"זה היה ביום שלישי, באחד מימי האביב הראשונים. לקחתי את כל הכדורים שהיו בבית, בערך מאה, ובלעתי אותם עם חצי בקבוק וודקה. מהר מאוד הרגשתי אובדן הכרה ונשכבתי בחדר השינה עם הפנים לרצפה.
"התעוררתי מצלצול הטלפון. זאת היתה אמא שלי, היא שאלה אם אגיע לארוחת שישי באותו היום. מתוך הרגל אמרתי לה שכן וסגרתי את הטלפון. ואז ישבתי עם עצמי והייתי בשוק. שלושה ימים לא הייתי בהכרה, שלושה ימים שפשוט נעלמו. הרגשתי רעב וצמא, ואז חשבתי 'אם הייתי צריך למות, זה היה קורה', וגם 'איזה כיף שחזרתי לחיים', והלכתי לארוחת הערב".
איתמר (שם בדוי) היה אז בן 28, מוזיקאי מבטיח עם להיטים ברדיו והופעות בכל הארץ. השנה היתה שנת 2000. "חייתי אורח חיים די פרוע", הוא נזכר, "כל יום היינו עושים חזרות, מעשנים ושותים, חוזרים בשעות הקטנות של הלילה. היתה אופוריה, ערפול חושים. ההופעות הרבות, ההערצה הפתאומית – אלו היו טלטלות רגשיות שהובילו לחוסר איזון וגרמו לי לרצות להתנתק מהעולם, לחיות על קצה השפיות שלי. נסעתי לאמסטרדם ועשיתי סמים מסביב לשעון: אקסטזי לארוחת הבוקר, MDMA בערב, קוק בלילה. ככה כמה ימים טובים".
בארץ חיכתה לו בת הזוג, שממנה איתמר שכח לחלוטין בימים באמסטרדם. "לא חשבתי עליה בכלל, הייתי בזרם של עצמי. בגדתי בה וגם סיפרתי לה את זה. כשחזרתי לארץ היא עזבה אותי. הידיעה שאין לי דרך לכפר על הכאב שגרמתי לאדם שהכי אהבתי, שאין מוצא, שאין הסברים, שזה בלתי הפיך – כל אלה הביאו לדיכאון בלתי נסבל. רציתי לגמור את הסיפור. זה לא קרה מהר, עברתי חצי שנה של אי-שפיות, אבל כשהחלטתי לעשות את זה הייתי שפוי מאוד. הרגשתי כאב מאד גדול, זה לא אומר שהייתי משוגע".
וכשמצאת את עצמך בחיים אחרי שלושה ימי עלפון, הכאב לא היה עוד?
"הוא היה, אבל לא בעוצמה כזאת. מאותו הרגע שבו מצאתי את עצמי בחיים ידעתי שאני אעשה כל מה שנדרש כדי לחיות".
איתמר נרשם ללימודי מוזיקה קלאסית באוניברסיטה, שאותם הוא מתאר כ"בועה שהצילה אותי". "לפני הלימודים לא יכולתי לשמוע מוזיקה יותר, איבדתי את התשוקה, ושם היא חזרה – וכך גם התשוקה לחיים. ידעתי שאני לא יכול לחזור להיות ילד פרא, והמסגרת הנוקשה היתה תרופת נגד מושלמת. זה מילא אותי והסיט את כל החוויה שלי למקום אחר".
איך מנצחים את ראיית המנהרה
בישראל מתאבדים בשנה בין 400 ל-500 בני אדם. מספר הניסיונות גבוה בהרבה: בשנת 2014 דיווחו בתי החולים על 6,488 מטופלים שהגיעו אליהם לאחר שניסו לשים קץ לחייהם. ב-58% מתוך המקרים מדובר היה בנשים.
