לסיון ורונן מור-גולדמן יש תינוק אחד ושבעה עוברים קפואים. הם הקפיאו אותם אחרי שהרופאים אמרו להם שאי אפשר לדעת אם סיון תוכל להיכנס להריון אחרי שתחלים. כשזה קרה סוף-סוף, זה היה קטן עליה. "שאלו אותי איך אני מתמודדת עם הבחילות. זה הצחיק אותי", היא מחייכת. "חברות שלי סיפרו שהן לא רוצות שהבעלים שלהן יראו אותן בכל מיני מצבים, שזה נורא מביך אותן. רונן ואני היינו כל כך אחרי המקום הזה. הוא כבר ראה אותי בכל צורה, אין סיטואציה שאני יכולה לחשוב עליה שלא ארגיש בה נוח איתו".
סיפור קשה, נימה מחוייכת לצידו. הסתירה הנינוחה הזאת מאפיינת את מור-גולדמן. היא הולכת איתה לאורך כל הסרט התיעודי שביימה, "עד החתונה זה יעבור", סרט שמתעד הקרנות לצד טעימות, כימותרפיה יחד עם מדידות שמלה. הגידול נמצא בגופה קצת אחרי שהיא ובן הזוג שלה סגרו תאריך. "יש פה סרט קצת אחר", היא אומרת בהיסוס, מתכוונת בעיקר לסוף שלו. כשהיא התחילה לביים את הסרט שלה היא חיפשה סרטים שעוסקים בסרטן ושיש להם סוף טוב. היא לא מצאה.
הקהל לא יודע אם מותר לו לצחוק
לגלות שיש לך סרטן זה לא משהו שקורה ברגע אחד. אתה לא נכנס לחדר ויוצא מאותה דלת בן אדם אחר. "זה מתגלה בשלבים", אומרת גולדמן. "בשלב הראשון מצאתי גוש, וסיפרתי לרונן, שניסה להרגיע. ואז בדיקה הובילה לבדיקה".
ומה קורה בבדיקות האלה?
"בבדיקה הראשונה הכירורג אמר לי שזה כנראה גידול שפיר ושאין סיבה לדאוג. השלב הבא היה אולטרסאונד, ואחרי האולטרסאונד אמרו לי שצריך ממוגרפיה. זה כבר היה קצת מוזר. יום לאחר מכן מתקשרים אלי בתכיפות שאני חייבת להגיע לביופסיה. שם כבר נפל לי האסימון. אבל גם אחרי שקיבלנו את התוצאות עדיין ידענו שהגידול מאוד קטן וחשבנו שבהתחלה שאין סיכוי שהוא יתפשט ולכן לא אצטרך כימותרפיה. רק בהמשך כשגילו שהגידול התפשט לבלוטת הלימפה, הבנו שאצטרך".
איך מעכלים בשורה כזאת?
"בשנייה שנודע לי סופית, זה עדיין היה עם המון בכי וסערת רגשות. אבל כל הזמן קראתי על המחלה, והכנתי את עצמי צעד קדימה. האמת שזה היה מעודד, כי הסטטיסטיקות מראות שסרטן השד הוא הסרטן הכי ידידותי", היא אומרת בחיוך אירוני. "מעבר לזה, כשזה קורה אין לך זמן להתעסק במחשבות של 'אני הולכת למות'".
ובאמת, לאורך הסרט כמעט ולא רואים את מור-גולדמן בוכה או מתפרקת או מהרהרת במוות. היא יותר עסוקה בלעבוד. ללכת לקבל כימותרפיה, להגיע עם המסמכים לעוד רופא ועוד רופא, למדוד פאה, להתחיל הקרנות. ההתמודדות עם סרטן נחשפת בסרט הזה בדרך אחרת ממה שאנחנו רגילים לחשוב עליה: כעיסוק פול טיים בסידורים ובירוקרטיה. הרגש, אומרת סיון, הגיע בחדר העריכה. "אני חושבת שבמשך כל התקופה שצילמנו הייתי מנותקת רגשית באיזשהו מובן בשביל לשרוד את הדבר הזה. כל הכוחות שלי הופנו ל'דוינג' (לעשייה) ולא ל'ביינג' (להוויה). הרגש הגיע לדעתי רק בחדר עריכה. שם פתאום נעשה המון עיבוד. לראות את כל זה אחרי היה קשה וגם עשה עבודה טיפולית טובה".
שנתיים וחצי מאוחר יותר, סיון ורונן מור גולדמן יושבים עם בנם התינוק, רפאל, בסלון של דירתם ברמת החיל בתל-אביב. הסרט שהוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון, הכריח אותם להתמודד מחדש עם חציית ים סוף ההיא. הצפייה, אומרת סיון, הייתה טעונה רגשית ודרמטית יותר מאשר המציאות. "החשיפה הזאת הייתה מאוד מפחידה בהתחלה. להיות במאית של סרט ולעמוד שם כדמות הראשית, בסרט עלייך – זה שונה מאוד. מצד שני, ידעתי שאני מאוד שלמה עם החומרים שיש שם. גם כי אני הבמאית ואני החלטתי מה יכנס ומה לא, אבל גם מתוך ההתנהלות שהייתה לי סביב המחלה. קיבלתי כל כך הרבה תגובות חמות של חולות שגילו שהן חולות או שכבר החלימו, או שתרמו לסרט ופתאום גילו שמישהו קרוב אליהם חלה – והן סיפרו שזה נתן מקום לחוויה שלהן".
