פז וסרמן, צעיר בן 19, לא תאר לעצמו שארוחה שהכין עם חבריו תגרום לאשפוזו במצב אנוש. הכל התחיל לפני מספר חודשים כאשר הוא וחבריו התכוננו ליהנות מארוחת ערב סטנדרטית במהלך שנת השירות שלהם. "זה היה תורו של פז לבשל והוא הכין מנת מוקפץ", משחזרת אמו סיגלית. "הוא טעם מהאוכל שבדיוק התבשל על הגז, והרגיש שהגרון שלו שורף. כמה שניות לאחר מכן הוא התעלף ואיבד את ההכרה. החברים שלו התקשרו אליי כדי שאגיע בדחיפות".
אף ששב להכרה תוך מספר רגעים, התעקשה אמו שיסעו לבית החולים רמב"ם. כשהגיעו לחדר המיון פז עבר בדיקות מקיפות, אולם בשלב זה הרופאים לא התרשמו כי מדובר במצב רפואי מדאיג, והם השאירו אותו למעקב קצר בלבד, שלאחריו שוחרר לביתו.
"הרגשתי שזהו, שהכל נגמר, שהילד שלי עומד למות"
במשך כשבועיים סבל פז מכאבי גרון, משיעול וקושי בבליעה, וכדי להקל במעט את מצבו הוא השתדל לאכול אוכל קר ונעזר בספריי לטיפול בכאבי גרון. "לא חשבנו שיש צורך לגשת שוב למיון. כמה פעמים אנשים אוכלים משהו חם וקצת שורף להם הגרון, מי חשב שזה עד כדי כך חמור", מספרת סיגלית. אלא שלדבריה, מצבו של פז החל להידרדר באופן דרסטי. "הוא התקשר ואמר שהוא לא מרגיש טוב. אספנו אותו מהדירה בחזרה הביתה, ותוך דקות אחדות הוא התלונן שהוא לא מצליח לנשום ונשכב על הרצפה. לא אשכח את הערב הזה לעולם".
פז הובהל במהירות לחדר המיון בבית החולים רמב"ם, שם אובחן כסובל מדלקת ריאות קשה. הוא הועבר למחלקת טיפול נמרץ פנימי עם אי-ספיקה נשימתית. "הרופאים אמרו שהם לא מצליחים להנשים אותו, שהאוויר בורח החוצה דרך הזונדה, הרגשתי שזהו, שהכל נגמר, שהילד שלי עומד למות", נזכרת סיגלית בדמעות. בשל המצב החמור, פז חובר למכשיר אקמו.
"מקרה נדיר"
למוחרת כשהוא מונשם ומורדם, ביצעו הרופאים בדיקת גסטרוסקופיה שבמהלכה הוחדר צינור עם מצלמה לתוך מערכת העיכול העליונה שלו. הבדיקה אישרה את חשדם כי פז סובל מחור בוושט ומחור בקנה הנשימה, בעקבות הכווייה החמורה שנגרמה בעקבות האטריות החמות. "מדובר במקרה נדיר, זו פעם ראשונה שאני נתקל במקרה כזה, וגם בספרות תוארו מקרים בודדים כאלה בלבד", מציין ד״ר עמית כץ, מנהל מחלקת כירורגית חזה בבית החולים. לדבריו, מסיבה לא ידועה, האוכל החם שפז אכל התעכב בוושט האמצעי, מה שגרם לכווייה תרמית בדופנו, ובהמשך - לנמק של הרקמות ולהיווצרות נקב בוושט ובקנה הנשימה הנמצא בצמוד לוושט. "בשפה הרפואית המצב הזה נקרא 'פיסטולה' - חיבור של שני איברים שלא אמורים להיות מחוברים בשגרה", הוא מסביר.
כדי לסגור את הפיסטולה באופן זמני, החדירו הרופאים תומכן לוושט. לאחר הטיפול, חל שיפור הדרגתי במצבו של פז והוא הועבר למחלקת כירורגית חזה. "בתקווה שהרקמות של פז יחלימו והפיסטולה תסגר, השארנו את התומכן במשך 6 שבועות, זהו פרק הזמן המקסימלי האפשרי. אולם למרבה הצער, זיהינו כי החור בוושט ובקנה הנשימה נותר בדיוק באותו המצב", מתאר ד"ר כץ. לטענתו, האופציה היחידה שנותרה כדי להציל את פז, היא לבצע ניתוח גדול ומורכב לתיקון הפיסטולה ולכריתת הוושט.
"פחדתי מאוד לחייו של פז", מספרת סיגלית. "שאלתי שוב ושוב אולי קיימת אופציה אחרת". לבסוף, גם היא הבינה כי לא נותרה עוד ברירה. "בלילה שקדם לניתוח לא עצמתי עין לשנייה. ניצלתי כל רגע שיש לי כדי להסתכל על הבן שלי".