וגם המספרים האלה כנראה נמוכים מהמציאות. שיעור המתאבדים הגבוה ביותר הוא בקרב האוכלוסייה המבוגרת, מעל גיל 65. במקרים רבים, שבהם הקשישים פשוט מפסיקים ליטול תרופות, לא ניתן לדעת אם באמת מדובר בניסיון אובדני. התאבדות היא סיבת המוות השנייה הנפוצה ביותר בקרב נערים, והשלישית בקרב נערות, וגם בקרבם לא כל הניסיונות מדווחים או מגיעים לבתי החולים. בתווך נמצאים אנשים שמבחוץ נראים מתפקדים: יש להם עבודה, חברים, בני זוג. רק הם יודעים מה באמת מתחולל בתוכם.
"אנחנו נוטים לחשוב שהמתאבדים הם 'האנשים האלה' אי שם, ומפספסים שהם רבים והם קרובים ויכולים להיות האנשים שאנחנו מכירים", אומרת ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית בער"ן, "רוב ניסיונות ההתאבדות הם ביטוי של מצוקה חריפה ולא מעשים בלתי מזיקים כדי לקבל תשומת לב. זה סימן אזהרה שצריך לקחת לתשומת לבנו, כי הוא אומר שהאדם חצה את הגבול בין מחשבה למעשה.
"אנשים אובדניים חווים כאב בלתי נסבל, יחד עם מה שאנחנו קוראים לו 'ראיית מנהרה' - מצב שבו האדם רואה רק את הסבל שלו. ניסיון התאבדות זאת לא בחירה שקולה: ברוב המקרים האדם שואף להפסקת הכאב וחש תחושת ייאוש ו'אין ברירה'. אבל, בקרב מי ששורדים, התחושות האלה חולפות בסופו של דבר".
אנחנו מכירים את המקרים של האנשים שחיו בינינו ופתאום לא היו, מותירים בני משפחה ואוהבים עם חיים קרועים שלא יחזרו להיות כפי שהיו. אנחנו פחות מודעים לאלו בינינו שניסו למות, ניצלו ובחרו בחיים. כששאלתי בפייסבוק אם מישהו מבין אלפיים אנשי הקשר שלי ניסה להתאבד בעברו, חלונות הצ'ט התחילו להיפתח זה אחר זה, כמו ידיים מורמות בכיתה.
מבין הפונים היו שסיפרו על מחשבות אובדניות, דיכאון וחרדות, לא דברים שהגיעו לכדי מעשה. אבל היו גם הרבה שהודו שהם היו שם, שהם ניסו לקחת את חייהם. ידעתי שרבים מאיתנו הוגים במוות, מהרהרים בו, מדמיינים את ההלוויה או מהרהרים איך ירגישו אם יקפצו מהגג. ועדיין, הופתעתי לגלות עד כמה לא מעטים הם האנשים שהכאב והסבל דחפו אותם מעבר לגבול.
שוחחתי עם גברים ונשים שניסו בעבר לשים קץ לחייהם, בחלק מהמקרים יותר מפעם אחת. חלקם הגדירו את החוויה כשיבה מהמתים, או סיפרו שלמדו להעריך מחדש את מה שיש להם. אחרים עדיין לא שוללים את האפשרות שיום אחד יחזרו למסלול האובדני, ורואים במוות מעין מוצא אחרון. ובכל זאת כולם כיום אנשים שמתפקדים באמת, לא רק כלפי חוץ, עם חיים מלאים ועשירים שבהם הם בוחרים בכל יום מחדש.
"הייתי סמרטוט רצפה, אבל למדתי להתמודד"
"אנשים שעברו חוויות מטלטלות מדברים הרבה פעמים על כך שהם לא רק שרדו את המשבר, אלא פיתחו חוסן", אומרת ד"ר דניאלס. ניסיון אובדני, לדבריה, הוא אחת החוויות האלה. "זה מתבטא בכמה דרכים. בקרב האנשים האלה מתחזקת ההבנה של מה שחשוב בחיים, ושל אופי מערכות היחסים שהם רוצים לפתח. אנחנו רואים גם התחזקות של אמונה, לאו דווקא דתית. הם מפתחים פילוסופיית חיים ואת היכולת להעריך אותם יותר".
