הפרידה הייתה כל כך תולשת שבשני הבקרים הראשונים, כשהיא כבר לא הייתה שם, הקצתי כי שמעתי במפורש את סיגל קוראת בשמי. כדי להימלט קצת מהבית שהתרוקן ממנה עניתי ערב אחד ב"כן" מוסח-דעת לשאלה אם אני רוצה לבוא לרקוד, וככה החלה שנת הסמים שלי. היו בה ארבע חוויות פסיכדליות – שלוש עם MDMA ואחת עם פטריות פסילוסיבין. בכל אחת מהן פגשתי את עצמי באופן אחר, ובתחנה האחרונה מצאתי סיבה – יותר ציווי, בעצם – להמשיך בדרכי ובחיי. זה לא היה מעורר השראה; זה היה כואב ומתסכל, מנחם בדרכו, ובעיקר מאוד הגיוני. טיל לוגי מתוך משגר פסיכדלי שהסביר לי למה אני כמו שאני ושלח אותי להמשיך להיות כזה, על כל השיט הכרוך בכך.
אני לא יכול להמליץ לאיש לעבור חוויות סמים כמו שעברתי. מלבד הסיבות המובנות מאליהן – מדובר בחומרים לא חוקיים ופסיכו-אקטיביים שעלולים לעורר התקפים פסיכוטיים או להעיר מחלות נפש רדומות – ראיתי אנשים שחוו דברים רעים מאוד למרות שנטלו בדיוק את מה שאני נטלתי. ה-MDMA החריד אותם במקום להרקיד ולהאהיב אותם, הפטריות שלחו אותם למקום אפל ורע. מישהי בכתה במשך ארבע שעות רצופות; התודעה של אחרת סירבה לשחרר, ובמקום טריפ היא מצאה את עצמה בלימבו. לא פחות חמור, בתנאים שבהם אני אכלתי את הפטריות, בכל רגע יכולת להיתקל במישהו שאומר שהוא בהודיה.
אני כן יכול להמליץ על פגישה עם עצמך מחוץ לאזור הנוחות שלך, ואני בוודאי יכול להמליץ על הרגע המזוקק שבו התודעה שלך מקבלת את עצמה כמו שהיא ואותך כמו שאתה. אחרים הגיעו בדיוק לאותה הנקודה ללא משני תודעה, וכך אני מציע לראות את הדברים שאכתוב כאן; לא שידול לצאת למסע כמו שלי, רק המלצה גורפת להגיע אל היעד.
תרקוד תשכח
מועדון הבלוק היה מסיבה שהגעתי אליה באיחור הכי מילולי שיש, חודשים אחדים לפני שנסגר. אני יכול להאשים רק את עצמי: ע' ו-י', שתי החברות הכי טובות שאדם יכול לבקש, ניסו במשך שלוש שנים לשכנע אותי לתת צ'אנס. תמיד הרגשתי שזה אפילו לא באזור החיוג של הקומפורט זון שלי, גבר שרקד לאחרונה במילניום שעבר, אבל אז סיגל עזבה והייתי מוכן לעשות כל דבר שיגרום לי להפסיק לחשוב עליה ולו למספר שעות. לא חשבתי שלרקוד יעזור, אבל הנחתי שאולי MDMA כן.
יש שמכנים אותו "סם האהבה" על שום רגשות החיבה והאמפתיה שהוא מציף במשתמשים, אבל לאם-די יש גם אפקט אחר. את התיאור הטוב ביותר שלו שמעתי ב"איך לשנות את דעתך", הסדרה של נטפליקס על משני-תודעה: הסם הזה לוקח מהכאב שלך את הכוח להפחיד אותך. לא במקרה הוא נמצא על המסלול המהיר לאישור ה-FDA לשימוש רפואי; אולי נתקלתם למשל בפרסומים על המחקר הקליני שתוצאותיו פורסמו ב-Nature Medicine, וששורתו התחתונה היא ש-67% מתוך 90 נבדקים שסובלים מפוסט-טראומה חוו שיפור משמעותי בתסמינים כתוצאה מטיפול פסיכותרפי משולב ב-MDMA. מובילת המחקר – פרופ' ג'ניפר מיטשל, מומחית לנירולוגיה – אמרה שהשילוב מאפשר למטופלים "לעבד זיכרונות כואבים ולרפא את עצמם". פרופ' מיטשל הבהירה שזו לא השפעת הסם לבדה, אבל הנה מה שגיליתי בפעם הראשונה שלי על אם-די: כשהוא פעיל, הסם הזה הוא שמש זמנית בראש צלול. זה לא שלא זכרתי את סיגל הולכת; זה שלהיזכר לא הפחיד אותי, לא הפיל אותי דרך הרצפה כמו בכל יום אחר מאז שהיא הלכה.
