פנינה ביטון הייתה בכל הסרטים שמערכת הבריאות הישראלית יודעת להפיק. היא יו"ר ועד האחים והאחיות זה כ-10 שנים, ואחות אחראית במחלקה הפנימית אונקולוגית בבית החולים הלל יפה כבר 24 שנים. זאת לא טעות: המחלקה הפנימית והמחלקה האונקולוגית אוחדו עקב מחסור בכוח אדם. "במחלקה מטופלים חולים סיעודיים במצב קשה לצד חולי סרטן ומונשמים", היא אומרת. "יש עומס גדול מאוד וזה בהחלט לא מצב אידאלי, אבל לומדים להסתדר עם מה שיש".
כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
איך הגעת לעסוק בתחום?
"תמיד רציתי להיות אחות, אבל החיים הובילו אותי לבחור במקצוע זמין וקל יותר ועסקתי בתחום ניהול חשבונות. לבסוף הלכתי עם התחושות שלי ופניתי ללימודי סיעוד. אני חושבת שזה מקצוע שדורש המון ראש ובעיקר לב, והוא לא מתאים לכל אחד. אם בעבר תפקיד האחות היה לסייע לרופא, כיום יש בידיה הרבה יותר אחריות לניהול הטיפול. זה כולל ידע מעמיק יותר, תיעוד ממוחשב, הערכות מצב וזימון מומחה מתאים לכל סיטואציה. כל אלה נועדו לתת טיפול טוב יותר למטופל".
מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?
"את הנתינה. אומרים שכשאתה נותן אתה גם מקבל, וזו בהחלט אינה קלישאה. העובדה שיש לי אפשרות לעזור ולהקשיב מאוד משמעותית בעיניי".
ספרי על מקרה שריגש אותך במיוחד.
"מטופלת יפהפייה בת 35 שחלתה בלימפומה, סרטן בבלוטות הלימפה, עברה אצלנו את כל התהליך המורכב שקשור בטיפול במחלה החל משלב הגילוי. היו לה המון חששות ופחדים וליוויתי אותה בכל הטיפולים, הבדיקות והרגעים הקשים. לאחר שנה של טיפולים היא עברה בדיקת CT שאישרה כי היא בריאה לחלוטין ואין כל זכר למחלה. זה היה רגע מאוד מרגש. כל הצוות עמד ובכה מאושר ביחד איתה. אין ספק שרגעים כאלה הם התמורה הטובה ביותר לעבודה הקשה".
במדינה כמו שלנו, בטח יוצא לך להתמודד גם עם סיטואציות יותר מורכבות.
"אנחנו חיים במדינה שספגה הרבה פיגועים ומלחמות. גם לכאן הגיעו לטיפול אסירים ביטחוניים ששבתו רעב. אנחנו לומדים להתייחס לכל מטופל באופן שווה. זה לא תמיד פשוט, אבל זה מה שצריך לעשות".
מה מתסכל אותך?
"תמיד מדברים על כך שקיים מחסור בכח אדם ושאין מספיק תקנים, אבל רק מי שנמצא בתוך הסיטואציה באמת רואה עד כמה זה חמור. כשמטפלים ב-50 חולים במחלקה שאמורה לקבל עד 35, ברור שמי שנופל בין הכיסאות הם המטופלים. לעתים הם חשים חוסר תשומת לב, חווים עיכובים בבדיקות וסובלים ממחסור בפרטיות בגלל הצפיפות. זה מתסכל אותי כי הייתי מעוניינת להקדיש יותר זמן לכל מטופל ולהתנהל באווירה מעט יותר רגועה. עם זאת, אני משתדלת למצות את המיטב ממה שיש".
עוד ב-mako בריאות:
>> אמיתי לגמרי: האימון הזה מצעיר ב-10 שנים
>> נמצא כשל חמור בפיקוח על חומרי הדברה במזון
>> דירוג: הלחמים הטובים והגרועים ביותר שיש
מה מרגיע אותך?
"כשאני מקבלת פרגון ממטופל, שבא לידי ביטוי במכתב הוקרה או אפילו בכמה מילים טובות, זה יכול לשנות לי בשנייה את היום ולהעלות לי חיוך על הפנים. אני גם יודעת לתת מקום לרוגע הפנימי שלי, וכשאני רוצה לתת מנוחה לנפש, אני יושבת מול הים ונושמת קצת אוויר טוב. זה תמיד עושה את העבודה ומכניס דברים לפרופורציות".
איך היית מגדירה את יחס המטופלים כלפי אנשי הצוות?
"כשהמצב מתוח, גם האלימות והזעם יוצאים כלפינו. זה מתיש ומעייף את הצוות, וממש רואים את זה בעיניים של האחיות והרופאים המותשים. אני מודה: למרות שהגעתי בשיא המוטיבציה לתפקיד, גם אני מתחילה לאבד את הסבלנות לפעמים.
"בהחלט לא קל לראות את המצוקה של המטופלים, אך לא פחות קשה לי להיות בסיטואציות בהן חולים משתמשים בנו כשק איגרוף שלהם. הם צריכים להבין שאנחנו לא הכתובת. לא מזמן משפחה של מטופל שברה פה ציוד כי הטיפול פשוט לא מצא חן בעיניהם. לפעמים זה כמו כדור שלג, מישהו מתבטא במילים לא יפות ומיד צץ עוד מישהו שרוצה לחמם את האווירה. לא קל להתמודד עם זה ולפעמים נחוצה התערבות של הביטחון. למזלי, לא כולם מתנהגים כך ויש גם מטופלים שיודעים לפרגן ולהזדהות עם הקשי שלנו. זה תמיד עוזר לעבור את היום. גם אנחנו אנשים שזקוקים למילה טובה פה ושם, אחרי הכל".
איך היחס בין אנשי הצוות?
"אנשי הצוות תמיד נכונים לסייע, זה כמו בית פה. הצוות וההנהלה עושים את המקסימום כדי לסייע ולהיות קשובים לחולים, על אף שלא תמיד יש לנו פתרון לכל בעיה. אני חושבת שמטופלים מבינים שיש פה הרבה אוזניים קשובות, למרות הלחץ".
הרגשת פעם שאת רוצה לעזוב?
"בכנות, כן. ועדיין, לא הייתי עושה את זה בגלל המחויבות שאני חשה כלפי החולים וכלפי מקום העבודה שלי, שאפשר לי לצמוח מבחינה מקצועית. זה המקצוע שבחרתי לעסוק בו ואני כאן באש ובמים, גם אם הם עכורים לפעמים. אם רק הייתי יכולה לשנות את יחס המטופלים, אז גם הייתי מגיעה לעבודה יותר בכיף".
מה היית משנה במערכת?
"בטוח שאני לא הראשונה שאומרת את זה, אבל חשוב לשפר את התשתיות ולהגדיל את מספר התקנים באופן מיידי. בנוסף, אני חושבת שיש מקום לחשוב על פתרון גם לגיל השלישי. קשישים יוצאים מפה וחוזרים הביתה. ומי מטפל בהם שם? יש מקום למצוא עבורם פתרונות ארוכי טווח גם במסגרת בית החולים או במסגרת רפואית דומה".
אם לא היית אחות, מה היית רוצה להיות?
"יש לי חלום לפתוח מרכז טיפול בקוסמטיקה. אני מאוד מתחברת לתחום האסתטי, למדתי איפור ורפלקסולוגיה בזמני הפנוי. אני חושבת שזה קצת דומה למקצוע הנוכחי שלי, כי גם במקרה הזה המטרה דומה: לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר. אולי בפנסיה".