אבל היו גם תגובות אחרות. "הרבה אנשים שאיבדו את יקיריהם בגלל הסרטן אמרו שהם לא רוצים לראות את הסרט, וזה למרות שהם יודעים שיש לסרט סוף טוב. לצערנו כמעט לכל אדם יש אדם קרוב שחלה. יש פחד ענק מהמחלה הזאת. אנשים אפילו לא אומרים את המילה הזאת, אלא אומרים 'המחלה'. אני יכולה להבין את זה. זה באמת מגיפה מטורפת, כל אדם שלישי מת היום מסרטן. אנחנו רואים את זה גם עכשיו כשאנחנו מחפשים גוף שידור שיקנה את הסרט. אנחנו מקבלים תגובות כמו: 'יש לנו כבר סרטים כאלה בעשייה' ובדיעבד מתברר שהסרט שיש להם שונה לחלוטין - איזשהו סרט על חולת סרטן שמתה בסוף. כשצריך למשל לגייס כסף לילד או לחולה - יש תחושה שהתקשורת נותנת לנושא מקום, אבל עד כאן. לא רוצים להתעמק, לא רוצים לדעת יותר מזה. בעיני זה דווקא מאוד חשוב כי זה כמו שד שאתה מדבר עליו, שאין לו פרצוף ואתה לא מכיר אותו ולכן הוא נהייה הרבה יותר גדול ממה שהוא".
אז מה, הוא לא כזה גדול?
"יש פה הרבה מקום לשאלה איך אני בוחר לגשת לדבר הזה. יכולתי בשנייה ליפול למקום של הרחמים העצמים. אבל מבחינתי זה לא היה אופציה – רציתי לראות מה אני כן יכולה להפיק מזה, להביא דברים מזווית קצת אחרת. זה היה מצב נתון שקיבלתי עליי והבנתי שאני צריכה עכשיו להפיק מזה מה שאני יכולה. הרבה פעמים אני גם מנסה לשכנע אנשים לצפות בסרט ומסבירה שיש פה סרט אחר. אני מאוד מתגאה בכך שיש לסרט שני צדדים שלו – גם את הדרמה וגם את הגישה הקצת שונה, שמראה שאפשר לקחת את זה למקומות טובים".
מה הדבר הכי קשה בזה? פחד המוות?
"אני חושבת שקיים פחד להיות תלותי. לי באופן כללי, גם לפני כן, היה קשה מאוד להיעזר ולהיתמך וזה גם היה החלק הקשה ביותר כשגילינו על המחלה. גם אמרתי לרונן שזה מאוד מפחיד אותי, והוא הרגיע אותי, הוא אמר לי שזה משהו זמני, שזה יעבור. היו רגעים של נפילות שהיו מאוד קשים, וגם הייתה לי קשה הידיעה שרונן כמעט לא הצליח לעבוד במהלך השנה הזאת. הוא היה שם כל הזמן בשבילי. לא כי התפנקתי, אלא כי באמת הייתי צריכה אותו".
אבל אולי הזווית שאת מציעה לא מדוייקת? את לא מראה בסרט את הדברים הכי קשים, את הרגעים האלה של הנפילות, של הכאבים.
"זה לא צולם בעיקר בגלל סיבות טכניות, לא היה לי אפילו את הכוחות הפיזיים להרים מצלמה או להתקשר למישהו שיצלם, אבל מעבר לזה, גם הרגשתי שלא בא לי שהם יהיו בסרט", היא מסבירה, "נקודת המוצא שלי הייתה שכולם יודעים שזה קיים. מנגד, היה חשוב לי שיכנסו הרגעים של ההומור, גם אם זה הומור שחור. בהקרנה הראשונה של הסרט ישבתי ליד העורך ושמנו לב שיש קטעים שהם מצחיקים מאוד אבל הקהל לא צוחק בהם, כי לא ברור לו אם מותר לצחוק. למשל, כשאני מנסה לקבוע תור להקרנות כדי לסיים את הטיפול בזמן אבל לא יכולה כי בביה"ח לא עובדים בחג ושבוע אחרי זה כבר יש חג שני. זה אבסורד. אנשים שצפו בסרט שאלו אותי: למה הכנסתי רק סצינות שבהן רונן רגוע כל הזמן. למה לא הכנסתי את רונן הכועס למשל, והתשובה שלי הייתה שפשוט לא היו כאלה".
