37 ימי לחימה מאחורינו. 37 ימי לחימה, במהלכם נהרגו ונרצחו למעלה מ-1,400 איש ואישה, מאות נחטפו, מאות נוספים נפצעו, ואלפים, אם לא עשרות אלפים, נותרו עם צלקות נפשיות שיקח זמן רב לאחות. ב-37 הימים שחלפו למדנו כולנו להכיר מושגים שלא היו חלק מחיינו. ולא מדובר על הקלות שבה אנחנו מדברים על התמרון הקרקעי של צה״ל ברצועה או על היכולות הצבאיות המתקדמות של חיזבאללה, אלא על אשמת הניצולים, החרדה, הפחד האמיתי לאבד את חיינו ואת חיי יקירנו - ואת הצורך להימלט מהמקום הכי בטוח שלנו.
למעלה מ-230 אלף ישראלים עזבו את הארץ מאז תחילת המלחמה. חלק תכננו לעשות את זה כבר שנים אחורה. חלק הרגישו שעכשיו זה הזמן. אחרים מצאו את עצמם בסיטואציות מורכבות מול ילדיהם, מול חשבון הבנק שלהם, או מול המחויבויות הקודמות שלא עצרו - אבל נעשה יותר ויותר קשה להתמודד איתן. רובנו מנסים לגלות אמפתיה והבנה לכל דרכי ההתמודדות - גם לעזיבה וגם להישארות - אבל לא מעט ישראלים שקיוו להגיע לחו״ל ולנשום לרווחה מצאו את עצמם בהפך המוחלט, עם התגברות של החרדות מהארץ, ציפה של הטראומה שלעיתים אפילו לא הייתה במודעות, וקושי גדול להשתלב בחיים ״רגילים״ כשהמצב בבית כל כך, אבל כל כך לא רגיל. איך זה מרגיש לעזוב את הארץ בימי מלחמה, איך אפשר להסביר את הרצון להישאר, ומה לכל זה עם אשמת ניצולים?
המחשבה על לעזוב לחו״ל יחד עם משפחתה לא הייתה זרה לצופית (שם בדוי), ותחילת מלחמת ״חרבות ברזל״ נראתה כמו סיבה לא רעה להוציא לפועל את תוכנית המגירה. ״אם עד לפני חודש המחשבה לרדת מהארץ הייתה מוחשית - עכשיו אין מצב שאני עושה את זה״, היא אומרת. ״חיפשנו כרטיס טיסה החוצה מפה כבר ביום שבת, מיד כשפרצה המלחמה. כשסיפרנו לבנים שלנו, בני 12 ו-14, שאנחנו טסים - שניהם פרצו בבכי של הקלה והבנו שעשינו את ההחלטה הנכונה״.
כמו ישראלים רבים שניסו להגיע או לצאת מישראל, גם צופית ובני משפחתה עברו מסע לא קטן בדרך אל היעד. ״טסנו לאתונה ואחרי 3 ימים המשכנו ללונדון, לשכונה שיש לנו בה חברים. בפועל הייתי מחוברת לארץ כל, כל כל הזמן. אבל עדיין, התחושה שלא צריך לפחד מרעשים (כי זה בטוח לא אזעקה) משנה הרבה. ישנו לילות רצופים, ללא פחד. גם המרחב ומזג אוויר השפיעו מאוד לטובה. כשאתה יוצא מהבית ולא מזיע, ולא פוחד מאזעקה - אתה אוטומטית רגוע יותר. הבנים ביו ממש בהקלה. הם הרגישו בחופש ובסך הכל עשו חיים, אבל כן היו נקודות שבר, לכולם. בקטעים לא צפויים פתאום פרצו מריבות, התקפי בכי, חוסר איזון משוגע״.
ומה לגבי הפחד?
