דלקות מלוות אותנו כל חיינו. למעשה, הן נפוצות עד כדי כך שבשפת הדיבור "דלקת" הפכה למילה כמעט נרדפת למחלה, הרי יש דלקת מפרקים, דלקת בדרכי השתן, דלקות בעור, בריאות, בכבד, במעי ועוד כהנה וכהנה. דלקת תמיד מתוארת כמשהו בוער, שעולה באש, אדמומי ורע, אז איך יכול להיות שדלקת היא דווקא דבר טוב לפעמים?
ובכל זאת, דלקת אינה "מחלה". לא בדיוק. במצב רגיל, הדלקת היא תגובה של מערכת החיסון שמטרתה להגן על הגוף מפני גורמים זרים. התגובה יכולה להגיע בעקבות חשיפה לחיידק, נגיף או טפיל, אבל גם בעקבות נזק פיזי שנגרם לרקמה מחדירה של עצם זר לגוף – למשל קוץ. אנחנו מבחינים בדלקת שהתפתחה בפצע רק כשהוא כבר נגוע בחיידקים, אדום ומוגלתי. אבל למעשה התהליך הדלקתי מתחיל הרבה יותר מוקדם, כשמערכת החיסון מנסה להילחם בפולש המזיק.
כך זה קורה
גורמים רבים יכולים להוביל לתגובה דלקתית בגוף. ביניהם נמצאות חשיפה לחיידקים, נגיפים או טפילים, וכן שריטה או פציעה שפרצו את מחסום העור המגן על גופנו ועלולות לחשוף אותנו בעקיפין לחיידקים. מעבר לזה, גם גורמים לא יומיומיים, כמו חשיפה לקרינה מזיקה או לחומרים מסוכנים, עלולים להוביל להתפתחות דלקת בגוף.
המאפיינים העיקריים של דלקת כוללים אדמומית, חום מקומי באזור המודלק, עלייה בחום הגוף, כאב ונפיחות. תאים רבים של מערכת החיסון מעורבים בתהליך הדלקתי. בין השאר הם משחררים חומרים שנקראים "מתווכי דלקת".
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
שניים מהם הם ההורמונים ברדיקינין והיסטמין, שגורמים לכלי הדם הקטנים ברקמה להתרחב ולאפשר ליותר דם להגיע לרקמה הפגועה. מכאן נובעת האדמומיות באזור המודלק, כמו גם התחושה שהוא חם יותר מסביבתו. זרימת הדם המוגברת מאפשרת ליותר תאי דם לבנים של מערכת החיסון להגיע אל הרקמה הפגועה ולסייע לתהליך הריפוי. שני ההורמונים הללו גם מגרים את עצבי החישה וגורמים להם לשלוח אותות כאב אל המוח. משערים שלתחושת הכאב יש תפקיד מגונן: אם כואב לנו באיבר הפגוע, אנחנו ניזהר לא לסכן אותו עוד יותר.
למתווכי הדלקת יש תפקיד נוסף: הם מקילים על תאי הדם הלבנים לעבור את דופנות כלי הדם הקטנים ולחדור לתוך הרקמה הפגועה. התאים הללו גם מגבירים את חדירת הנוזלים לרקמה המודלקת, וכך גורמים לפעמים לנפיחות. בנוסף, תאים של רקמות ריריות נוטים לפלוט לסביבתם יותר נוזלים במהלך דלקת. כך קורה למשל כשהאף סתום והקרומים המצפים אותו מודלקים. נראה כי הנוזלים הרבים באזור הדלקתי מסייעים לשטוף ממנו במהירות את הגורמים הזרים.
סוגי דלקת
דלקות יכולות להופיע בדרכים רבות. הראשונה היא דלקת אקוטית (חריפה), שנובעת מנזק לרקמות עקב טראומה, פלישת חיידקים ומחוללי מחלות אחרים או חשיפה לתרכובות מזיקות. דלקת כזאת פורצת במהירות ועלולה להחמיר בתוך זמן קצר. עם זאת, בדרך כלל היא גם חולפת במהירות ותסמיניה נמשכים לרוב ימים ספורים.
