"הטיחו ראשים בקיר, ירקו עליהם, התייחסו אליהם כמו אל חיות"

במחלקה 15 א' במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, בה מטופלים המקרים הקשים ביותר במוסד, יש חדר שנקרא "החדר המרופד". מכניסים אליו חולים שמסרבים לשתף פעולה עם הצוות הרפואי, לזמן קצר בלבד, על מנת להרגיע אותם. בניגוד לחדרים אחרים במחלקה, המצלמה בחדר המרופד היא מצלמה במעגל סגור שמתעדת רק את הנעשה בו בזמן אמת, והתיעוד אינו נשמר (בחדרים אחרים, יש לציין, אין בכלל מצלמה). חלק מעובדי 15 א' ניצלו עובדה זו ונהגו להפעיל בחדר אלימות קשה כלפי מטופלים, פעם אחרי פעם.

ר', אחד העובדים במוסד הבודדים שהחליטו לשבור את קשר השתיקה ולהתלונן על מעשי ההתעללות שנעשו שם כלפי מטופלים, סיפר כי שני אנשי סגל, האחות נינה שקנבסקי ואיש כוח העזר יוסי וקנין, הכניסו באחד המקרים מטופלת בשם ק' לחדר המרופד והיכו אותה שם נמרצות. "הם נתנו לה סטירות, אגרופים ובעיטות", סיפר. הוא עצמו צפה באותם רגעים במסך ששידר את הנעשה בחדר, והיה עד להתעללות. במקרה אחר, סיפרה ח', עובדת לשעבר במוסד, שהאחות שקנבסקי הכניסה מטופל אחר לחדר המרופד והרביצה לו: "בעטה בו, בוקסים כשהוא על הרצפה! הייתי בשוק בהתחלה ואחר כך צעקתי לנינה די, די". "היו מספר עובדים שניצלו את החדר המרופד כדי להרביץ באכזריות לחולים", מספר עובד נוסף במוסד. "הם ידעו שאין במקום מצלמות שיתעדו את מעשיהם, ולא האמינו שמישהו יתלונן נגדם או יפליל אותם מתישהו".

אלא שבסופו של דבר אנשי הצוות הופללו. זה קרה לפני כשנתיים. לפני חודש וחצי, אחרי תקופה של כשנה וחצי שבה התעללו במטופלים – יריקות, אגרופים, בעיטות, חבלות, מניעת אוכל ואי הקפדה על פרטיות במקלחות – ואחרי חודשים ארוכים של השתקה והתעלמות, הורשעה ארבעה עובדים ותיקים במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ועל כולם נגזרו עונשי מאסר בפועל. על האחות נינה שנקבסקי נגזרו שישה חודשי מאסר, על האח אנטוניו אפונסו שנת מאסר, על העובד אברהם לוסקי גם כן שנת מאסר, ועל העובד יוסי וקנין תשעה חודשי מאסר. הנאשמים הגישו ערעור על גזר הדין החמור לטענתם, לבית המשפט העליון. הוגש גם עיכוב ביצוע לתחילת המאסר עד לשמיעת הערעור ומתן החלטה בהם. הפרקליטות החליטה שלא לערער על גזר הדין, הם הושעו מעבודתם ובכוונת משרד הבריאות לפטרם. יצויין, כי בהסדר הטיעון נמחק סעיף האישום בגין התעללות והנאשמים הורשעו בעבירות של תקיפה.

"החולים פחדו פחד מוות מארבעת האנשים האלה", סיפר עובד ותיק. "הם רעדו בכל פעם שאחד מהם התקרב, לא העזו לפתוח את הפה. קיבלו מכות ושתקו. היו גם מקרים שהחולים קיבלו מעט אוכל ורבו ביניהם כדי שיהיה להם מה לאכול – גנבו אחד מהשני חתיכות עוף ותפוחי אדמה כדי לשרוד. זה מראות מזעזעים שרודפים אותי כל הזמן".

