אוגוסט. צהרים. חוץ. אתם מפלסים דרככם בקרמטוריום המהביל שהיה פעם רחוב, עם פרצוף שמטפטף מייקאפ, תחילתה של שפשפת ודחף עז לדקור את זה שעומד לפניכם בכספומט ומתלבט שעות ארוכות אם לקחת פתקית. אתם משתרכים על האספלט הבוער עם עגלה שבתוכה מתבשל לאיטו בנכם הפעוט, נטול הגן או הקייטנה וביום של סרבנות משחקיות מצפונית, שמדיף את הניחוח הנורא בעולם – שילוב של קרם הגנה, פרש וואנס וצ'יפס מהמקדונלדס הקרוב. חם. גם הדלתות האוטומטיות של ה-AMPM שמדי פעם נפתחות באקראי ונושבות עליכם לא באמת עוזרות. בשארית כוחותיכם אתם מגיעים לגינה ומתרסקים על ספסל רותח, משחררים את הילד שמיד מתחיל להתרוצץ באזור המתקנים, רודף אחר כתם בהיר שאתם מקווים שהוא לא חולדה או עקרב צהוב, אם כי בסתר לבכם תוהים עד כמה אגרסיבי המיזוג במוקד. התחושות קשות: היום הזה לעולם לא ייגמר, האומללות תישאר לתמיד, אתם יכולים להתלקח ספונטנית ולאף אחד לא יהיה אכפת.
איפשהו בחיים, ככל הנראה בצירוף נסיבות מצער שכולל התבגרות, שינוי סטטוס משפחתי, עבודה מסודרת והתחממות גלובלית, אוגוסט הפך מהפוגה שמשית, שזופה וחופשית להתקף זעם אקלימי. כזה שמגיע יחד עם כאפה כלכלית ממוטטת והצורך לשזור שעות עבודה מספקות יחד עם בקרים נצחיים ומורטי עצבים עם הילדים. ורגע לפני סופו של החודש האפל (וההתנגשות עם העמלץ הנפשי הנקרא "החגים"), כבר אפשר לתת לזה שם: דיכאון אוגוסט. או דיכאון קיץ, אם בא לכם להיות יותר מדעיים. כלומר, זה בסדר להיות עצובים ועצבניים ומיואשים ועייפים. אין שום דבר חריג בזה, אתם פשוט בעיצומו של דיכאוגוסט, הרוצח השקט. אנשים לקחו ציפרלקס על פחות.
דיכאון חורף, רק עם עיגולי זיעה
סביר להניח שרובכם שמעתם על דיכאון חורף. כזה שנפוץ במדינות סקנדינביות שבהן השמש נעלמת לכמה חודשים מדי שנה ואנשים חיוורים מתכנסים בביתם מוקף השלג, סובלים ממחסור בדופמין בגלל חשיפה מועטה לאור, מצטנפים בעגמומיות במיטת המנ'ס מאיקאה עם אסופת שירי סילביה פלאת' ולבסוף משרבטים הייקו נוגה על התאבדות ואביב. עבור רבים מאיתנו בישראל, לפחות בתקופה הזו של השנה, מדובר בתרחיש חלומי. כי עם כל הכבוד לדכדכת חורף, אנחנו גרים על פי השאול. להתכרבל מתחת לפוך עם כוס תה מהבילה, נופים מושלגים ומדיניות רווחה? ברינג איט און. הכל כדי לא ללכת שוב את אלנבי עם זיעה מתחת לציצי ואנשים אחרים אומללים כמעט כמונו.
בניגוד לדיכאון החורף העדין והפיוטי, דיכאון אוגוסט הוא תרכיז של זעם ויאוש. בחורף אנשים רוצים להתאבד, בקיץ הם רוצים להרוג מישהו (ואז להתאבד). הפסיכולוגים קוראים לזה SAD – Seasonal affective disorder. הכינויים העממיים: דיכאון חורף, שעד היום גרף את כל תשומת הלב ודיכאון קיץ, שרלוונטי הרבה יותר לחיינו והוא קרבן להדרה תקשורתית לא מוצדקת. או אם תרצו: כותרות כמו "אדם דקר שלושה מתרחצים בחוף" במקום "אדם שסובל ממצוקה נפשית הנובעת מדיכאון אוגוסט עשה היום את מה שכולנו חולמים עליו".
ואמנם לדיכאון חורף יש סיבות שנשמעות מדעיות יותר וקשורות לשמש ולהורמונים, אבל בקיץ זה פשוט אסופת נסיבות מחורבנת שמתאגדת לכדי חשק למות. הפסיכולוג ערן כ"ץ מסביר ש"הדבר שהכי חשוב לזכור בנוגע לזה הוא שבאוגוסט אנחנו בחופש. זאת אומרת, הילדים בחופש ואנחנו מנסים לג'נגל את החיים איכשהו. וגם נורא נורא חם. והילדים בחופש. והחום. ואנחנו נמצאים עם הילדים בחוץ כי אין ברירה. וחם. ועושקים אותנו במחירים של קייטנות ושתיה קרה. וכל הבלגן הזה יוצר הרבה סטרס שיכול בתורו לעשות אותנו עייפים ומדוכאים".
