בערך בפגישה המיליון שלנו, כשכבר ידעתי לשרטט מזיכרון את כל הדוגמאות על השטיח בקליניקה, היא הזכירה את הבנות שלה. לא בקטע של סמול טוק, זה היה קשור לנושא, בדיוק דיברנו על יחסי הורים וילדים והיא נתנה כדוגמה את הטף הפרטי שלה.
"וגם אבא שלהם חשב כמוך?" המשכתי לתומי את קו המחשבה.
כאן קרה דבר מוזר. הפסיכולוגית שלי קפאה, החווירה, לעלעה, בלעה רוק, התחילה לגמגם. "אממ, כלומר, לא, כלומר זה לא", היא מלמלה, "זה לא ככה, אממ, כלומר אהה, זה לא ש, אממ".
לא יכולתי לשער אפילו מה גרם למטפלת היציבה, החדה והרגועה שלי להתבלבל כל כך משאלה פשוטה. אבל זו הייתה טריטוריה חדשה לשתינו: לראשונה מאז תחילת הטיפול שאלתי אותה שאלה אישית, ומשהו ביחסים הקורקטיים שלנו נסדק לרגע. אחרי כמה גמגומים והיסוסים, היא הסבירה לי בזהירות שאין אבא מכיוון שהיא חיה בזוגיות עם אישה, ושהיא חששה לספר לי כי יש מטופלים שהמידע הזה עלול לגרום להם לאי-נוחות, מה שעלול לפגום בתהליך הטיפולי.
אז לא, העובדה שהפסיכולוגית שלי חיה עם אישה לא ממש הרעישה את עולמי הדי-ליברלי-ממילא, אבל עצם זה שטיפה מחייה האישיים זלגה פתאום לתוך הצוללת האטומה של הפגישות שלנו כבר שינתה את הטון. פתאום הייתי מודעת מאוד לעובדה שאני לא יודעת על הפסיכולוגית שלי כלום, ומבחירה. ושהיא יודעת עליי הכול, ובתשלום.
כמובן, זה הדיל בטיפולים פסיכולוגיים, ואני זו שמקפידה לאכוף אותו: מעולם לא התעניינתי בחייהם האישיים של המטפלים שלי. למלמל "מה שלומך" רטורי בזמן הצניחה על הכורסא היה מבחינתי שיא היחס האישי שהייתי מוכנה לתת להם. ברוב המקרים הסתפקתי אפילו בפחות, "היי" ביישני בדלת הכניסה ויאללה מונולוג. זה קשור מן הסתם לאופי האנטיפתי שלי, אבל יש לזה גם הצדקה בתוך המסגרת הטיפולית: קודם כל, אני משלמת פר דקה הון תועפות כדי לדבר על עצמי, ואני טיפוס פרקטי. אבל בעיקר, אני מפקידה את נפשי בידיה של אשת מקצוע, ואני לא רוצה ללכלך את הידיים האלה בפרטי טריוויה מבלבלים כמו כמה ילדים יש לה, למי היא מצביעה ואיזה תחביבים יש לה. אם להשתמש במילת הגנאי, אני עושה לה החפצה: הפסיכולוגית שלי היא כיסא עם מאגר ידע רלוונטי פלוס חמלה. אני לא יודעת מה היא עושה מחוץ לשעות הטיפול בי ומעדיפה גם לא לדעת.
לא מזמן קראתי בספר של ארווין יאלום תיאור מקרה של פציינטית, שלדברי יאלום הייתה "כל כך אטומה ומרוכזת בעצמה", שהיא מעולם לא התעניינה אפילו בחייו האישיים שלו, המטפל שלה. עד לאותו רגע הנחתי שרוב הפציינטים הם כמוני: נכנסים לקליניקה, אומרים "היי" (ואולי אפילו "מה נשמע" כשהם ממש במצב רוח חברתי) ויאללה חלומות. אתם יודעים, כמו אצל רופא שיניים, אנחנו הרי לא מתעניינים במצב הטוחנות של הרופא, רק מתיישבים ופותחים את הפה. הקטלוג של יאלום את הפציינטית כ"אטומה" גרם לי לתהות אם אני לא יוצאת דופן בעניין. יכול להיות שכולם מפטפטים עם הפסיכולוגים שלהם על איך היה הסופ"ש, ורק אני הפציינטית הבעייתית שמרוב שהיא עסוקה בחרדות של עצמה לא שמה לב בכלל שהפסיכולוגית שלה לסבית?
יאלום כנראה הגזים קצת, כי סקר קצר שערכתי בסביבתי הקרובה חשף שפע של פציינטים "אטומים", שפשוט לא מתעניינים בפסיכולוגים שלהם. חלק מהאנשים ששאלתי הודו שהם דווקא היו רוצים לשאול את הפסיכולוג על חייו, אבל חששו שזה יהיה לא הולם או יותר גרוע – שהוא יתחיל לנתח למה הם מעוניינים להסיט את הדיון אליו. "בסרטים, כשהפציינט שואל על חייו הפרטיים של הפסיכולוג, זה תמיד הופך לאישיו שדורש בירור", הם מסבירים, ולכן הם בדרך כלל משביעים את סקרנותם בחיטוט בפייסבוק.
אבל מצאתי גם לא מעט פציינטים שפסקו שזה פשוט לא מעניין אותם - ולא מדובר בסוציופתים ערלי לב דווקא. לחלקנו, הדיסטנס הוא חלק חשוב מהתהליך הטיפולי. לשפוך את הלב זה לא עניין פשוט, ולפעמים נעדיף להיחשף בפני אדם זר מאשר בפני חבר קרוב, כך שהזרות של המטפל היא פקטור חשוב. זו אחת הסיבות שהפסיכואנליזה המציאה את הספה – המטופל שוכב בגבו למטפל, לא רואה את פניו, לא מנתח את הבעותיו ולא מתעסק באיך הוא נראה או מרגיש. המטפל עבורו הוא לא יותר מאשר קול מדריך, הדהוד לקול פנימי עלום, חסר צורה ושם.
יאלום לא צריך להיעלב מזה שהפציינטית לא שואלת אותו מה שלום הילדים. כולנו מקבלים את העובדה שטיפול אצל איש מקצוע – רופא או מוסכניק – לא צריך לכלול גם היכרות אינטימית. בטיפול פסיכולוגי האינטימיות כבר שם, וקל להתבלבל מהחד-כיווניות שלה, שמנוגדת כל כך לכל מה שקורה מחוץ לקליניקה, בעולם של ההדדיות האנושית. קל לשכוח שבסופו של דבר, מדובר בטיפול שיניים עם אמוציות.
היחסים שלי עם המטפלת ממשיכים כסדרם: אני נכנסת ומפטירה "היי" חלוש, היא שואלת מה שלומי, אני מתחילה לחפור והיא לי מבט וחלון וראי, לא אדם. היא נזהרת שלא לפלוט יותר פרטים אישיים על חייה ואני מדחיקה בטבעיות את העובדה שיש לה כאלה. ואז השעה נגמרת ואני מחוזקת ויציבה, מוכנה לצאת להתמודד עם העולם שבחוץ, שבו מהלכים בני האדם האמיתיים.