"תבין", גילה משה (שם בדוי), עובד במרכז, "זו המחלקה הכי קשה בבית החולים – חולים במצב הכי קשה, חסרי ישע. הם לא מסוגלים לעשות שום דבר, גם לא להתלבש לבד. הם בטח לא אלימים. היו כאלה שאכלו את הצואה שלהם כי לא היה להם אוכל לאכול ולא החליפו להם את הבגדים והטיטולים. זה היה מזעזע. ראיתי דברים נוראיים. אלימות קשה של הצוות כלפי החוסים האומללים, סתם ככה, בלי שום סיבה. נתנו להם אוכל בצמצום, ללא סיבה, בעוד שהצוות אכל מנות גדולות. כשהערתי להם שזה לא בסדר, הם סימנו אותי כעובד בעייתי והעבירו אותי למחלקה אחרת. זו הייתה השיטה. רדפו את כל מי שהעז לחשוף את האלימות".

אז איך קרה שבמשך שנה וחצי חוסים רבים עברו התעללות כה אכזרית, בסגנון הסרט "קן הקוקייה", והיא נשמרה בסוד? איך קרה שעובדים שהעזו לחשוף את המקרים הקשים נרדפו בעצמם ונאלצו לפרוש או לעבור למחלקות אחרות? ומדוע משרד הבריאות לא הקים עד היום ועדת חקירה או בדיקה לבירור כל השאלות הללו, כמו גם לצורך בירור מידת אחריותם של מנהלי המוסד ודרגיו הגבוהים? כולן שאלות טובות; לחלקן – לצערנו – אין כרגע תשובות. ספק גם אם יהיו.

"הטיח את ראש המטופלת בדלת המשוריינת"

המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע נוסד ב-1978. יש בו כ-300 מיטות והוא אמור לתת מענה לאוכלוסייה של כמיליון בני אדם, מאשקלון ועד לאילת. בשנים האחרונות התרחשו מספר פרשות מוזרות במוסד שגרמו לאי שקט סביבו: עובדת ניקיון שגנבה מבחנה מלאה בשתן של חולה כדי להשתמש בו לביצוע טקס שחוּר לבנה הנרקומן – ואולצה לפרוש בשל כך; עובדת תחזוקה שביצעה מעשים מגונים בכמה מטופלים – הוגש נגדה כתב אישום והיא הורשעה, אך המשיכה לעבוד כרגיל בבית החולים; ועובד בכיר לשעבר, הממונה על הדרכת האחיות, שהורשע בבית הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה בהטרדה מינית של אחות ותיקה במרכז, אחרי שניסה לגעת לה בחזה, לנשק אותה ועוד כל מיני.

המקרים הללו לא קשורים אמנם אחד לשני, ובטח לא לפרשה החמורה באמת שהתרחשה בשנה וחצי האחרונות במוסד, אולם הם מעידים על תרבות של טיוח והשתקה שהתקיימה במוסד זה שנים. ואולם, כל המקרים הללו היו רק הפתיח לפרשה הקשה ביותר שהתחוללה במוסד באותן שנים.

במחלקה 15 א' מטופלים כ-15 חולים, התלותיים ביותר במוסד, הסובלים ממחלות נפש קשות ביותר וזקוקים לסיוע 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הם צריכים שיקלחו אותם, יחליפו להם חיתולים, יגלחו אותם, ילבישו אותם ויסייעו להם לצחצח שיניים. התלות שלהם באנשי הצוות היא לפיכך מוחלטת – ומידת האחריות של הצוות, בהתאם. "חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד במחלקה התחלתי לראות אנשי צוות שנותנים לחולים סטירה פה, אגרוף פה", העידה ש', מטפלת במחלקה ואחת הדמויות שהובילו לחשיפת הפרשה, שעדותה כאן מובאת בקיצורים והתאמות נדרשות. "כאשר קילחתי אותם ראיתי על גופם סימנים כחולים. פניתי לצוות הוותיק ושאלתי לפשר העניין, וכל פעם [הם] טענו שהאלימות הייתה מצד איש צוות מסוים. פעם אחת זה ההוא, פעם אחת זו ההיא, וכו'".

אילו מקרים ראית בעצמך בעיניים?
ש': "כואב לי להגיד את מה שאני הולכת לומר ואני אפילו מתביישת, אבל בכל משמרת הייתה אלימות כלפי החוסים שראיתי בעצמי. זה יכול להיות סטירה, אגרוף, בעיטה, וזה היה קורה בכל מקום במחלקה – בחדר אוכל, בתחנת האחות, בזמן המקלחות".