לפני מספר שנים בדקו בארה"ב את דפוסי הרצח וגילו שמספר הרציחות מאמיר בין יולי לספטמבר. ואם לדייק בזמנים אפילו יותר: באוגוסט רוצחים המון, לרוב אחרי חצות, וגם בספטמבר אבל בשבתות בעשר בלילה. למעשה, אם תלכו לגוגל טרנדס ותקישו מילות או משפטי חיפוש הקשורים לרצח, למשל "איך להרוג", תגלו שמספר החיפושים הגבוה ביותר נערך מדי שנה, כבר למעלה מעשור, ביולי. פרופסור לקרימינולוגיה בשם סטיבן מסנר פרסם כבר בשנות השמונים מחקר לפיו רוב מקרי הרצח מתרחשים בקיץ, ואילו האביב שמור להתאבדויות. לפי מסנר, ריבוי מקרה הרצח קשור לשגרה ושבירתה. "רצח הוא התנהגות חברתית, הוא קשור לאינטרקציות", פירט פרופסור מסנר. לטענתו, בקיץ אנשים נפגשים יותר, שותים יותר ומשתמשים יותר בסמים. גם בישראל, שיעור האלימות בקרב בני נוער עולה מדי קיץ ב-15%-20%.
אבל אלימות היא רק תוצר לוואי של דיכאון קיץ. ד"ר איאן קוק, מנהל המרכז לחקר הדיכאון באוניברסיטת UCLA, מסביר כי דיכאון עונתי תוקף בין 4%-6% מהאמריקאים. אצל עשרה אחוזים מתוכם, הדיכאון הוא קיצי ולא חורפי. כרגע אין נתונים לגבי שכיחות התופעה בישראל, אבל אפשר להניח שכאן דיכאון הקיץ יקבל עדיפות. לפי קוק, במדינות חמות כמו הודו דיכאון הקיץ נפוץ יותר מזה החורפי. הסימפטומים, אגב, כוללים אובדן תיאבון, חרדה, קשיי שינה וירידה במשקל. דיכאון חורף, לעומתו, כולל את הנטייה לישון ולאכול יותר. בקיץ אתה יצור נוירוטי וחרד בעל מאפיינים חתוליים, בחורף אתה מתכנס ומפתח תסמינים דוביים.
תאשימו את פייסבוק
יש לא מעט גורמים לדיכאון קיץ, אבל אף אחד מהם אינו חד משמעי. אם בדיכאון חורף ממליצים על פוטותרפיה – טיפול בעזרת אור מלאכותי, בקיץ ממליצים פשוט להישאר בבית במזגן. לא ברור אם הדיכאון נגרם עקב חשיפה מרובה מדי לאור או לחום או לשניהם, מה שבטוח זה שבניגוד לפוטותרפיה שעוזרת לדיכאון חורף, השפעתה של הסתגרות בבית חולפת בשנייה שבה יוצאים החוצה. פרופסור נורמן רוזנטל מהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, אומר כי מטופליו משתמשים בתיאורים כמו "האור חותך בי כמו סכין" ו"ברגע שאני יוצא החוצה אני נתקל בחומה של חום".
אז סיבה ביולוגית קשה למצוא, אבל אחד הגורמים המרכזיים לדיכאון הקיץ קשור לשבירת השגרה. אנחנו אולי רואים את עצמנו כיצורים ספונטניים וסתגלתנים, אבל ככל הנראה הטבע האנושי זקוק לרוטינה הסיזיפית שהיא החיים. החופש הגדול אולי כיפי מאוד לבני הנוער אבל עבור ההורים שלהם, או הורים לילדים קטנים, מדובר בחתיכת תיק. רגשי, כלכלי ופיזי. אנחנו משלמים על גן, על קייטנה, על חופשה משפחתית ועל מינוס ימי החופש שאנחנו צוברים בעבודה. אנחנו צריכים למצוא לילדים תעסוקה יומיומית, או כמו שקוראים לזה בארץ – ליפול על סבא וסבתא בלי בושה ועד שהם יפגינו סימני מצוקה כי בכל זאת, הם לא צעירים. אנחנו לא רגילים לבלות עם הילדים שלנו שעות כל כך רבות וארוכות, ומהר מאוד נזכרים שזה הרבה יותר קשה מאשר לשבת במזגן בעבודה ולהעמיד פנים שאנחנו לא בפייסבוק.