על פי מחקר קליני שהתפרסם לאחרונה, 67% מתוך 90 נבדקים שסובלים מפוסט טראומה חוו שיפור משמעותי בתסמינים כתוצאה מטיפול פסיכותרפי משולב ב-MDMA
כשיצאתי באותו ערב מהבית הייתה לי אסטרטגיה סדורה: אני אבלע את האם-די, אני איכנס למועדון לראשונה מאז 1996, אני אשב בצד ואראה אנשים אחרים רוקדים, ואז אני אתבאס ואלך הביתה לכתוב ולמחוק הודעות לסיגל. מה שקרה בפועל הוא שכבר בביטים הראשונים של המוזיקה, הרבה לפני שהאם-די נתן את הבעיטה הראשונה שלו – זה לוקח איזה 45 דקות – משהו כבר רצה לרקוד. ככה יצא שבתוך דקה מצאתי את עצמי מקיים את הציווי "רקוד כאילו אף אחד לא מסתכל עליך".
בשעה הראשונה עוד קצת חשבתי, קצת זכרתי. אחר כך רק רקדתי. הייתי רק בבלוק, רק במוזיקה, רק בגוף שלי, ובשלב מסוים תפסתי את י' ואמרתי לה, 'מה שאני מרגיש עכשיו – נו, יש לזה מילה. אני יודע שיש. להיות כאן, להיות עכשיו –".
"בהווה?".
"לא לא, משהו עם פול. מיינדפולנס?".
כן, מיינדפולנס. אני לא בטוח שהשמעתי אי-פעם בקול רם את המילה לפני אותו לילה, וכשהשמעתי זה היה כדי לבטא תחושה של שחרור, בטח לא פילוסופיה. בתוך הריקוד הראשון שלי במילניום הזה, עונג השחרור מהעבר והעתיד היה הרהור חולף. מה שבאמת זכרתי למחרת היה הרגע שבו ניגשתי אל ע' ואל י', חיבקתי אותן, ליטפתי את ראשיהן הטובים ואמרתי תודה.
אנשים על אם-די מחבקים אנשים, זה ידוע, אבל הם לא מחבקים סתם. הסם הזה לא גורם לך להרגיש רגשות שאין לך; הוא רק, שוב, מסלק את הפחד מלהרגיש אותם. את המבוכה, את הספקות, את כל החסמים מונעי ההבעה. ואז קל וכל כך נעים ומנחם פשוט לחבק את מי שבאותו לילה הצילו נפש, כי הן הראו לה שיש איך – איכשהו – להמשיך אחרי האהבה.
תני להם לקנא
הלילה הראשון שלי בבלוק היה גם האחרון שלי בדירה שסיגל עזבה שלושה חודשים לפניי. בבוקר שאחרי הבלוק, לפני שהגיעו המובילים, יצאתי לריצה וקיללתי כל רחוב ובית ועץ שהזכירו לי אותה.
לרוץ זה תמיד קצת משכר, אבל לרוץ על אדים של אם-די זה כמו החלומות האלה שאתה מגלה בהם שאתה יכול לרחף. אבל כמה שעות אחר כך, כשההשפעה הכפולה של האם-די והאנדורפינים שככה, נוכחתי לגלות שכשהמיינד מתרוקן מהפולנס הלב עדיין שבור. ועכשיו אתה גם בדאון מטורף, כי מה שאם-די עושה זה לקחת כל טיפת סרוטונין שיש לך בסיסטם ולבזבז אותה בבת אחת. יש כל מיני מילים אפשריות בעברית למה שמרגישים ביום שאחרי, אבל הכי קולעת היא המילה האנגלית spent. אתה לא סתם מעוך, גמור, מדוכא; אתה מבוזבז. זאת אחת הסיבות לאזהרה להקפיד על מינימום של חמישה שבועות, ורצוי שלושה חודשים, בין מנת אם-די אחת לבאה: המוח צריך זמן לבנות מאגר מחודש של סרוטונין.
