"סבתא, אני אוהב אותך! שיעבור בקלות!", אני שומעת קול רך של ילד דרך הרמקול שהניחה האם בסמוך לאוזן הסבתא. "אני אוהבת אותך!" היא עונה לנכדה והשיחה מתנתקת. כל העיניים דומעות: של הסבתא, של בתה, שלי ויתכן גם של הנכד האוהב מרחוק. אני אומרת לה תוך כדי שדוחפת את מיטתה לחדר הניתוח: "נשמע לי שאת סבתא אהובה וחשובה!" והיא עונה לי עם חיוך גאה שזה הדדי. הסבתא הזו נכנסה לי ישר ללב ואחרי שיחת הטלפון הזו בכלל.
בכל פעם מחדש אני קולטת את המעמד שבו אני נמצאת, שאמנם אני מנתחת אותה, אבל אני קושרת את גורלי עם כל משפחתה: זו האחריות שלי לעשות את העבודה הכי טובה שאני יכולה לעשות בשביל לתקן את הסבתא, לנסות ולהחזיר אותה בריאה ושלמה. להחזיר אותה לעצמה, אך גם לילדיה ולנכדיה שכעת מחכים במתח.
היא נכנסה לי ישר ללב, והשיחה עם הנכד מהדהדת בראשי. אנחנו תמיד מנסים לעשות הכי טוב שאפשר. וכאילו מצופה שנצליח תמיד, אחרי מסכת לימודים מפרכת, שנים של עבודה קשה, כאילו מתבקש שתהיינה לנו את כל התשובות, את כל הפתרונות, אבל לצערי זה לא עובד כך תמיד. לשמור על ענווה.
כמה שלא למדתי, לא וויתרתי על שום פרט, הכל נראה לי תמיד כל כך חשוב במהלך הלימודים, ועדיין לא תמיד יש לי תשובות, לפעמים יש לי בעיקר פחד, לפעמים אני מרגישה שמשהו רע הולך לקרות, שהמטופל לא הולך להסתדר, שמשהו הולך להתקלקל, מעין תחושה מוקדמת כזו.
חלום על סבתא שלי. ובחלומי אימי מעדכנת אותי שהיא נוסעת לבקר את סבתא שמאושפזת במוסד סיעודי בירושלים. אני נתקפת הלם, בושה, אשמה. איך לא זכרתי שהיא חיה, היה לי נדמה שמתה זה מכבר. סבתא זרוקה ככה במוסד לבדה ואני לא מגיעה לבקרה?!. התחלתי להתייפח תוך כדי חלום. טיפות מים. גשם? לאט-לאט מתעוררת מהחלום, בן הזוג השכים קום למקלחת והציל אותי מעוד דקות של ייסורים ואשמה. התודעה חוזרת לאיטה ואני מבינה, זה היה רק חלום.
סבתא שלי באמת מתה. היא לא זרוקה לבד באיזה מוסד. אני נושמת לרווחה. מתנקה מהאשמה. איזה אבסורד. סבתא מתה ואני נרגעת. המחשבה שתהיה זרוקה לבדה באיזה חור הרחק מאתנו בני המשפחה הייתה עבורי קשה יותר מההקלה שבידיעת מותה, מוות בביתה, גם אם בנסיבות קשות וידועות מראש, על ספת הטלוויזיה, אהובה ומחובקת עם בני משפחתה.
אנחנו בחדר ניתוח, אני והבוס שלי ואני סומכת עליו ב100%. פחדנו שהמעי של הסבתא יהיה איסכמי כולו, קרי ללא אספקת דם, מעי מת, מה שעשוי להוביל למותה של הסבתא, שגם ככה לא חסרות לה מחלות ברקע וגורמי סיכון, אבל כשאנחנו פותחים את הבטן מגלים להפתעתנו, שרק חלק קטן מהמעי הגס הימני נראה חולה ואפילו לא חולה מאוד. שנינו מסתכלים על המעי, מבולבלים, ציפינו לגרוע מכל ומה עושים עכשיו?