לילי (30), חוקרת באקדמיה, עברה תהליך כזה. ערב אחד בבית הוריה, לפני חמש שנים, היא החליטה לבלוע כדורים. "הייתי סמרטוט רצפה באותה התקופה, ההערכה העצמית שלי היתה לא קיימת", היא מספרת, "בן הזוג שלי נהג להיעלם כשהיינו רבים וזה היה בלתי נסבל, זה גם מה שקרה באותו היום והביא אותי לסוג של התקף, זאת לא הייתי אני.
"אמא שלי שמה לב שמשהו לא בסדר איתי, ובסופו של דבר לקחה אותי לבית החולים לשטיפת קיבה. אני חושבת שלא באמת רציתי למות, במקרה שלי זאת היתה קריאה לעזרה של אדם שלא יודע איך לבקש אותה".
איך החיים שלך נראו אחרי זה?
"זה נתן לי פרופורציות. גרם לי בכוח להתעמת עם דברים פנימיים שלא רציתי להתמודד איתם. לא בטוח שהייתי הולכת לטיפול אם זה לא היה קורה. עכשיו אני יודעת לא להגיע למצבי קיצון, אלא לדבר על הדברים בזמן. אני לא אחזור למקום שפוגע ברצון שלי לחיות, לא אהיה במערכת יחסים שעושה לי רע, שמורידה אותי מטה".
את עוד חושבת על המוות?
"ברור. מלנכוליה היא חלק מהקיום וכולנו חושבים על האפשרות הזאת. צריך לדבר על זה כמו שמדברים על הפרעות אכילה, כמו שהתחיל השיח על הטרדות מיניות. אנשים פשוט מתביישים לדבר על משהו שמשותף לרבים מאיתנו".
"כשהייתי צריך לחזור לצבא חתכתי את עצמי"
אסף (40) נטה למצבי רוח מגיל צעיר מאוד. "בגיל חמש אמרתי לעצמי 'תזכור שלא נכון שאומרים על הילדות שהיא מאושרת. היא לא'". הוא גדל במשפחה בורגנית רגילה במרכז הארץ, נטה להתבודד והעדיף לכתוב, לקרוא ולצייר יותר מאשר לבלות בחברת אנשים.
"בגיל 18 התחלתי להציג בתערוכות, דחפתי את עצמי והתחלתי להצליח. במקביל התמודדתי עם מחשבות אובדניות, שהופיעו אצלי מתחילת גיל ההתבגרות. אבל הטריגר היה הצבא: הגעתי למקום קשוח עם אוכלוסייה מרקעים שלא הכרתי. שירתתי שבוע-שבוע, וזה יצר שני עולמות הפוכים: בחיים האזרחיים פרחתי וזכיתי להערכה, ובצבא אמנם לא התעללו בי באופן מיוחד, אבל חברתית היה לי קשה מאוד.
"פעם אחת הלכתי לקב"ן, וכל מה שביקשתי הוא גימלים נפשיים. הוא סירב לתת. ואז הגיע סוף שבוע שדווקא היה לי מעולה בו, אבל שבסופו הייתי צריך לחזור לבסיס. גרתי עם אבא שלי שהיה בחו"ל, הייתי לבד בבית. שתיתי בירה אחת ונעמדתי על המעקה של המרפסת, אבל לא היה לי האומץ. אז מילאתי אמבטיה במים חמים, התיישבתי בפנים וחתכתי את עצמי עם סכין יפנית.
"לא היה אז אינטרנט ולכן לא עשיתי מחקר וזה גם לא היה מתוכנן, אז חתכתי לא נכון. ישבתי בתוך האמבטיה והדם זרם מאוד לאט והמים הלכו ונעשו קרים. החלטתי לוותר. הזמנתי אמבולנס ובבית החולים תפרו וחבשו אותי. לצבא מן הסתם כבר לא חזרתי".