כך למשל סיפרה ש' כיצד ראתה את אברהם לוסקי, אחד המורשעים בפרשה, מכה חולה במקלחת. "יום אחד עבדנו יחד, הוא קילח חולה בשם ד', הלכתי להביא מגבת ופיג'מה מהמחסן וכשחזרתי, ראיתי שהוא מרביץ לו... מכות, בעיטות, עם הידיים, בוקסים. צעקתי לו שיפסיק ואז הוא אמר לי: 'תצאי אל תתערבי, אני יודע מה אני עושה'". על האחות נינה שקנבסקי אמרה ש', שלאחר שאחד החולים ניסה לקחת ממנה סיגריה, "היו בעיטות, אגרופים – עמדתי עם פה פעור. לא האמנתי שאישה יכולה להגיע לרמות כאלה של אלימות". במקרה אחר, מספרת ש', "מטופלת בשם ע' נכנסה לתחנת האחות, ואנטוניו [אפונסו, אחד המורשעים בפרשה] החזיק אותה בעורף, הוציא אותה החוצה, החזיק אותה בשיער והטיח את ראשה מספר פעמים בדלת משוריינת, וזאת לא הפעם הראשונה שעשה את זה". פעם נוספת הייתה כש"אנטוניו הדביק ל-ע' [מטופלת] את הראש לתוך הזכוכית כמה פעמים", כפי שהעידה ח', עובדת אחרת במוסד.

"סטירות זה לא 'הפעלת כוח סביר'"

מעבר לאלימות השיטתית, היה גם היחס המשפיל לחוסים. "אתה מכיר את השלטים במגרשי הכדורגל, 'ברוכים הבאים לגיהינום'? זה המקום – גיהנום, אין מילה אחרת", אומר עובד לשעבר. "הצוות זלזל בחייהם של המטופלים. הם התנהגו אליהם כמו לעדר של כבשים. לוקחים אותם בבוקר לאותה מקלחת, עשרה גברים ונשים עירומים ועירומות, ומקלחים אותם ביחד. לפעמים גם נתנו להם לחכות שם דקות ארוכות. זה הזכיר לי מראות מהשואה. מטיחים את ראשיהם בקירות, יורקים עליהם. הם גרמו לאותם מטופלים לאבד צלם אנוש. הם התנהגו אליהם כמו לחיות. התביישתי בעצמי שאני עובד במקום כזה".

ר', אותו עובד שהחליט לבסוף להתלונן על הנעשה במחלקה, העיד גם הוא במהלך החקירה והמשפט על שורת אירועים אלימים. אלימות שרירותית, חסרת פשר. בין היתר סיפר על מקרה שבו "אבי [אברהם לוסקי] קיבל טלפון מהבית, או משהו כזה, וזה עצבן אותו. בדיוק היה לידו מטופל בשם ד' ואז אבי נתן לו סטירה". במקרה אחר, סיפר, אנטוניו אפונסו "נתן למטופל סטירה ללא כל סיבה והוא עף כמה צעדים אחורה".

ר' המשיך וסיפר על אירועים שבהם עובדים היכו חולים בישבן, בפנים ובשאר אזורים רגישים, ולסיכום העיד שהאלימות הייתה עניין "כמעט יומיומי", במיוחד במשמרות הערב והלילה. במקרים רבים, אמר, העצבים של הצוות יצאו על העובדה שהחוסים חסרי הישע נאלצו לעשות את צרכיהם בטיטול. "אם היו מצלמות בבית החולים והאירועים היו מתועדים", סיכם, "מצבם של הנאשמים היה אחר". התובעת שאלה את ר' האם השימוש בכוח לא היה בגבול הסביר. ר' השיב: "בבית החולים יש מעין השתלמויות על טכניקות ריסון מטופלים. אני אישית עברתי כזו. אני לא יודע אם הנאשמים עשו זאת. מלמדים אותנו מה מותר ומה אסור. סטירות זה לא כוח סביר".

