כל מי שצפה אמש (מוצ"ש) בראיון של משה נוסבאום עם דנה וייס בחדשות מוצ"ש בערוץ 12, יכול היה לשים לב לדבר בולט משמעותי אחד: נוסבאום הוא אדם חזק ויציב מאין כמוהו.
לפני מספר שבועות שיתף נוסבאום הוא סובל ממחלת ניוון שרירים ALS חשוכת מרפא. בראיון אתמול, הסביר הכתב הוותיק כי הוא מעוניין לפרט לגבי ההתמודדות שלו עם המחלה כי הוא "חייב את זה לצופים". בעוד שדווקא דנה וייס נאלצה להתמודד עם הדמעות שהבליחו מידי פעם בקצה עיניה, נוסבאום נראה בשליטה מלאה.
לכאורה, ניתן היה לצפות ליותר דרמה. בכל זאת, לא בכל יום מספר כתב מוערך ונמרץ על התמודדות על מחלה קשה בפריים טיים. אלא שנוסבאום כבר ראה מספיק מחזות קשים במהלך תפקידו, ולדבריו, ייתכן שכל אלה היו רק "הכנה לדבר הבא".
"החוסן הנפשי תלוי בגורמים מולדים אך בעיקר סביבתיים"
גיל רביב, פסיכולוג קליני רפואי, סגן מנהל מערך בריאות הנפש ופסיכולוג ראשי ב"מאוחדת", מסכים במידה מסוימת עם התאוריה של נוסבאום. "אני חושב שהתפקיד המקצועי שלו מחייב אותו לחוסן נפשי מסוים. לא כל אחד יכול לעמוד בפני מחזות קשים כמו פיגועים או אירועי חבלה. בהחלט יכול להיות שנוסבאום מסתכל על ההתמודדות הנוכחית שלו כעל 'אירוע' נוסף, בדיוק כמו אלה שאליהם הוא נחשף במהלך הקריירה שלו".
לדברי רביב, החוסן הנפשי שלנו מושפע מגורמים שונים במהלך החיים. "כל אחד מאתנו מגיע לעולם עם טמפרמט מסוים, ולכל אחד ואחת יש אישיות שמשפיעה על תפיסות החיים האישיות. אבל מה שמשפיע אף יותר מכך הוא הסביבה הקרובה שלנו, האירועים ומצבי המצוקה שאליהם אנחנו נחשפים לאורך החיים, ולא פחות חשוב מכך – למודל שמלווה אותנו לאורך הדרך.
אנשים שהצליחו להתגבר על מכשולים בהחלט יכולים לצאת מחוזקים מכך, משום שיש להם ידיעה שהם מסוגלים להתמודד. עם הכלים שרכשו הם יכולים לנצח מכשולים נוספים. לעומת זאת, אנשים שהתקשו לעמוד במצבים מסוימים, או כאלה שבילדותם לא זכו לקבל תמיכה שלווה וחזקה של אנשים קרובים משמעותיים, מועדים להפגין יותר חולשה".
אתה לא חשוב שנוסבאום מדחיק את מצבו במידה מסוימת?
"תראי, אני לא מכיר אותו באופן אישי וקשה לדעת מה קורה למישהו מאחורי הקלעים, אבל לפי מה ששודר בכתבה נראה שמדובר במישהו שבהחלט מודע להשלכות המחלה, אבל מעדיף להתמקד ביכולות הנוכחיות שלו. דרך ההתמודדות הזאת בהחלט יכולה לסייע מאוד גם לנוסבאום וגם לבני משפחתו שמקיפים אותו באהבה ומספקים לו את העזרה שלה הוא זקוק.
באופן כללי, יש משהו מאוד נכון בהערכות המשפחתית או ב'חמ"ל' שהם הקימו. לדעת על המחלה, להתכונן, לברר לגבי הבדיקות ולהיערך בהתאם – כל אלה הם דברים שבהחלט יכולים לחזק ולסייע במצב כזה וגם להעניק תחושה של שליטה מסוימת במצב. אנשים כמו נוסבאום בוחרים להסתכל על המצב בצורה אופטימית – הם יודעים שלא יחלימו מהמחלה, אבל בוחרים להתמקד בעבודה ובמשפחה – בכל מה שגורם להם לשמור על רצף תפקודי ובכל מה שגורם להם לסיפור ואושר.
אגב לעומתם, אנשים חרדתיים יותר דואגים מהעתיד ורק חושב על הקטסטרופה שצפויה לו. אני חושב שהאופי של נוסבאום והחוזק הנפשי שלו בהחלט משחקים לטובתו".
לסיכום רביב אומר כי "כולנו נולדים עם שעון חול ובמובן מסוים מתכחשים אליו. כשחודרת לחיינו מחלה, תאונה או אירוע קשה – אנחנו נזכרים להציץ בו. אנשים בעלי חוסן נפשי גדול יותר ידעו להתמודד עם מצבים כאלה טוב יותר. החדשות הטובות הן שגם מי שלא ניחן בחוזק כזה יכול לשפר את ההתמודדויות שלו עם מצבים כאלה, בעזרת עבודה פסיכולוגית מתאימה".
בהזדמנות, נאחל למשה נוסבאום עוד שנים רבות של חוסן נפשי והנאה מהחיים.