מה עבר לך בראש אז, באמבטיה?
"כשעשיתי את זה הרגשתי שפוי לחלוטין, הרגשתי שלווה, זה היה נראה לי המעשה ההגיוני לעשות, מה שאני רוצה לעשות. אבל כנראה לא היה לי מספיק רע, כי כשזה לא הצליח ויתרתי. בחרתי להתמודד עם החיים".
שש שנים אחרי ניסיון ההתאבדות אסף נרשם ללימודים, שבהם הצליח מאוד. חבר שפגש שם סיפר לו שהתחיל לקחת כדורים נגד דיכאון, ואסף, שהיה סקפטי לגביהם קודם לכן, החליט לנסות. מאז עברו 15 שנה והוא לא רואה את עצמו בלעדיהם.
"אחד הפחדים שזיהיתי אצלי, ואצל אנשים אחרים עם בעיות נפשיות, הוא שהבעיה הנפשית היא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלך ועם התרופות אתה לא תהיה אותו בן אדם. אבל זה לא נכון. הבעיה הנפשית היא כמו אבן שאתה סוחב. אני לא מרגיש שאני נהנה פחות מאז שהתחלתי לקחת את הכדורים, ואין ספק שאני סובל הרבה פחות".
"הרגשתי מטופשת שלא הצלחתי למות"
גם נטע (35), בעלת עסק לעיצוב, מספרת ש"הרומן שלי עם המוות התחיל עוד בתור ילדה. מגיל שלוש ידעתי שאני רוצה למות. היום אני מבינה שסבלתי מדיכאון, דבר שלא אובחן בזמנו בקרב ילדים. המוות בשבילי לא היה משהו רומנטי, לא חשבתי איך תראה ההלוויה שלי ומה יגידו עליי, אלא ראיתי בו את הסוף לכאב. ציירתי ילדים טובעים, כתבתי על ילדים בשואה. בהמשך החיים, כשהדיכאון החריף, באו ניסיונות ההתאבדות".
נטע עברה שלושה ניסיונות התאבדות "רציניים", כפי שהיא מגדירה אותם, וכמה פעמים "לא רציניות" שבהם בלעה עשרות כדורים. באחד המקרים האלה היא נרדמה ל-36 שעות. "ידעתי שזה לא יהרוג אותי, אבל יפסיק את הכאב. הנסיונות תמיד הגיעו בעקבות כאב נפשי. זה היה זעם שאין לך איך להוציא. הייתי נופלת ברחוב ולא יודעת איפה אני, מרגישה ששורפים אותי, ושכל מה שאני רוצה הוא לכבות את הכל".
"אספר על הניסיון השני שלי, שמבחינתי היה המשמעותי מכולם. הרגשתי אבל על עצמי, יגון ענק, ולקחתי המון כדורים מכל הסוגים. מהר מאוד התחלתי לפרכס, נחבטתי בארון ופתחתי את הראש והסנטר. אחרי שעתיים ההורים שלי הגיעו לדירה ואני זוכרת את אמא מעבירה סמרטוט רטוב על הפנים שלי. אבא הזמין אמבולנס והייתי ארבעה ימים בטיפול נמרץ".
"כשיצאתי משם הייתי צריכה קודם כל להתמודד עם המשטרה, הגינקולוגית והעובדת הסוציאלית. הם חשבו שאבא שלי אנס אותי, כי הייתי כולי פצועה והוא זה שהזמין אמבולנס. כעונש על מה שעשיתי להורים שלי יצאתי מזה עם דלקת חמורה כל כך בדרכי השתן, שהייתי צריכה להיות עוד שבוע בבית החולים".
מה הרגשת אחרי שהתעוררת והבנת שאת חיה?
"המון בושה. וגם הרגשתי מטופשת נורא שלא הצלחתי. יש תחושת רגיעה מוחלטת בעצבים, ואת רוצה להיעלם בתוך הרצפה כי את לא מבינה מה הקשר בינך לבין האדם הזועם הזה שהיית לפני כן".