״בלונדון פחדנו לדבר בעברית בקול. פעם אחת נקלענו בטעות להפגנה פרו-פלסטינית, ולי זה היה נורא ואיום. הייתי בפחד כל רגע שהייתי בחוץ, ממש תחושה של פחד קיומי. מסביבנו המון שיחות בערבית, בלי לפחד בלי כלום, ואנחנו עם העברית שלנו פוחדים לדבר בקול. זה הרגיש מטורף לגמרי. עצוב ולא סביר. כאילו העולם נדפק. משם המשכנו למשפחה באיזה כפר בצרפת, ואחרי עוד שבוע פשוט לא יכולתי יותר. בניגוד לאשתי, שהייתה נשארת שם לנצח, אני ממש הרגשתי מגנט שמושך אותי לארץ. ידעתי תמיד שהשורשים שלי פה, אבל הדבר הזה נורא הבליט כמה הם עמוקים וכמה הם עבים. אני מרגישה פי אלף יותר ישראלית עכשיו. גם כי באמת שאין לי שום מקום אחר, וגם הסולידריות הזאת פה, נורא משכיחה את הצדדים השליליים״.
ואיך אתם מאז החזרה?
״אשתי די בדיכאון, הבנים רגועים ובסך הכל שמחים, ולא מטורללים יותר. בסופו של דבר יצא שסתם נסענו, כי לא הייתה ההחמרה הזאת במצב שחשבנו שתהיה, אבל לי זה כן עשה טוב, וגם לבנים. שלושה שבועות של שינה שקטה וגשם דקיק הם לא משהו לזלזל בו בימים אלה״.
"הרגשתי אשמה שאני לא עם החברים והמשפחה שלי, שאני לא חווה את הטראומה איתם"
צופית טסה עם משפחה שלמה והחליטה לבסוף לחזור, אבל מיה זרצקי, בת 25 מתל אביב, כבר ביססה חיים במדינה אחרת - ומצאה את עצמה שוב פליטה בביתה שלה. ״הגעתי לישראל במיוחד להלוויה של סבתא שלי והייתי בארץ שבוע. הטיסה שלי חזרה לברלין הייתה ביום שבת ה-7 באוקטובר. כמובן שהיא בוטלה״, היא מספרת. ״חזרתי כמה ימים לאחר מכן בטיסה אחרת שמצאתי, והיה די מפתיע להגיע לפה. הייתי בטוחה שאני ארגיש מוגנת ושהכל יהיה סבבה. חשבתי שתחושת הביטחון שלי תחזור לעצמה, אבל קרה ההפך. במשך השבוע הראשון קמתי כל בוקר עם תחושת אשמה מטורפת על זה שאני לא בארץ. הרגשתי אשמה שאני לא עם החברים והמשפחה שלי, שאני לא חווה את הטראומה איתם - שיש בזה משהו מאוד מחזק. כל החברים שלי התחילו להתנדב במטבחי חירום, להביא בגדים למשפחות בדרום, לארח מפונים בבתים, ואני הרגשתי כל כך אשמה שפשוט בחרתי בעצמי."
אבל את גרה שם כבר כמה שנים. מה השתנה?
״החרדה עוד התחילה בארץ. זו חרדה מעבר לזה שאני ישראלית ויהודיה, אני אזרחית בעולם, וקורה כרגע דבר ענק שהוא לא בשליטתי - וזה משעתק. זה מה שגורם לי לא לצאת מהבית. בנוסף לזה האנטישמיות פשוט התחזקה בצורה לא הגיונית. יום אחרי שנחתתי התחילו לצייר מגני דוד על דלתות של בתים, התחלתי לשמוע על מקרים של אנשים שאני מכירה שדיברו עברית בתחבורה הציבורית וצעקו עליהם - הטרדה אנטישמית פרופר. אז כן, אני לא כל כך יוצאת מהבית. אני יוצאת רק למקומות שאני מכירה, ומתראה עם אנשים שאני אוהבת. אנשים מרשים לעצמם לשאול כל מיני שאלות וזה תופס אותך תמיד ברגע לא מתאים. אני אשכרה הייתי צריכה להגיד לחברים לי שלא יגידו עליי שאני ישראלית ברחוב כי ממש מפחיד פה כרגע״.
הקונפליקט בין החיים הרגילים שממשיכים בעולם לבין הטראומה האישית והלאומית שאנחנו עוברים פגש גם את מיכל (שם בדוי) בת ה-26, שעזבה את הארץ ימים בודדים אחרי תחילת המלחמה והגיעה לפריז. "אמא היתה בפריז לפני שהכל התחיל, במעין חופשה. הגעתי לעיר היפה עדיין בשוק וזעזוע מהדברים שהתרחשו, שראיתי שקראתי, והרגשתי שאמא לא יכולה ממש להבין. למרות שהיא קראה וצפתה בחדשות מדי ערב, משהו במרחק איפשר לה להישאר מחוץ לזה״.