כשחזרתי לבלוק, משהו בין חמישה שבועות לשלושה חודשים אחרי הפעם הראשונה, באתי רעב לרקוד ולשכוח. ואכן רקדתי ואכן שכחתי, אני חושב שלמשך בערך שעתיים, לפני שבתוך התנועה והמוזיקה והזיעה הבטתי לאחור וראיתי ראש צהוב שזיהיתי אפילו באפלה המבורכת של הבלוק.
נגיד שקוראים לה עינת. פעם היא ואני היינו קצת ביחד, ואז היא נפרדה ממני הכי יפה שמישהי נפרדה ממני מימיי. "אתה מישהו להתאהב בו", היא אמרה, "ואני לא פנויה להתאהב בך". ככה עינת שחררה אותי, ושנתיים עברו ופתאום היא בבלוק, ושנינו קולטים זו את זה, ובניגוד לכל מה שאני יודע על פגישות מקריות עם מישהי שפעם הייתי איתה, אני כל כך שמח לראות אותה. לא נבוך, לא מת להיעלם. רק מת לרקוד איתה. והיא לא גורמת לי לבקש או לשאול, אלא ניגשת אליי ומנשקת אותי ואומרת דברים כל כך חמים שאני ניצב איתן מאחורי ההצהרה הבאה: מעולם ב-48 שנותיי לא נתקלתי במישהו ששמח כל כך להיתקל בי.
רקדנו כל הלילה, כל רגע של הלילה, והיינו הכי לגוף אחד שקרה לי עם בגדים. אם בביקור הבכורה שלי בארץ האם-די חוויתי לראשונה מיינדפולנס לשמו, אז הפעם לראשונה בחיי לקחתי חלק באירוע סקסי מתגלגל. לראשונה בפומבי, לראשונה כשאנשים *אחרים* חושבים שזה סקסי. אני יודע שזה היה ככה כי גבר אחד, סטרייט עד כמה שאני והוא יודעים, פנה אליי פתאום ואמר לי – אני מצטט – "אתה אש".
עכשיו, בואו. אני אדמה. ייתכן מים, גג אוויר ביום טוב. אבל באותו לילה הייתי אש ונהניתי מזה. אותו אם-די שבסיבוב הקודם קילף ממני את הכאב, קילף הפעם את המבוכה ונהניתי להיות ההוא שרוקד בטירוף עם הבלונדינית, להיות חלק מהרכב שנראה על סף קריעת בגדים הדדית. אני לא יודע אם הרגשתם פעם את הקנאה הספציפית שאנשים משדרים לעברם של זוגות שזה הווייב שלהם, אבל אלוהים יסלח לי על כמה שאהבתי להרגיש איך הם מקנאים.
בתוך האפלה של הבלוק זיהיתי את עינת. פעם היא ואני היינו קצת ביחד, ולמרות ההיתקלות אני לא נבוך בכלל, רק מת לרקוד איתה. רקדנו כל הלילה, והיינו הכי לגוף אחד שקרה לי עם בגדים
לידיעת הנוסעים
לכל אם-די יש מוצאי אם-די, והפעם הם היו אכזריים במיוחד. במציאות שמחוץ לבלוק התברר שעינת עדיין לא פנויה להתאהב, שאני עדיין לא אש, ושכדי להיות רק כאן ורק עכשיו אני עדיין צריך להיות תחת השפעה של משהו. בין אם-די למשנהו התברר שאנדורפינים טובים גם לזה, ובריצות בפארק התחלתי למלמל לעצמי מנטרה: Be here, be you, be now. אלא שזה תמיד החזיק רק כמשך הריצה, ובשאר הזמן הבדידות החלה ללבוש צורה של חרדה. זה כבר לא היה רק לשבור את הראש על למה סיגל קמה והלכה; זה התפתח לשאלה מה לא בסדר אצלי שגרם לה ללכת, מה זה שמשאיר אותי גם לבד וגם בפאניקה מוחלטת מזה שאני לבד, שמאפשר לי להיות רגוע רק תחת השפעה.