עוד מעודד דיכאון הוא, כרגיל, חייהם של אחרים. כבר דובר לא מעט על דיכאון פייסבוק. כזה שנגרם משנים של בהייה בתמונות של אנשים אוכלים, מבלים, מוצאים את הכלבים האבודים שלהם ובאופן כללי מעמידים פנים שהחיים שלהם הם לא אסופת צרות העולם הראשון הקטנונית, מרת הנפש והמוחמצת של כולנו. אף אחד לא מספר ברשתות החברתיות כמה חרא ובודד לו, כולם עסוקים כל הזמן בלתת את הרושם שדברים קורים להם. זה לא שונה בקיץ, אבל בתוספת חו"ל. והתחושות האלו קשות יותר כשהן כוללות שקיעה על אוקיאנוס חלק וחול נקי בריזורט מטורף בזנזיבר עם פעוט רגוע, קילו אננס ושני טון FOMO. טבעי שהם לא יצלמו את הטנטרום של אותו פעוט שהתרחש דקה לפני או את טיסת הבלהות שקדמה לו, אבל חשוב לזכור שהם התרחשו, זה הצעד הראשון להחלמה. סתם, זה לא. אבל זה בטח עדיף מהעצה שחוזרת על עצמה בכל הכתבות על דיכאון – להתעמל.
גורמים נוספים שנחשבים למקדמי דיכאון הם דימוי גוף בעייתי, שהופך לרגיש יותר ככל שהשכבות יורדות. אחרי הכל, הגרוע מכל קורה בקיץ – צריך למדוד בגד ים. ואז לקנות אותו. ואז ללבוש אותו בים. זה נשמע לכם מצחיק, אבל אולי עבור אלו מאתנו שאגרו פחמימות במחשכי סוודרי האוברסייז של החורף, זה עלול להיות גורם לחץ לא קטן. גם מניעת שינה תורמת לדיכאון, ובקיץ הנטייה הטבעית היא לישון פחות בגלל שהימים ארוכים, הזריחות מוקדמות וחם מאוד, מה שיוצר מעגל אכזרי של דיכאון שגורם לאינסומניה שגורמת לדיכאון שגורם לאינסומניה.
לחיים בישראל אפשר גם להוסיף את החרדה מפני מבצע צבאי. מלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן התרחשו בקיץ, ואמנם בין לבין היו לנו עוד כמה מבצעים שדווקא נטו יותר לחורף ולאביב, אבל הדיבור הכללי הוא תמיד "תהיה מלחמה בקיץ". בתודעה הלאומית, קיץ מקושר עם מלחמות. וכל מי שבילה את יולי הקודם בהימלטות לחדרי מדרגות, עדיין חווה דקירות חרדה קטנות בכל פעם שהאוויר קצת מתחמם פה.
ובכן, זה ייעשה רק יותר גרוע
בואו נחזור רגע למובן מאליו – חם. חם נורא בחוץ. חודש יולי האחרון היה החודש החם ביותר אי פעם. לא יחסית ליולי או יחסית לקיץ או לשנה, פשוט הכי חם מאז שהתחילו למדוד כמה חם. הקיצים שלנו הופכים ליותר ויותר בלתי נסבלים (יש שיגידו שגם החורפים, אגב). טבעי שעם הנתונים האלה, דיכאון קיץ יהפוך מאפיזודה פסיכולוגית אזוטרית לתופעה נפוצה יותר.
ולמקרה שהכתבה הזאת גרמה לכם לאבחן את עצמכם באופן מדויק מדעית כסובלים מדיכאון קיץ, בטח תשמחו לשמוע שדרכי הטיפול לא סבוכות במיוחד. מלבד, כמובן, ההמלצה הקלינית להתעמל (כי אין כמו אימון TRX בפארק בחמישים מעלות כדי להקפיץ את האנדורפינים ואז להתייבש ולמות), עדיף פשוט לשהות כמה שיותר במזגן. סביר להניח שפיצחתם את זה כבר לבד אחרת לא הייתם מעמיסים את הילדים פעם בשבוע ליום כיף באיקאה. או שתצאו לחופשה (לוכסן תפברקו אחת) כל מה שיספק לכם תמונת פייסבוק שתעלה את הערכתם העצמית על ידי כך שתגרום לאחרים לקנא. וכמובן שאם זה לא עובר אז לכו לפסיכולוג או פסיכיאטר שיעזרו לכם, כלומר יספקו לכם שעה יוקרתית במזגן.
אבל הכי חשוב זה כנראה לזכור שהקיץ לא ימשך לנצח. כלומר, אנחנו מקווים. אוגוסט ממש עוד דקה נגמר וספטמבר הוא החודש הזה שאם עומדים בו על גג ממש גבוה בשעה מסוימת ובזווית מדויקת, יש לפעמים קצת בריזה.