הניתוח יצא לדרך, וכלל שלושה שלבים: "תחילה ניתקנו את הוושט, והשארנו רק מקטע קטן ממנו, ובו השתמשנו כדי ליצור קיר חדש לקנה הנשימה ובכך לסגור את החור" אומר ד"ר כץ. "בשלב השני יצרנו מהקיבה צינור שיחליף את הושט, ולבסוף, בשלב האחרון של הניתוח, שחזרנו את מערכת העיכול של פז באמצעות הצינור שיצרנו מהקיבה, אותו העלינו לצוואר וחיברנו לגדם הוושט". ד"ר אסף מילר, מנהל טיפול נמרץ פנימי מציין כי לנוכח העובדה שהניתוח כלל פתיחה של קנה הנשימה, לא היה ניתן להנשים את פז בצורה קונבנציונלית. "לא יכולנו להנשים אותו באמצעות צינרור קנה ומכונת הנשמה, ולכן בתחילת הניתוח חיברנו אותו שוב למכונת האקמו, מה שאיפשר לחמצן ולאוורר את פז בזמן שהמנתחים תיקנו את החור בקנה". פעולה מעין זו, הוא מסביר, אינה שכיחה כלל והיא עלולה לגרום לסיבוכים, בעיקר לדימום ולזיהומים.
"כשפז הצליח לשתות כוס מים ולהחזיק כפית ולאכול פשוט בכינו"
הניתוח המורכב אומנם הסתיים בהצלחה, אך לפז נותרה עוד דרך ארוכה להחלמה. "הימים הראשונים היו דרמטיים", מציין ד"ר מילר. "המצב שלו שוב הדרדר. הוא פיתח פעם נוספת אי-ספיקה נשימתית ודלקת ריאות חריפה, ולקח המון זמן עד שהצלחנו לייצב את מצבו הנשימתי".
רק שבועיים לאחר מכן ניתן היה לנתק את פז ממכונת האקמו וממכונת ההנשמה, ולהעביר אותו בחזרה שוב למחלקה כירורגית חזה להמשך טיפול ושיקום. באופן חריג, השיקום לא התקדם בקצב שהרופאים ציפו לו. "לאורך כל התקופה שבה פז היה מאושפז, גם לפני הניתוח וגם לאחריו, רמת התפקוד הקוגניטיבי שלו הייתה ירודה מאוד", מספר ד"ר מילר. "הוא היה ישנוני ומבולבל גם לאחר שכבר נשם בכוחות עצמו, ומינון התרופות הופחת. הוא לא כל כך יצר קשר או תפקד, זה היה מאוד קיצוני. ניסינו להבין אם הוא מפתח בעיה חמורה יותר".
לאחר התייעצות עם המשפחה, לבסוף החליטו הרופאים, שהמקום הטוב ביותר עבור פז הוא בבית, במקום המוכר, שם יוכל להשתקם כשהוא עטוף במשפחתו. לאחר מסע של שלושה חודשים מטלטלים כשהוא נלחם על חייו, ובזכות שיתוף פעולה של עשרות רופאים ממחלקות שונות בבית החולים, בהם גם פרופ' רם וייס מנהל מחלקת הילדים שטיפל בו מגיל צעיר בשל מחלת הסוכרת שבה לקה - שוחרר פז לביתו. "זה לא היה פשוט כשהגיע הביתה. הוא היה צריך ללמוד הכל מחדש", אומרת אמו סיגלית. "בכינו מהדברים הקטנים ביותר, כשהצליח לשתות כוס מים, או להחזיק כפית ביד ולאכול, אבל הוא התקדם בצעדים ענקיים. הבלבול שלו חלף, הוא חזר לדבר כמו שצריך והוא חזר להיות הילד שהיה לי תמיד. כעת אנחנו צועדים יחד למסע שיקום מורכב, והוא ייאלץ להתמודד עם שינויים והתאמת התזונה שלו למערכת העיכול החדשה, אבל זה מאמץ קטן לעומת העובדה שהוא חי והוא איתנו".
ד"ר עמית כץ מבהיר כי המקרה של פז הוא נדיר אך מעורר השראה. "הוא דוגמה לכוח של התקווה, לכך שניתן להתאושש גם ממצבים קשים שבהם מרגישים כאילו לא נותר עוד סיכוי. זה בהחלט נס שהוא שב לתפקוד מלא". לאחרונה, מספרת אמו, שפז חזר להתאמן בחדר הכושר ולבלות עם חברים. לדבריו, החלום שלו הוא להיות רופא ולהציל אנשים כפי שהצילו אותו.