ואז הודיעו שסוגרים את הבלוק. הצלחנו להשיג כרטיסים למסיבה האחרונה בהחלט, ו-ע' ואני רקדנו ביחד עד הבוקר, נאחזים בשאריות. שוב הייתי רק שם ורק אז, ושוב למחרת הייתי באיבוד. נדמה לי שאז החלטתי להצטרף ל-י', שבדיוק עשתה סוף שבוע של טיפול בפטריות וחזרה עם "אתה חייב" מהסוג שבאמת מחייב אותך. היא הבינה לפניי מה הבעיה עם הלילות האלה של האם-די: אין בהם מתודיקה, רק נורא טוב לך עד ששוב נורא רע לך. עם פטריות פסילוסיבין, בסביבה מבוקרת, יש סיכוי לצאת עם מרפא קונקרטי יותר מאיזו החלטה אמורפית להיות יותר מיינדפול.
בשנים האחרונות הוכיחו מחקרים את יעילותן של פטריות – תמיד בשילוב טיפול נפשי – בהקלה על תסמיני דיכאון מז'ורי, פוסט-טראומה, אנורקסיה ואלצהיימר. פרופ' רועי סלומון, ראש מעבדת המחקר במרכז הרב-תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן, סיפר השנה בריאיון לערוץ הבריאות של mako: "העבודה עם פסילוסיבין התחילה עם חולים סופניים שהיו בדיכאון. תחושת משמעות חשובה מאוד למצב הנפשי, וכשהחולים הסופניים לקחו את הפטרייה ויצאו מתחושת העצמי אל משהו יותר גדול ומשמעותי, זה גרם להם להקלה גדולה".
"תחושה של משמעות" היא תשובה טובה לשאלה מה קיוויתי למצוא בהשפעת הפטריות, אבל תשובה מדויקת יותר תהיה השאלה – שהשמעתי בתחילת התהליך, כשכל משתתף התבקש לספר מה הביא אותו – "למה אני ככה?".
כשאנשים שומעים שיצאת למסע פסיכדלי, הם רוצים לדעת מה הרגשת. את החוויה תיעדתי דקות לאחר שהסתיימה במה שנקרא "טריפ ריפורט", אבל לפני שאביא אותו כאן, הנה תיאור מקוצר שמצאתי במקום מאוד לא צפוי: דיון של ועדת הכנסת לענייני סמים על שימוש בפטריות הזיה בטיפולים נפשיים ורפואיים. כך אמרה ד"ר קרן צרפתי ממכון המחקר והטיפול "מאפס" (MAPS) ישראל בדיון הראשון מסוגו שנערך בתחילת השנה: "מנה מלאה של פטריות מספקת סשן של 5–8 שעות [...] זאת הזדמנות לעבד את הקשיים, בתנאי כמובן שזה מוחזק ומטופל נכון. זו חוויה מלאת כאב וזיכרונות קשים, ולכך אנחנו מתכוונים. זו לא חוויה כיפית, אלא חוויה משמעותית". מה אני אגיד לכם, בול.
מישהו בבית
אחרי הסבר ממושך על הפטריות ועל מה שצפוי לנו תחת השפעתן, כל המשתתפים – אישה שכבר שנים מלווה מסעות פסיכדליים קבוצתיים ואישיים, צוות העוזרים שלה, וכ-15 איש שהגיעו במיוחד לקיבוץ בצפון כדי לצאת משם לדרך פנימה – משתתקים ואוכלים את המינון שנראה להם נכון עבורם. אני בולע שניים וחצי גרם מתוך מינון מקסימלי מומלץ של שלושה. נדמה לי שעוברות 40 דקות לפני שמורגשת השפעה.
