"אסור לאכול יותר מדי ממתקים כי אז יש חורים בשיניים", אמר לי פעם האחיין הממושמע שלי בן ה-4. זה, פחות או יותר, מה שמלמדים אותנו בגיל מאוד צעיר, והאמת שרוב הידע שלנו בנושא מסתכם בדרך כלל בכך כי אנחנו לא אוהבים לחשוב על השיניים שלנו יותר מדי. אלה מאתנו ש"זכו" בטיול לרופא השיניים בילדותנו לא ישכחו את זריקות ההרדמה, המכשיר משפריץ המים, המקדחה הקטנה והנמלים שאחרי בלחי – אלמנטים שעוד יותר מפחידים אותנו. אבל אולי הגיע הזמן סוף סוף להתמודד עם האמת וללמוד קצת יותר על מה שקורה כשסוכר מגיע לחלל הפה שלנו.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
חורים בשיניים לא נוצרים בגלל חיידקים
קודם כל בואו נקרא לילד בשמו - חורים בשיניים היא מחלת העששת הידועה לשמצה, וכולנו יודעים שהיא נגרמת על ידי חיידקים. ובכן, לא ממש: "הגורם רשמי הוא הפרשות של חיידקים שניזונים מסוכרים ומייצרים חומצה שמעכלת את הדופן של השן", מסביר ד"ר ירון ברנשטיין, סמנכ"ל רפואה במכבי-דנט. "החיידקים עצמם לא אוכלים את השן ולמעשה, יש לנו מאות ואלפי סוגים של חיידקים שונים בחלל הפה שיכולים להיות יותר או פחות דומיננטיים בגרימת מחלות שונות ומשונות בשיניים ובחניכיים". זו גם הסיבה שחיסון נגד מחלת העששת, לפי ד"ר ברנשטיין, עדיין לא אפקטיבי מספיק – כי הוא פשוט לא יודע את מי בדיוק לתקוף.
לא כל סוכר גורם לעששת
אז החיידקים ניזונים מהסוכר שיש לנו בשיניים, סבבה, אבל מתברר שלא כולם טעימים להם באותה המידה. יש סוכרים שחיידקים יכולים לעכל יותר בקלות", מסביר ד"ר ברנשטיין, "וקל להם יותר לצרוך חד סוכרים ודו סוכרים כמו סוכרוז וגלוקוז, שהם הסוכרים השכיחים ביותר. יחד עם זאת, עם קבוצת הרב-סוכרים (כמו למשל עמילן ומוצריו) הם פחות מסתדרים".
מעבר לזה, גם משך החשיפה לסוכר והזמינות שלו לחיידקים משחקים פה תפקיד מכריע – "אם המגע בין השן לחיידק הוא ממושך, אז הוא יכול לנצל את הסוכר לאורך זמן ולהפריש יותר חומצה. לדבש למשל, שנוטה להידבק לשיניים, יש השפעה גבוהה יותר מאשר משקה ממותק". ברנשטיין אף מדגיש שילדים שנרדמים עם בקבוק חלב בפה או מוצץ טבול בדבש, אפילו בגיל שנה וחצי-שנתיים, יכולים לגרום לנזקי עששת בשיני החלב שלהם.
עוד ב-mako בריאות:
>> האם משטחי הגומי בגני השעשועים באמת מסרטנים?
>> די לגנוח: כללים בסיסיים בהתנהלות בחדר כושר
>> מרגישים נפוחים אחרי האוכל? לא תאמינו למה זה קורה
חורים בשיניים זו תופעה מתמשכת
מצד אחד, זה משמח לדעת שלא כל ביס של עוגה יכול ליצור חור בשן באופן מידי – "התהליך הוא איטי וממושך", אומר ד"ר ברנשטיין, "שכבת האמייל היא שכבה קשה שלא קל לחדור אותה והמגע של החומצה צריך להיות יחסית ממושך". מצד שני, גם החיידקים יודעים את זה, ומסוגלים להתחיל לגרום נזק בדיוק מהנקודה בה הפסיקו, כך שלמעשה, חורים בשיניים יכולים להמשיך ולהיווצר בכל זמן נתון - "יכולת הריפוי שלנו אמנם קיימת, אבל היא יותר איטית מהיכולת של החומצה, ולכן זה נזק מצטבר, ממש כמו נזק מקרינת השמש".
חורים בשיני החלב מסוכנים לא פחות מבשיני הבשר
בקרב ילדים, חורים בשיניים יכולים אמנם להיווצר מהר יותר, מכיוון שהשיניים שלהם הם ראשוניות שעדיין לא הספיקו לייצר ציפוי אמייל חזק ועמיד. אבל ההיגיון שלנו אומר שמכיוון שהן ממילא מתחלפות, זה לא ממש נורא אם נוצרים בהן חורים, נכון? לא נכון. "שיני חלב משמשות כבסיס ליצרית השיניים הקבועות, ופגיעה בהן יכולה לגרום לזיהום בנבטים של השיניים הקבועות, ולפגיעה לא סדורה במיקום הסופי של השן", מבהיר ד"ר ברנשטיין.
מתברר, אגב, שגם בני נוער בגילאי העשרה חשופים לסיכון גבוה יותר לעששת מכיוון שהשיניים הקבועות שלהם הן יחסית צעירות ועדיין לא קיבלו מספיק "חסינות". גילאי 30-40, לעומת זאת, נמצאים בקבוצת סיכון פחותה יותר למחלת העששת, אך הסיכון עולה שוב בגילאי 50-60 משום שאלה כבר חשופים לעששת עמוקה יותר שתוקפת את שורשי השן שלא מצופים באמייל, ולכן היא מתקדמת יחסית מהר.
רוצים למנוע עששת? פלואוריד הוא ידידכם הטוב ביותר
נכון, חשוב מאוד לצחצח שיניים, אבל פעולת הצחצוח עצמה היא לא בהכרח זו שתמנע אצלכם עששת: מטרת הצחצוח היא להסיר גם חיידקים וגם שאריות אוכל, אבל רוב האנשים מצחצחים את החלק הפנימי והחיצוני של הלסת בלבד וזה בהחלט לא מספיק. "צריך להשתמש באמצעית נוספים כמו חוט דנטלי וקיסם שמנקים גם את האזורים בין השיניים", אומר ד"ר ברנשטיין, "ולתגבר באמצעות שטיפות פה שמכילות פלואוריד, שהוא הגורם מספר 1 במניעת עששת".
אגב, זו הסיבה, לטענתו, שהחלטת משרד הבריאות לבטל את החדרת הפלואוריד למי השתייה בישראל היא טעות, במיוחד כשזה נוגע לילדים: "הפלואוריד שקיים במשחות השיניים ובמי הפה מחזק אמנם את החלק החיצוני של השן, אבל פלואוריד מסוגל גם להיכנס למחזור הדם של ילדים, ודרכו למטריצה של השן שנוצרת, ושן שבאמייל שלה יש גם פלואוריד היא חזקה ועמידה יותר לעששת. כך שעדיין יש ערך לצריכה פנימית של פלואוריד".