לאחר ששוחררה אושפזה נטע בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. "היה לי מזל שם", היא ממשיכה, "תפסה אותי פסיכיאטרית שאני חייבת לה את חיי. היא אמרה לי דבר שריפא אותי: 'את לא תהיי כל מי שאת יכולה להיות, אבל את לא תמותי. תפסיקי לחיות לפי הפוטנציאל שלך ותתחילי לחיות לפי היכולות שלך'. וזה היה נכון".
אחרי ניסיון התאבדות נוסף החליטה נטע לפעול לפי העצה הזאת. "חלק מההתייצבות שלי היתה שהרגתי חלקים בי. הרבה מהטוטאליות והעוצמות שהתבטאו אצלי באמנות, במשיכה לכאב וליופי שבו. אנשים אומרים לי 'את חייבת לעשות את זה!' על כל מיני דברים, אבל לא, אני לא חייבת, כי זה לא בריא לי. השלתי מעצמי חלקים שלא הסתדרו עם המציאות שלי, כולל דברים חיוביים ויצירתיים, וזה בסדר. היציבות שלי, היכולת להחזיק את הראש מעל המים, היא עכשיו במקום הראשון".
"למדתי לחמול על עצמי ועל העולם"
קרן (39), מתרגמת, פגשה בחייה לא מעט אנשים שניסו לשים קץ לחייהם. "אבל למרות שגם לי היו מחשבות כאלה, תמיד מצאתי את עצמי בצעד המטפל והמציל", היא אומרת, "בשנות העשרים המוקדמות לחיי הכרתי חברות שכמוני היו דיכאוניות מאוד, ואפילו חשבנו למות יחד. כך נכנס אל חיינו הטיפול הפסיכיאטרי. רק שאני שייכת לקבוצה שעליה התרופות האלה משפיעות לרעה, ומצבי הלך והחמיר. זאת היתה תקופה שהכל בה התפרק, הייתי מלאה בשנאה עצמית ולא יכולתי יותר".
היא בלעה כדורים, סגרה את דלת חדרה ולא יצאה ממנו. השותפות המודאגות מצאו אותה והזמינו אמבולנס. קרן נלקחה לבית החולים לשטיפת קיבה. "הכל היה מאוד מעורפל, היה לי קושי בדיבור בגלל התרופות שלקחתי. אחד הדברים המוזרים היה שהתחלתי לדבר בצרפתית – שפה שאני לא יודעת כל כך טוב. אבא שלי צעק שיסדרו לי חדר, והוכנסתי לחדר עם אישה שזה היה הלילה האחרון שלה בחיים, היא גססה כל הלילה ומתה. זאת היתה חוויה טראומטית וההפך מכל מה רציתי. הסברתי לכולם שלקחתי את הכדורים בטעות, שלא התכוונתי. רק רציתי לצאת משם כבר".
חברה טובה של קרן לקחה אותה אליה ושמרה עליה ונתנה לה חופש. אחר כך הגיע טיול באירופה שעזר לה לצבור כוחות, ואז היא מצאה דרך אחרת להמשיך הלאה. "השקעתי את כולי בעבודה, שלא יהיה לי את הזמן לחשוב. הבנתי שאין דרך אחת לצאת מהדיכאון, שהדברים משתנים ושהדיכאון משתנה, הולך וחוזר. לכן בכל פעם יהיה צריך למצוא דרך אחרת".
אם תרופות לא עזרו לך, מה כן שיפר את ההרגשה?
"מדיטציה וטאי צ'י. וגם הספרים, המוזיקה, החברות, הנסיעות לחו"ל. אני רוצה לראות את החיים על כל קסמם. הם שבירים ופריכים ולא כל מה שהייתי רוצה שהם יהיו, אבל עכשיו יש לי מבט יותר חומל על עצמי ועל העולם. הוא אולי לא שוס גדול, אבל הוא מרתק".