אני שוכב על הגב עם כיסוי עיניים, ובהתחלה זה רק טקסטורות מורכבות, לא מאוד יפות, בתוך משטחים כהים או יריעות כהות. בתוך הכהה צצות מדי פעם הבלחות צבעוניות, ובמיוחד תופס את העין שלי אזור כחול-ירוק שמופיע ונעלם בחלקים שונים של שדה הראייה. איכשהו ברור לי שאני צריך להתקדם לעברו, אבל קודם יש בכי. המון בכי, שבתחושה (וגם בהערכה מושכלת שבדיעבד) נמשך שעות. זה בכי עמוק ומר שהתחושה העיקרית בתוכו היא של בדידות, ובתוכו צפה שאלה קונקרטית שלי לעצמי: למה לא רוצים לשחק איתי? זה מפתיע אותי, כי אין לי זיכרון של תחושת חרם, אבל עניין המשחק נשאר נוכח לשארית המסע.
תחת השפעת הפטריות, אני שומע משהו. לא ממש קול, אבל נוכחות נשית או נקבית, חד משמעית "היא". זה כאילו שהיא לוקחת לי את היד ואומרת "יאללה בוא", כמו התמונות האלה באינסטגרם
אחרי הבכי, או מתוכו, חוזר האזור הכחול-ירוק. הפעם אני ממש שואל אם אני אמור להיכנס אליו. עכשיו יש בפעם הראשונה תחושה שמישהו או משהו מקשיב, וגם עונה: ברור, תיכנס. זה לא ממש קול, אבל אני לגמרי שומע אותו ולגמרי מקבל תחושה שזאת נוכחות נשית או נקבית. בכל מקרה זו חד-משמעית "היא", ומתקבל רושם דומה להפליא לתמונה הזאת שכולם מצלמים בחופשות ומעלים לאינסטגרם: אישה שולחת יד לאחור, אל הצלם שמצלם אותה מגבה, והיא מובילה אותו אל הנפלאות שממתינות באופק. אני לא ממש רואה אותה, אבל ככה בדיוק אני מרגיש – כאילו היא לוקחת לי את היד ואומרת "יאללה בוא".
שוב האזור הכחול-ירוק. אני הופך בו איזה זמן לפני שאני מבין: זה הבית.
היא שואלת איזה בית, ואני אומר, מה איזה בית. ויזל 16 תל אביב, הבית-בית, איפה שגדלתי.
והיא שואלת, מי בבית?
אני כאילו מסתכל על הבית מבחוץ, למרות שוויזואלית אני עדיין רואה רק כחול וירוק. אני אומר יותר מתוך ניחוש – אמא. אבא. אחותי?
היא שוב שואלת, מי בבית?
אני לא מבין מה היא רוצה. אורחים? דודה שלי יעל?
היא לא מגיבה לזה, אבל האינטואיציה ממילא אומרת שזה לא הכיוון ואני נעשה מתוסכל, עד שפתאום זה בא כמו גל:
אני. אני בבית.
זה שוב גורם לי לבכות, אבל הפעם זה בכי טוב, מרגיע, שבא עם תובנה מבפנים (היא לא אומרת מילה): מה שחיפשת זה בסך הכל אתה.
אני שואל אותה מה בקשר אליי, וכשלא קורה כלום אני אומר לה, "תראי לי". נדמה לי שהיא שואלת אותי אם אני בטוח, ולכל הפחות ברור שזאת שוב בחירה שלי. והיא מראה לי רצף של דברים שכבר ידעתי: דברים שאני זוכר על עצמי, דברים שחשבתי על עצמי, דברים שחשדתי בעצמי. סרטים של דימוי גוף, תהיות על נטייה מינית ואפילו על השתייכות מגדרית, ואני אומר, רגע. את מנסה להגיד לי שאני בעצם משהו שהדחקתי?
היא לא עונה, אבל התשובה מתנסחת בלעדיה: לא, אתה לא אף אחד מהדברים האלה. אתה כל הדברים האלה, וכל הדברים האלה – סך הפחדים והחרדות והספקות ואי-הביטחונות – הם אתה.