לעומת זאת, דלקת כרונית היא דלקת איטית וארוכת טווח שמתפתחת כתוצאה מגורמים חיצוניים או פנימיים ומתאפיינת בהצטברות והפעלה של תאי מערכת החיסון ובפגיעה ברקמות הגוף עקב התגובה הדלקתית הממושכת. הדלקת הממושכת עלולה להישאר כמה חודשים ואפילו שנים, וההיקף וההשפעות שלה משתנים בהתאם לגורם הפציעה וליכולת הגוף לתקן את הנזק.
אף על פי שדלקת כרונית מתפתחת בשקט, ללא אירוע טראומה מתמשך, היא קיימת ברוב המחלות הכרוניות ומאיימת על בריאותם, איכות חייהם ותוחלת חייהם של הלוקים בה. אומנם דלקות הן כלי שתפקידו לעזור לגוף, אך לפעמים הן דווקא גורמות נזק. כשמערכת החיסון פועלת באופן רציף ומתמשך, תופעות הלוואי של פעילותה עלולות להיות הרסניות. במקרים אחרים שחרור מתמשך של חומרים מעוררי דלקת פוגע ברקמות הגוף ולעיתים גם יכול לתרום להתפתחות של מחלות אוטואימוניות, שבהן מערכת החיסון תוקפת תאים ורקמות של הגוף עצמו.
דלקת כרונית נחשבת תורם מרכזי להתפתחות של מחלות לב, סוכרת, מחלות אוטואימוניות כמו דלקת מפרקים שיגרונית, אלרגיות ואף סרטן.
דלקת כרונית איננה מחלה ספציפית, אלא תהליך שבו יש הפעלה ממושכת של תאי מערכת החיסון. המחלות הקשורות לדלקת כרונית הן רבות מאוד – למשל מחלות לב וכלי דם, סוכרת, מחלות ממאירות, מחלות אוטואימוניות, מחלות כרוניות של הכבד והכליות ועוד. כדי לאשר או לשלול את קיומו של מצב דלקתי כרוני יש לבחון את ההיסטוריה הרפואית של החולה ולעשות בדיקה גופנית ובדיקות מעבדה שגרתיות. במקרים מסוימים הרופאים מסתייעים לצורך האבחון גם בבדיקות רלוונטיות אחרות. למשל בדיקת קולונוסקופיה, שבה מחדירים מצלמה זעירה למעיים דרך פי הטבעת, יכולה לעזור לאבחון או לשלילה של מחלת מעיים דלקתית.
ולבסוף, כשדלקת מתפתחת בלי שברור מה גרם לה, ואין כל סימן לזיהום או לפציעה, מתייחסים אליה בתור דלקת סטרילית. בדרך כלל נראה במקרים כאלה שתאי מערכת החיסון מזהים בטעות חלבונים או מולקולות של תאי הגוף כגורם זר ופועלים כנגדם. תגובה כזאת עלולה להתרחש, למשל, לחומרים שמשתחררים מרקמה שהתפתחו בה נמק או מוות תאי לא מבוקר. הזיהוי השגוי מוביל להפעלת של מערכת החיסון ולתגובה דלקתית.
טיפול תרופתי
טיפול תרופתי להפחתת דלקת מכוון בדרך כלל באופן ישיר או עקיף להפחתת הפעילות של מערכת החיסון ולדיכוי פעולתם של החומרים מעוררי הדלקת. רבות מהתרופות פועלות לשכך את הכאב, להפחית את הנפיחות, ולעיתים אף למנוע את התהליך הדלקתי או להאט אותו.
תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות (NSAIDs), כגון אספירין, איבופרופן (מוכר כאדוויל או נורופן) או נפרוקסן, פועלות לעצור את ייצור הפרוסטגלנדינים – מולקולות שמעוררות תהליכים רבים בגוף, כולל תהליכי דלקת. לעומת זאת, תרופות קורטיקוסטרואידיות – למשל פרדניזון – משפיעות על פעולתם של גֵנים שמעורבים בתהליכים אופייניים של מחלות דלקתיות כרוניות.
במקרים מסובכים משתמשים לפעמים בתרופות ביולוגיות, המבוססות על נוגדנים שיכולים להיקשר לתאים מסוימים במערכת החיסון ולהגביל את פעילותם. התרופות האלה משמשות גם לטיפול בסרטן, במחלות מעי דלקתיות, או כדי למנוע דחיית איברים אחרי השתלה עקב תקיפה של מערכת החיסון את האיבר המושתל.