ואיך היה המפגש הזה?
״שמחתי שהיא לא מרגישה את מה שאני חווה מצד אחד, ומצד שני זה גם השאיר אותי די בודדה בתחושות הנוראיות שהייתי בהן. ברקע יש עיר שמתפקדת כשורה, אנשים מבלים והורים מטיילים עם הילדים לגנים, והרגשתי רק אדישה ומוטרדת. הייתה גם סיטואציה קשה שביקשו ממני לראות את האזרחות הצרפתית שלי, וכשהראיתי את הדרכון הישראלי ענו לי בטון מרוגז ׳חשבתי שאמרת שיש לך אזרחות אירופאית׳. אמא שלי ניסתה להסביר את הסיטואציה ושאלה אותי אם אין לי צילום של הדרכון השני, אבל אני כבר יצאתי בבהלה מהמוזיאון ופרצתי בבכי. הרגשתי כאילו אמורה להסתיר את הזהות הישראלית שלי ולטעון שאני משהו אחר. היה לי ברור שזה לא רציונלי, אבל לא הצלחתי להפסיק לבכות״.
רועי סמנה, פסיכולוג קליני, מבקש לעשות בתחילת השיחה שלנו הבדלה בין אלו שעוזבים את הארץ עם ילדים, לבין אלו שעוזבים בגפם. ״לאנשים עם ילדים של את ההסבר שזה נועד להגן עליהם, בין אם פיזית - החשש שיקרה להם משהו, ובין אם פסיכולוגית - אני לא רוצה שהילדים שלי ייחשפו לזוועות או לאזעקות מעוררות חרדה, אז אני אקח אותם למקום שקט לזמן מה. לכאורה לאנשים שלי ילדים יש פחות ׳תירוץ׳ להיאחז בו, ולכן הרצון לשמור על עצמי נפשית או פיזית מגיע עם מידה של אשמה, ואז אנחנו מגלים שהחרדה לא ממש נעלמת: עדיין יש אנשים יקרים לנו בארץ, שאנחנו דואגים להם, ואנחנו מרגישים יותר חסרי אונים מרחוק. דברים מרגישים יותר דרמטיים כשאנחנו לא פה כדי לחוות אותם, ואני שומע מאנשים שנסעו לחו״ל שמתעוררות שם תחושות קשות: הם קיווי לצאת לחופשה ולנקות את הראש, אבל הראש כל הזמן בישראל, טרוד, מודאג, ובתקשורת תמידית עם ההורים והמשפחות. זו אולי הקלה מסוימת, אבל זה בטח לא מנקה לגמרי מכל התחושות הקשות״.
בשיח הטיפולי באמת עולה המון שיח על אשמה בתקופה הזו. מאיפה היא הגיעה?
״אני חושב שכולם כרגע ספוגים באשמה. יש את המושג של אשמת ניצולים, ובמובן מסוים כל מי שהאסון הזה לא נגע בו אישית ומקרוב - הוא ניצול. מי שנוסע מכאן מתמודד עם אשמה גדולה יותר, כי זה מרגיש כאילו הוא נוטש, אבל זו בסך הכל הדגשה של חוויה כללית: גם מי שמתנדב ותורם ועוזר - כולם מרגישים באופן כזה או אחר אשמים בתוך הסיטואציה הזו. אשמה באופן כללי, כשהיא במינון סביר ולא הופכת לפתולוגית, היא דבר חיובי שעוזר לנו לנסות לתקן ושיהיה יותר טוב, בין אם זה ברמה המדינית - שלא התכוננו לסיטואציה ואנחנו צריכים להתכונן טוב יותר, למשל, ובין אם ברמה האישית - שלא הלכתי להצביע בקלפי כשהייתי יכול. כל אחד ודרכו שלו להשפיע על המצב. העובדה שיש לנו מידה מסוימת של אשמה שגורמת לנו לעשות מעשים חיוביים לטובת הכלל זה לאו דווקא רע, אבל כמובן שאם אנחנו מגיעים למקום שזה פתולוגי ומדיר שינה מעינינו - זה מצריך טיפול אחר״.