בלי שהיא תסביר, אני מבין שהיא רוצה להראות לי איך הילד שהייתי הביא אותי להיות הגבר שאני. כמו כל דבר אחר בתהליך, התחושה – ולפעמים ממש התמונה – היא של דלת שהיא שואלת אותך אם אתה רוצה לפתוח; אני חושב שכשאנשים מגזימים עם המינון, הדלתות נפתחות אם ירצו ואם לא, וזאת עלולה להיות חוויה איומה. הספיקה לי הצצה אל כמה דלתות שבחרתי להשאיר סגורות כדי להבין עד כמה מפגש עם מה שמאחוריהן יכול להיות קשוח, אבל את הדלת הספציפית הזאת ביקשתי לפתוח לרווחה. כן, אני רוצה לדעת בדיוק מה בילד ההוא עשה את הגבר הזה.
היא שואלת, מה אתה עושה בבית?
ברור לי שאנחנו עדיין מדברים עליי הילד, ובלי לחשוב אני אומר: משחק. אני משחק בבית.
והיא שואלת, מה אתה משחק?
אני כאילו מנסה להתנגד אבל עונה, אני משחק ב"נדמה לי". לפעמים רק בדמיון ולפעמים עם תחפושות.
היא שוב שואלת אם אני רוצה להיכנס, ומקבלת ממני אישור לפני שהיא שואלת: נדמה לי שמה?
נדמה לי שאני גבר רזה ושרירי בחולצה בלי שרוולים.
והיא אומרת לי, נו.
ואני אומר לה, נו.
והיא אומרת לי, נו.
ואני אומר, רגע, אני זה לא ההוא שכתב בדיוק לפני שנה טקסט על איך כל החיים שלו היו קודש למטמורפוזה מילד רופס לגבר רזה ושרירי?
ראיתי אנשים שחוו דברים רעים מאוד למרות שנטלו בדיוק את מה שאני נטלתי. ה-MDMA הלחיץ אותם, הפטריות שלחו אותם למקום אפל ורע. מישהי בכתה במשך ארבע שעות רצופות
להיות כאן
מאוחר יותר ידהים אותי – וקצת ישגע אותי – איך תמיד זכרתי מה חשבתי על הגוף שלי כילד, אבל לגמרי שכחתי שהייתה לי בראש תמונה של המבוגר שרציתי להיות, ושהפכתי להיות בעבודה קשה שהפכה להתמכרות קשה. בשפה של המסע, היא ואני אומרים סימולטנית בלי להידהם ובלי להשתגע: הנה, זה גם מה שהילד שיחק בבית וגם מה שהגבר משחק עכשיו. ופתאום אני שואל בכל העלבון של ילד ושל גבר, למה סיגל כבר לא רוצה לשחק איתי?
היא שואלת אם אני רוצה פשוט לשאול את סיגל, ואז אני כאילו רואה אותה, אבל לא באמת. יותר התרשמות מאוד כללית מהפנים שלה דרך משהו כמו צעיפים שחורים, ואני שואל אותה אם היא רוצה לשחק, אבל ברור לי שהיא לא שומעת אותי, ואיכשהו ברור לי גם שהצעיפים שמסתירים לה את העיניים אומרים שאין אותה בשבילי. אני לא יודע אם אין אותה עכשיו בזמן הטריפ, או שאין אותה בפרזנט פרוגרסיב של החיים שלי מאז הפרידה, או שאין אותה יותר וזהו, אבל אני מבין שאין טעם לנסות לדבר איתה. אני עוד מנסה להגיד תודה לסיגל על זה שהיא אהבה אותי, אבל משהו מחזיר אותי אל ה"להיות אני" ואני מסיר את כיסוי העיניים ומתיישב ומסתגל לשמש שנכנסת מהחלונות ויוצא לאט החוצה, אל השטח שמקיף את המבנה.
בחוץ, העליונית של אחת מהנשים מתנפנפת ברוח. אני אומר לעצמי, טוב, בד מתנפנף ברוח. ברור. זה בד, יש רוח, מה הוא יעשה חוץ מלהתנפנף. והדבר הכל כך פשוט הזה הוא פתאום תובנה חדשה שמתיישבת על ועל יד תובנת ה"אני בבית": כל דבר עושה מה שהוא עושה וזהו. בד נע ברוח ואתה נע ממה שמניע אותך.