"לא קיבלתי גיבוי מההנהלה, להפך"

העדויות של העובדים לשעבר במוסד חושפות לא רק את האלימות הקשה וההשפלות, אלא גם את קשייהם של החושפים. "אני מצטערת לומר את זה, אבל שתקתי כמו כולם כשראיתי את מעשי האלימות", אמרה ש' לא פעם במהלך עדותה. כשנשאלה מדוע לא עירבה את הגורמים המוסמכים, ענתה: "שתקתי, כי כולם שתקו. פחדתי שלא יאמינו לי". אחר כך התעשתה. בשלב הראשון, שנמשך כחצי שנה, היא ניסתה לשכנע את העובדים המעורבים לחדול ממעשיהם, אלא שהם התעלמו ממנה: "אף אחד מאנשי הצוות לא היה מוכן ללכת איתי בעניין הזה". בהמשך, אחרי שבועיים ללא שינה, החליטה לאזור אומץ, פנתה לאחראית מחלקה וחשפה בפניה בבכי את האלימות הקשה של הצוות כלפי החולים; בהזדמנות הזאת גם ביקשה לעזוב למחלקה אחרת.

אלא שכאן ש' נתקלה בחוסר הנכונות, בלשון המעטה, של המוסד לתקן את ליקוייו. הדיווח לאחראית לא הוביל לשום מקום. גם בהמשך, כשפנתה ש' למנהל בית החולים, פרופ' זאב קפלן, וביקשה ממנו הגנה בעקבות כוונתה ללכת להעיד במשטרה – כלומר התחייבות שלא תפוטר – הוא לא היה מוכן להתחייב על כך ואף הזהיר אותה שהיא עלולה להיעצר בגין אי דיווח על מעשי אלימות. "איבדתי הרבה מעצמי, הרבה משמחת החיים", סיפרה ש' על השפעת הפרשה עליה, "אני ממשיכה לעבוד בבית חולים, [אבל] רוב הצוות לא קיבל בשמחה את מה שעשיתי. לא קיבלתי גיבוי מההנהלה. להיפך, הם רק הקשו עלי. באף מחלקה לא רצו לקבל אותי. עדיין הרבה אנשים לא מדברים איתי בבית החולים".

ש' עוד הייתה בת מזל יחסית. בשני מקרים אחרים, כפי שחשף ר' בעדותו, עובדים במחלקה שדיווחו על מעשי האלימות סיימו שם את דרכם. "אחרי שראיתי שאנשי צוות מכים מטופלים", העיד, "פניתי לאנשי הצוות אחרים במחלקה ושאלתי אותם האם העניין הזה מקובל כאן. הם אמרו לי שהיו לפנָי שני עובדים, האחד בשם יעקב סיבוני והשנייה בשם ענת, שדיווחו על מעשי אלימות, ושעכשיו הם כבר לא עובדים במקום... בהתחלה שתקתי גם, אבל כשראיתי שהאלימות מוגזמת, פניתי לאנשי הצוות האחרים לברר את העניין". האנשים שר' התייעץ איתם אימתו את הדברים, והוא מצא עצמו מוותר, לפחות זמנית: "דאגתי לפרנסה שלי וחששתי לאבד אותה. הייתי חדש במערכת, בורג קטן, מי יאמין לי?"

בשיחה השבוע עם סיבוני, שעבד במוסד כ-20 שנה, הוא אישר את הדברים. "מהרגע שחשפתי את מעשי האלימות אולצתי לעזוב את המחלקה ואת בית החולים. רדפו אותי, כך פעלה השיטה. בכירים בבית החולים ידעו ושתקו – וזה הדבר הכי חמור". אגב, בעדות של אחות במוסד, נטען שאחת העובדות הבכירות במוסד אכן ידעה מספר חודשים לפני פיצוץ הפרשה על האלימות במחלקה אבל בחרה להעלים עין. "ח' אמרה לי ולכל הצוות שהיא לא רוצה לדווח על האלימות שהיא ראתה בגלל שאין לה עוד קביעות בעבודה והיא חוששת", העידה האחות.

"הסדר מקל כי אפשר הנפגעים לא יכלו להעיד"

פריצת הדרך בחשיפת הפרשה אירעה לפני שנתיים, כאשר עובדים שהיו עדים לאלימות פנו לקצין הביטחון בבית החולים ולבכיר נוסף במוסד, ושני אלה ייעצו להם להתלונן במשטרת באר שבע. רק בעקבות התלונה במשטרה נעצרו ארבעת אנשי הצוות הוותיקים ונחקרו באזהרה. תחילה הכחישו כל מעורבות וטענו שמדובר בעלילה שנרקמה על ידי עובדים המסוכסכים עמם. בהמשך הוגש נגדם כתב אישום חמור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בגין עבירות של תקיפה וגרימת חבלה לחסרי ישע.