אולי הערכנו מידי את בדיקת הסיטי שלה, את ההחמרה והרגישות בבדיקה הפיזיקלית, את גורמי הסיכון ואולי בכל זאת טעינו באבחנה? היה ברור שיש בעיה באספקת הדם למעי, הכל התאים, אבל כשראינו במו עינינו שהמצב היה פחות חמור ממה שהיה לנו בראש, החלטנו לאחר דיון על ניתוח מינימלי לכריתת מקטע המעי החולה. גם כירורג כלי הדם וסונר הדופלר שביצע שזימנו לחדר הניתוח אושש שאספקת הדם מספקת ולא נראה שיש צורך בניתוח נרחב יותר שעלול לסכן אותה עוד יותר.
סגרנו את הבטן, בתחושות מעורבות. אולי הייתה בכלל מסתדרת לבד עם טיפול שמרני ללא ניתוח כלל? אבל הייתה החמרה קלינית ומעבדתית שהצריכה ניתוח. אולי פספסנו משהו? לפעמים לא יודעים הכל. הרגשתי שהיא הולכת להסתבך עוד כשהחתמתי אותה לניתוח והסברתי הכל. כשהיא הסתכלה עלי ונתנה בי את אמונה.
עוד לפני שידעתי לאן אני נכנסת. כמעט קיוויתי שתסרב להינתח, ואז זו לא תהיה האחריות שלי, לא עוד נפש שקשורה בגורלי, שנגעתי בה והפכה לחלק ממני. מצד אחד לא תמיד אנחנו יכולים לתקן הכל, לפעמים הם מגיעים מאוחר מידי, מסובכים מידי. למרות שיש הצלחות, לפעמים קטנות, ויש גם כישלונות גדולים, שנשארים איתי יותר מאשר ההצלחות. לפעמים נדמה לי שהכל הולך להסתבך והולך חלק וקל ולפעמים ניתוח פשוט, פשוט מתחרבן.
הסבתא מתאוששת יפה, וביום לאחר הניתוח כבר מתחילה לשתות, לשבת ולהתנייד. אני תוהה לעצמי מדוע היה לי את הקוואץ' הזה בבטן שיש לי לפעמים לפני ניתוח והנה היא מתקדמת יפה, אבל ביום השני לאחר הניתוח פתאום יש לה החמרה נשימתית, בצילום חזה אני רואה תמונה ברורה של ARDS-Acute respiratory distress syndrome, כשל נשימתי עם המראה הטיפוסי של אינפילטרטים דו-צדדים. יש והיו לה, הרבה סיבות לכשל הזה, אבל אנחנו לא יודעים בשלב זה איזו מהן גרמה לה למצב זה. ואולי זו הבטן? אולי בכל זאת פספסנו משהו?
הסבתא שהשתפרה והחמירה עוברת הנשמה מלאכותית ומועברת להמשך טיפול בטיפול נמרץ. עד כדי כך. אני עוקבת אחריה מידי יום, וגם כשלא נמצאת, עוקבת מהמחשב, מתעדכנת מול התורנים. ופניה של בתה שלא רצתה שתנותח וקולו של נכדה, לא יוצאים לי מהראש. הסבתא שנכנסה לי ללב, זרוקה, מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ, הרחק ממשפחתה, אני מתפללת עבורה מידי בוקר במשך כל תקופת אשפוזה, אבל היא נפטרת כעבור למעלה מחודש, לאחר יותר מידי סיבוכים ויותר מידי סבל. אני מציגה אותה במחלקה בפורום "תחלואה ותמותה" החודשי, עוברת שוב ושוב על הפרטים והשתלשלות המאורעות, משתדלת לשמור על "פאסון של כירורגית" ולא לדמוע בזמן הצגת המקרה, להיות עניינית, להיות קשוחה. כותבת כאן כדי לפרוק אבל נשארת עם קוואץ' בלב שלא הייתי מספיק טובה כדי באמת להצליח לעזור. לזכרך. הלוואי שבזכותך אצליח יותר טוב להבא.