איך אנחנו מסבירים את הצורך הלא-רציונלי לכאורה דווקא להישאר פה, במקום של סכנה?
״רציונלי או לא אפשר להתווכח, אבל אני חושב שגם פה מתעוררת אשמה: יש תחושת אשמה בעזוב ולהשאיר מאחורי אנשים. אנחנו גם יודעים שבהתמודדות עם חוויות טראומתיות עוזרת תחושת קהילתיות. אנחנו רואים את זה אצל אנשים שהיו באסון וגם כקולקטיב - ההתגייסות להתנדבות ולשיתוף פעולה, זה דווקא מיטיב עם ההמודדות, ואז כשאתה מגיע לחו״ל יש משהו מאוד בודד. בניגוד לקורונה למשל, שהייתה טראומטית במובנים מסוימים, אז זה היה קולקטיב עולמי: בכל מקום בעולם הזמן עצר מלכת. פה אנחנו באסון לאומי, העולם ממשיך לנוע כרגיל, ויש פער מאוד גדול. להיות ישראלי בחו״ל כרגע זה מורכב. מעבר לגילויי האנטישמיות, יש משהו מאוד בודד. העולם לא חווה את מה שאנחנו חווים פה״.
ואז אנחנו מגיעים לחו״ל ואנחנו מגלים שהחרדה איתנו. זה שוק.
"אני חושב שהפנטזיה לנסוע למקום אחר ולהתנתק מהכל שכיחה באופן ככלי, והרבה אנשים מגלים שזה לא משנה מקום משנה מזל. אחד הדברים המעניינים שאני רואה בתקופה הזו זה הקצנה לכיוונים שונים. אחת הפנטזיות השכיחות כרגע זה רצון להתנתק מהזהות היהודית. שגם, זה בא בקצוות: יש אנשים שפתאום הפכו להרבה יתר מחוברים למורשת ולמסורת, ויש אנשים שיש להם רצון לוותר על הנטל הזה ולהתנתק מהיהדות שלהם. אנשים שמרגישים רדופים, שלא רוצים את זה, ומרגישים שגורל אכזר דחף אותם לשם, וגם הרצון הזה לברוח לחו״ל הוא רצון לשכוח שאני שייך לפה. זה להפוך להיות אזרח העולם שהשערים פתוחים בפניו ויכול לעשות מה שהוא רוצה. מצד אחד יש פה לכידות שיכולה להיות מאוד מרגשת, אבל מצד שני יש אנשים שזה מרגיש להם דביק מדי. אנשים שמרגישים לא שייכים, וכל האחדות רק גורמת להם להרגיש עוד יותר אאוטסיידרים״.
אז מה עושים? כנראה את מה שנכון כרגע, כל אחד ותחושותיו שלו. כנראה שגם מציאת קהילה ישראלית בחו״ל יכולה להקל על העזיבה, ובעיקר תזכורות תכופות שאנחנו מתמודדים בצורה נורמלית לחלוטין, עם סיטואציה לא נורמלית בעליל. ״נקודת האור הכי גדולה שהייתה לי בחודש האחרון הייתה כששתי שפיות ישראליות מברלין עשו אירוע התרמה״, מספרת מיה. ״הן מכרו חלות וסלטים והכסף הלך למטבחי חירום שבישלו למשפחות בדרום. הגעתי ליום הכנות, עשינו חלות וסלטים, וזה היה אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לי בחודש האחרון. כולם היו ישראלים, כולם נתנו יד לעזרה, וזה היה כל כך מחזק לדבר על הדברים האלה. הרגשתי עד אז שדי הייתי לבד. יש לי חברים ישראלים בברלין, אבל פתאום לשמוע מאנשים שאת לא במיוחד מכירה, ואת שומעת את הדעות שלהם ואת החוויות שלהם ואת האנשים שהם איבדו. זה יצר אחדות מטורפת. הייתי די באופוריה אחרי הדבר הזה, וכרגע השיא זה להיפגש עם ישראלים. אנשים שמבינים אותך, שיודעים מה את חווה״.