באחרונה חתמו הארבעה באמצעות עורכי דינם על הסדר טיעון עם פרקליטת מחוז הדרום. בכיר בפרקליטות אמר השבוע שמדובר בהסדר מקל יחסית, בשל הקושי להביא את החולים להעיד בבית המשפט. "במשך תקופה ארוכה עוד התעקשנו שלא לחתום איתם על הסדר טיעון", אומר הבכיר, "אבל הקושי להביא את החולים לבית המשפט ולעמת אותם מול הנאשמים הביא אותנו לבסוף להחלטה שלא לנהל את המשפט עד סופו".

בשולי גזר הדין, השופט אליהו (אלי) ביתן מתח ביקורת קשה על הנהלת בית החולים ומשרד הבריאות שלא טרחו לבדוק את המתרחש במקום וכן, על אווירת ההשתקה ששררה במוסד עצמו. "העובדה שאירועי התקיפה נמשכו על פני כשנה וחצי באין מפריע וכמעט באין מתריע למרות שחלק מאנשי צוות המחלקה ידע על כך – מדאיגה ומעציבה והיא מעוררת תהיות גם על מידת הבקרה והפיקוח של הנהלת בית החולים על הנעשה במחלקות הטיפוליות ועל האווירה המאפשרת מעשים שכאלה ושתיקה שכזו", הדגיש השופט בגזר הדין, והוסיף: "הציפייה היא שהאמונים על הנושא בבית החולים ובמשרד הבריאות ישבו על המדוכה יבחנו את הנושא מכל היבטיו ויעשו את הדרוש למניעת הישנות תופעה חמורה שכזו".

בעקבות חשיפת הפרשה פוטרו כמובן ארבעת העובדים. כעת חלק מבני משפחותיהם שוקלים להגיש תביעה נגד משרד הבריאות ובית החולים. "מה שקרה פה זו שערורייה", אומר אביו של אחד המטופלים שהוכו. "מחדלים שאסור שיתרחשו במקום כזה. הכנסתם לכלא של המעורבים היא שלב ראשון בטיפול בעשבים השוטים ובמיגור התופעה החמורה הזו. השלב השני מבחינתנו הוא שמי שאחראי למחדל הזה ולהתעללות בילד שלנו ובאחרים ישלם על כך". אחד העובדים במוסד מסכים אתו: "צריך להקים ועדת חקירה לבדוק את התנהלות הנהלת בית החולים שלא נקפה אצבע למען החולים".

תגובות

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לטענות שהועלו בכתבה: "מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע הוא זה שדיווח על המקרה למשטרת ישראל, מיד עם היוודע לו על המקרה, עם הגשת התלונה הושעו העובדים מעבודתם באופן מידי. משרד הבריאות והנהלת בית החולים רואים מקרים אלו בחומרה ופועלים למניעת הישנותם. ביוזמת, מנהל המרכז והנהלת המרכז הוחלט מיד לאחר האירוע ומבלי לחכות למיצוי ההליך המשפטי, על העברת דו"ח מזוהה אחת למספר חודשים של כלל המטפלים והעובדים התומכים במחלקות, בו עליהם לדווח על כל התנהגות בלתי הולמת כלפי המאושפזים אלה נחשפו או שהגיעו לידיעתם במהלך עבודתם. כלל המטפלים והעובדים האחרים בבית החולים עברו ריענון של הנחיות והדגשים הנדרשים לגבי ההתנהגות הנדרשת מול המאושפזים בבית החולים ובמיוחד חסרי הישע, כמו כן הובהר מהו כוח סביר, מתי על המטפלים להפעילו ובאיזו דרך ורק כאשר נדרש. נציין, כי המחלקה הועברה למבנה חדש ומותאם לסוג המטופלים, הבקרה הועמקה בבית החולים באמצעות העברת דו"ח התקופתי על מנת למנוע אירועים דומים בהם יתברר בדיעבד על התנהגות בלתי נאותה של מי מהעובדים ללא ידיעת הממונים עליהם. לציין, כי מירב העובדים בתחום רגיש זה הינם מסורים ומחויבים למטופליהם וזאת תחת מחסור בכוח אדם. המחסור בכוח אדם קיים בכל מערכת הפסיכיאטריה – נושא שכעת מטופל על ידי הנהלת משרד הבריאות".