אני ממש מניד בראש, כמעט מאוכזב מכמה שזה בסיסי, והולך למקום שממנו רואים הכי טוב את הנוף ויש רוח חזקה ושמש נעימה ומואזין ברקע. ושם אני אומר לה: רגע, זה כל מה שבאת להגיד לי? שאני אני כי ככה אני?
היא לא עונה, ואני מבין לחרדתי: די נו, את רוצה להגיד לי שעכשיו אני גם חייב להמשיך להיות אני?
היא עושה "דה", ואני צוחק למרות שזה מדכא, והיא כזה מתגרה בי ושואלת: נכון אתה מת להוריד חולצה?
אני לא עונה, אבל מוריד את החולצה, ועכשיו זה כמו אמבטיית רוח על עור חשוף. ואני כזה, תקשיבי. להיות אני זה חרא. זה מלא עבודה. זה לקום כל בוקר בחמש לאימון רק כדי להרגיש ראוי להיראות על ידי בני אנוש, שלא לדבר על בְנות. באתי לכאן כי נמאס לי להיות אני, לא כי אני רוצה עוד מעצמי.
והיא מרצינה ואומרת, תקשיב, זה מה יש. אתה – זה מה יש. אין לי מה לגלות לך. לך אין מה לגלות. כל מה שנשאר לך זה להיות.
"תחושה של משמעות" היא תשובה טובה לשאלה מה קיוויתי למצוא בהשפעת הפטריות, אבל תשובה מדויקת יותר תהיה השאלה – שהשמעתי כשכל משתתף התבקש לספר מה הביא אותו – "למה אני ככה"
אני רואה רגע את עצמי ברוח, לא שונא את הגוף שלי בכלל, אפילו די גאה בזה שהוא חטוב ובלי השומן הזה שתמיד כל כך שנאתי, ורק חסרים המבטים שאני מקבל בריצה בפארק בלי חולצה, שזה משהו שהתחלתי לעשות בזמן האחרון למרות שמביך אותי שאני צריך את האישור הזה מהעוברות והשבות, אבל מה לעשות שאני צריך אישור ממישהי והמישהי האחרונה שאישרה כבר הלכה. ואני אומר לה: רגע רגע. מה שאת אומרת על להיות, זה ממש מזכיר לי את כל עניין המיינדפולנס. נזכרתי בזה עכשיו כי בריצות אני פתאום ממש משנן מנטרה – Be here, be now.
ואני כזה, רגע, זה לא נשמע בסדר. Be now, be you?
אני מרגיש שהיא מאבדת סבלנות, וקולט שזה כמו הקטע ב"הרומן שלי עם אנני" שבו ג'ף גולדבלום הלחוץ אומר למישהו בטלפון, "שכחתי את המנטרה שלי".
Be here, be you, be now. או, זה זה. דגש על now, אני אומר לה.
היא ליטרלי מגלגלת עיניים, ואני מתעצבן כי אני יודע שזה נכון. Be here, be you, be now. דגש על now.
עכשיו יש פאוזה שבמהלכה אני כבר מבין שהיא הולכת לפרק אותי, והיא אומרת, יא מטומטם. דגש על be.
אני עומד שם רגע ואומר, תראו את זאתי, מתווכחת איתי על המנטרה שלי. אבל אחרי שנייה זה נוחת: פאק, דגש על be. וכשאני מעמיד את כל הקומות ביחד יוצא לי שאני כמו שאני מכל הסיבות שכבר ידעתי, ושאני חייב להיות בול כמו שאני בגלל חוק הבד והרוח, ושהדבר היחיד שנותר לי לעשות זה להיות, מתוקף כלל ה-be.
ואני צוחק. צוחק כי היא שנונה, צוחק כי היא צודקת וצוחק כי היא הביאה אותי לסוף המסע שלי דרך מילים, שהן השפה היחידה שאני מבין, ודרך הגוף, שהוא איפה שאני נלחם.