ולבסוף, תרופות כימותרפיות לסרטן פוגעות ביכולת של תאי הגוף להתחלק. מאחר שהן פוגעות גם בחלוקה של תאי מערכת החיסון, כלומר ביכולת לייצר תאים חדשים, אפשר במקרים מסוימים להשתמש בהן גם לטיפול בדלקות כרוניות. במקרים כאלה משתדלים לתת את התרופות במינון נמוך, כדי לצמצם את תופעות הלוואי הקשות האופייניות להן.
שינויים באורח החיים
לצד הטיפול התרופתי בדלקת, או במקומו, ממליצים לא פעם לחולים לאמץ הרגלים חדשים, כגון שינויים בתזונה ופעילות גופנית. עם זאת, התועלת שלהם אינה אחידה.
כדי לבדוק את הקשר בין תזונה לדלקות נוהגים לתת לנבדקים שאלונים שבודקים את אופי התזונה שלהם ומשווים את התשובות שנתנו לרמות של סמני דלקת בדם שלהם. רוב המחקרים הראו כי לתזונה יש השפעה צנועה לכל היותר על שינויים במדדי הדלקת בנבדקים.
שינויים בסמני הדלקת, אם היו כאלה, נראו לרוב בצריכת מזונות דלים בסוכר, שומן רווי ושומן טרנס ועשירים בסיבים תזונתיים, מגנזיום, קרוטנואידים (פיגמנטים אורגניים המצויים בעיקר בצמחים) ופלבנואידים (תרכובות שקיימות בפירות ובירקות), שידועים גם כחומרים נוגדי חמצון. תזונה ים תיכונית, שמתאפיינת באכילת הרבה פירות, ירקות, קטניות ודגנים התבטאה ברוב המחקרים במדדי דלקת נמוכים יותר לעומת תזונה צפון אירופאית או צפון אמריקאית.
פעילות גופנית קבועה בעצימות מתונה תורמת מאוד לבקרה על פעילות מערכת החיסון ולריסון דלקות ומחלות כרוניות. מחקרים מראים כי בתרומה האנטי-דלקתית של פעילות גופנית מעורבים מנגנונים רבים. במהלך פעילות גופנית הגוף מעלה את כמות האדרנלין, הקורטיזול, הורמוני הגדילה והפרולקטין שהוא מייצר. כל החומרים הללו מעורבים בפעילות תאי מערכת החיסון ובחלוקתם לאיברי הגוף.
פעילות גופנית גם שורפת חלק ממאגרי השומן שבגוף. בגופנו קיימים שני סוגי שומן: לבן וחום. עודפי שומן לבן תורמים לייצור חומרים מתווכי דלקת בגוף, כך ששריפה של השומן להפקת אנרגיה במהלך פעילות גופנית מקילה עלינו לווסת תהליכי דלקת.
גם הפעלת שרירי השלד במהלך פעילות גופנית תורמת למלחמה בדלקות. היא גורמת לתאים לשחרר חומרים שתורמים לתהליך חילוף החומרים (מטבוליזם) המגבירים את ספיגת הסוכרים והשומנים, וכך מפחיתים את הסיכון להפרעות מטבוליות והתפתחות דלקת. בנוסף, נמצא כי אצל אנשים שממעטים בפעילות גופנית רואים פעילות יתר של קולטנים מעודדי דלקת בתאי מערכת החיסון. העלייה הזאת קשורה גם להתפתחות של מחלות ודלקות כרוניות. לעומת זאת, פעילות גופנית מפחיתה את נוכחות הקולטנים הללו על פני התאים.
אומנם המילה דלקת מעוררת בדרך כלל אסוציאציות שליליות, אך תהליך דלקתי מבוקר הוא מרכיב חיוני מאין כמותו בשמירה על בריאותנו. בלעדיו נתקשה לבלום גורמים זרים שחדרו לגופנו ונהיה חשופים למחלות וזיהומים. אולם כשאיזון מופר, ומערכת החיסון יוצאת משליטה, התהליך הדלקתי עלול לפגוע בתאים וברקמות בגופנו. אז בפעם הבאה שאתם נפצעים, הסתכלו על הפצע המגליד, האדום והנפוח והודו למערכת החיסון שלכם שעושה את עבודתה נאמנה.