ומערכת הנשימה. בקיצור מבנה ההומו-ספיאנס שבזכות יכולת הריצה שלו גבר על הניאנדרטל השרירי (לפי מקדוגל), צועק לנו דבר אחד: רוצו!
** עמוס שביט הוא טריאתלט, רץ אולטרה, מאמן אישי, נטורופת מוסמך, איש תקשורת ומרצה בנושא פריצת גבולות והשגת מטרות גדולות מהחיים. ניתן לתאם הרצאות כאן.