לפעמים אתה צריך להציל קודם כל את עצמך
בואו נתעכב רגע על הבחור הזה, רונן. בן זוגה של סיון, בן 34 היום, צלם במקצועו, הוא בערך כל מי שאתם רוצים שיהיה לידכם במצב כזה. שקול, רגוע, הוא יושב ליד סיון במשך שעות של כימותרפיה, צוחק איתה, שר ומרגיע אותה. "למדתי קולנוע ואני יודע מה זה כשדמות מייצגת משהו על המסך", הוא הודף. "בסרט אני באמת יוצא מעין קדוש כזה. אין לך מה לעשות חוץ מלהיות שם ואתה ממש חסר אונים. אבל במציאות אני לא נהנה מתפקיד 'הקדוש', לא רוצה שיראו אותי ככה".
היו רגעים אחרים?
"בתחילת הטיפולים אני זוכר שהמזכירה שאלה חולה שעמדה לפנינו בתור: 'בעלך מגיע?'", הוא נזכר, "והיא ענתה: 'לא, הוא כבר לא בתמונה'. הוא עזב. כששמעתי את זה ידעתי שאני לא שם, אני בחרתי אחרת, אבל אני גם יכול להבין אותו. לפעמים אתה צריך להציל קודם כל את עצמך. אני לא הרגשתי שלעזוב יציל אותי. הרגשתי שמה שיציל אותי הוא דווקא להישאר".
אבל התלבטת.
"יש בסרט קטע שבו אנחנו בדילמה אם לעשות איזשהו טיפול או לא. סיוון אומרת: 'וואו, אף פעם לא הייתה לנו דילמה כזאת', ואני עונה לה שדווקא הייתה. כשצפיתי בזה ניסיתי להבין למה התכוונתי ואני חושב שהתכוונתי לזה שלי עצמי היו כנראה דילמות גדולות: של מה אני עושה, האם ראוי שאני אהיה פה או שם. זה לא היה מובן מאליו בכלל. אבל ההתלבטות הוכרעה מאוד מהר לטובת ההחלטה להישאר".
מה בזוגיות שלכם אפשר את זה?
"אמרתי לסיון בכנות שאם היא הייתה עוד יותר תלותית או הייתה מוציאה את התסכול עליי, כמו שהיה סביר שהיא תעשה בסיטואציה הזאת – אז הקושי היה עולה עוד כמה רמות ויכול להיות שהייתי נשבר. אני חושב שבגלל שלא נכנסנו ממש לתפקיד של 'מטפל' ו'מטופלת', שהינו מעין צוות כזה שעזרנו אחד לשני לעבור את זה, אז הצלחנו". בסיום הטיפולים, הודתה בפניהן אחת האחיות שליוותה את הטיפולים שלא חשבה שרונן יישאר שם".
סיוון: "כשלא היינו בטוחים שאצליח להביא ילדים, אמרתי אז לרונן שאולי עדיף לו להמשיך הלאה, דווקא מתוך האהבה שלי אליו והרצון שיהיה לו טוב. אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על זה".
המשפחה שלכם לא הציעה אולי לדחות את החתונה? לחכות קצת?
"האפשרות של ביטול החתונה אפילו לא עלתה כאופציה. למזלנו החלטנו על החתונה חודש וחצי לפני שגילינו על המחלה. וזה באמת מזל גדול כי נראה לי שאחרת כל חיי הייתי נשארת עם הספק האם הוא התחתן איתי בגלל זה".
מאז הם בטירוף של עשייה. חוץ מהסרט, והתינוק, סיון גם הקליטה אלבום שייצא בקרוב. כיום היא לומדת לתואר שני בטיפול באומנות באוניברסיטת חיפה. "ביום שסיימתי את הטיפולים אמרתי לרונן: מה אני אעשה עכשיו?", היא מספרת בחיוך, "בתקופה ההיא הרגשתי שיש לי את הכוח לבחור להיות מסכנה או גיבורה. זה מזמן הרבה תשומת לב שאפשר למנף למקומות טובים, ופתאום, כשצומח לי שיער ואני לא החולה הזאת, כאילו נלקחה ממני האפשרות להיות גיבורה ולא היה ברור לי מה עושים עכשיו, כשאין במי להילחם. אני זוקפת לזכות הסרטן הזה הרבה דברים שקרו בחיים שלי. אחרי שנים שחלמתי להוציא אלבום ולא היה לי אומץ, הקלטתי אלבום ואני אוציא אותו בקרוב. בנוסף, זה זירז לי את ההחלטה של להביא את רפאל – שזה שינוי מדהים בחיי וחיזק מאוד את הקשר שלי עם הוריי ואת הזוגיות עם רונן".
עד כמה את מפחדת שהמחלה תחזור?
"אני מתה מפחד, מפחיד אותי בשביל רפאל אפילו יותר מאשר בשביל עצמי. אני גם מאוד רוצה עוד ילדים אבל אני מפחדת. חשוב לי להיות שם ולגדל אותם".