ואז אני פשוט נכנע. בסדר, כוס אמק, אני אהיה אני. אפילו שזה אומר להמשיך לקום בחמש כדי להיראות ככה בלי חולצה, אפילו שזה אומר להרגיש לבד כל הזמן, אפילו שאני אמשיך להרגיש ככה עד הפעם הבאה שמישהי שיודעת את החוקים תרצה לשחק איתי. כי הדרך היחידה לחיות בשלום עם הילד הזה שעדיין משחק בנדמה לי היא להראות לו בכל יום מחדש שזה לא רק נדמה לו.
אחרי שסיגל עזבה, הייתי מוכן לעשות כל דבר שיגרום לי להפסיק לחשוב עליה ולו למספר שעות. לא חשבתי שלרקוד יעזור, אבל הנחתי שאולי MDMA כן
כי ככה
אנשים שסיפרתי להם על שנת הסמים שלי בכלל, ועל טריפ הפסילוסיבין שלי בפרט, שאלו אותי מה מכל זה נשאר ולא סתם מתפוגג לתוך איזה דאון. התשובה היא תובנות, אולי יותר נכון לומר הבנות, ואני מונה שלוש:
- מיינדפולנס עושה טעם של עוד, ומה שהיה תוצאה מקרית של לילה ראשון עם אם-די הפך למשהו שאני מנסה לתרגל כדרך חיים. זה לא כל כך מצליח בינתיים, אבל הידיעה שזה הדבר הנכון היא לא מעט. על כמה דברים כבר יוצא לנו להבין שהם אבסולוטית נכונים?
- ההכרה בכך שאין לך מנוס מלהיות אתה משחררת אותך מהשאלה למה אתה כמו שאתה, כי היא מבהירה שהתשובה היא "ככה". ואם מישהי הלכה ממך כי אתה כמו שאתה וכי היא כמו שהיא, אם אתה עדיין צריך את האישור שהיא כבר לא רוצה לתת – אז נשאר לך רק לקבל את זה, כי לשנות את זה הוכח שאי אפשר (זה לא מתקן את השבר בלב או את המעיכה באגו, אבל זה חוסך שאלת "למה" מייסרת ומיותרת: אתה לבד כי ככה. תתמודד).
- סשן טיפולי של פטריות צריך לעשות עם מטפל מוסמך. כן, הייתה לי חוויה שכנראה תלווה אותי לשארית חיי, אבל מבחינתי זה היה *למרות* כל דיבורי הבריאה-רפואה-יהדות שהושמעו שם ולא בזכותם. ראיתי אנשים שהסביבה הזאת עשתה להם רק טוב, אבל בהיעדר אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, נחרדתי לחשוב על מי שהטריפ שלו לקח אותו לשבילים אפלים. והיה גם עניין עם מי שהגיע לשבילים מוארים מדי.
רגע אחרי ההארה-זוטא שלי בנקודת התצפית, אחת מהעוזרות של המארגנת הגיעה לדשא עם דיג'רידו – אתם יודעים, כלי הנגינה הזה שנראה כמו חליל על ויאגרה. בשלב הזה עמד שם מישהו חבוק עם אחד העצים, כך שהציניות שלי כבר הועמדה במבחן, ועכשיו ההיא עם הדיג'רידו התקרבה אל אחד הגברים, אדם עם שיער לבן ארוך מקליש וגלבייה ששכב על הדשא. היא הגיעה אליו, כיוונה אליו את חור הפליטה של הדיג'רידו, הפיקה ממנו את צליל הבוווו הזה – וההוא התחיל לפרכס.
עכשיו, אני בטוח שהוא חווה משהו עמוק, באמת. בכלל, לך תתווכח עם חוויות רוחניות של אנשים אחרים. אבל באותו רגע היו בדשא איש שמחבק עץ וגבר מכסיף שמפרכס כי מישהי עשתה לו בוווו, ושום פטרייה או נוכחות נקבית מיסטית לא יכלו למנוע ממני לצחוק 25 דקות רצוף. להתפקע. לא לא: ליילל.
זה הוציא אותי מהטריפ בזמן, וזה גם נתן לי אקסטרה תובנה: אני עדיין לא יודע לאן הדרך שלי מובילה, אבל אני יודע שזה לא לפרדס-חנה–כרכור.