בדרך הביתה מבית החולים, אני מתפרקת באוטו. אגרתי ואגרתי וסוף סוף קצת משתחרר פקק הדמעות. הסבתא שניתחנו לא מזמן, הסתבכה ומתה, ועדיין בליבי, החיילים שהגיעו מהשטח לאחר שעלו על מטען, מלאי רסיסים בגוף וגם בנשמה. הם אך גם החברים שלהם, שלחמו איתם והביאו אותם אלינו. מבט הלום, אולי בריאים בגופם אבל הנפש הצטלקה לנצח.
אח״כ עוד חדר ניתוח, הפעם אלקטיבי. המטופל עם הגידול במעי הגס, שאני הכנתי לניתוח, וביררתי והסברתי לפני, בשבריר שנייה התחיל לדמם ליטרים של דם, מעיין נובע בחלל הבטן וכמעט שמת בניתוח, מעי דק שהחליף צבעים והכריז על פגיעה באספקת הדם. במקום להציל את חייו מהגידול הרע, פגענו בו.
לפעמים SHIT HAPPENS. זה לא קורה הרבה, אבל כשכן, זה כל כך מתסכל. וכשזה קורה, אני נעשית חולה, כמה שהנפש והגוף קשורים זה בזה, נוסיף על זה היריון מתקדם, הורמונים וילדים זבי חוטם בבית וקל להתפרק.
הייתה לי הרגשה רעה לקראת החג, אבל קישרתי את זה למה שקרה למטופלים שלי, לתחושת האשם וחוסר האונים. בשבת בשש וקצת בבוקר, התעדכנתי מול התורן מה שלום המטופל שלי, ונראה שיש שיפור במצבו, אולי המעי מתחיל להתאושש ונוכל לסגור את הבטן שלו בניתוח חוזר.
לשנייה וחצי נשמתי לרווחה, אך אז התחילו האזעקות והפיצוצים מעל הראש, והאנדרלמוסיה, הכאוס, האפוקליפסה, סרט האימה הזה שאין מילים בשום שפה בכדי לתאר אותו, נחצו כל גבולות אנוש כך שהמילים טרם הומצאו ולכן אין לי במה להשתמש בכדי להצליח לתאר את הזוועה הזו שעדיין לא נגמרה ושעבור יותר מידי אנשים, כבר לא תיגמר לעולם.
אני רוצה לקחת את האוטו ולנסוע להיכן שהכי צריכים כירורגים, אבל אני חולה ובהיריון, אני יודעת שאקמול + אדרנלין יחזיקו אותי לכמה שעות טובות אבל בינתיים מחכה, ובזמן הזה, אזעקות, ויירוטים מעל הראש בממ"ד עם הילדים והחלונות כולם רועדים, ואני מוותרת, אחרי מריבות עם בן הזוג שמסכים לשחרר אותי במצבי רק במידה שיבקשו ממני. פייק כירורגית אני. יש הרבה תירוצים. מאזינה לשיר של ניל יאנג: Helpless, helpless, helpless”- בול מה שמרגישה.
אני כותבת לחברים מבתי החולים, אבל במרכז עדיין לא התקבלו פצועים, כל הפצועים מנותבים לסורוקה ולברזילי. אני על קוצים אך בינתיים מקבלת דיווחים מכולם שיש מספיק צוות, ואני מוותרת לעצמי, לא בלי תחושת כשלון, שצריכה לעשות יותר ולא עושה.
ושוב מריבה עם בן הזוג, מי מאיתנו "יזכה" להגיע לבית החולים למחרת, של מי המטופלים היותר דחופים? היותר “חשובים"? כי מישהו יצטרך להיות עם הילדים ולא ללכת לבית החולים. שוב אין מסגרות ובקושי שרדנו את החגים, והפעם סבתא וסבא אולי כבר לא מספיק מהירים כדי להספיק עם הקטנים לממ"ד,
והסבא, אבא שלי, שרק בלימודי הרפואה הבנתי שהוא הלום קרב ממלחמת יום כיפור, שמידי שנה ביום כיפור, מתכנס בתוך עצמו והלוואי שהיה משתף אותי במה שעבר, רק החל להתאושש, והנה המכה הזו, שמחזירה אותו אחורה, ואפילו הוא אומר שהפעם זה הרבה יותר גרוע מ-73'. מסתכלת על הילדים שלי ובוכה. "אנחנו הילדים של חורף שנת '23", הם ישירו יום אחד.
אחרי שלא מצליחים להכריע במריבה מי יגיע אל בית החולים לראות את המטופלים שלו, בן הזוג מקבל טלפון מהצבא, להיות בהיכון לצו 8. ואז שוב מריבה על המטופלים, אבל הפעם על אלו שבבית החולים מול אלו שבצבא, מי מנצח? בית החולים או הצבא? שני הורים רופאים ויש גם ילדים קטנים ללא מסגרת בבית שבסופו של דבר, כרגיל, נשארים אצל ההורים שלי. לא חושבת שהייתי מצליחה בלעדיהם.
אני חייבת להגיע לניתוח החוזר של המטופל שלי, לפחות את זה יכולה לעשות. תחושת האפסות, החידלון, הרפיסות וחוסר הישע במצב הסוריאליסטי שלאט לאט נפרש בפני ובפני עם ישראל לא נותן מרגוע, אפילו מתחילים לי צירים וזה מוקדם מידי והדבר היחיד שמרגיע אותי ומסיח דעת זה חיבוקים מהילדים שלי ו.. חדר ניתוח. לפתוח, לפרק, לתקן. לנסות לעשות משהו מועיל. לעזור.
עוברת במסדרון המחלקה הכירורגית ונשמעות יבבות קורעות לב. אני נעצרת בכניסה לחדר, מהססת. אני יודעת מהיכן ומדוע היבבות אבל אני לא יודעת איך לעזור. אני עוצרת לדבר עם האמא, אמא אחת גיבורה שליוותה את הילדה שלה שרק רצתה לבלות במסיבה, מהרגע שהתחילו היריות וגם כעת בבית החולים. אמא חזקה ומגוננת כמו שרק אמא יכולה להיות.
ילדה אבודה שאיבדה בן זוג שהגן עליה בגופו, שראתה אותו נהרג מולה, ואיתו רבים, ובין הגופות היא שרדה. סיפורי שואה כמו אלו שמופיעים לי בסיוטים מאז שזוכרת את עצמי. האמא מספרת לי שהילדה שמעה קולות של אנשי הצוות בערבית, ונכנסה להיסטריה.
תמיד חשבתי שהמקום המושלם שמוכיח שדו קיום, שלום ואחווה אפשריים הוא בית החולים, צוות שעובד יחד, בשותפות גורל, שנים רבות. אחווה אמיתית, בין יהודים וערבים, כל הצבעים, כל העדות, מיקרוקוסמוס שמדגים שכולנו אותו דבר, ושזה באמת יכול לעבוד בינינו.
אבל הפעם אני כל כך מבינה אותה. ולמרות שאוהבת אהבת אמת רבים מאנשי הצוות, וחגגתי איתם בחתונות, ובכיתי איתם בהלוויות, הפעם גם לי יש קושי, אני מעט יותר מסויגת למרות שמנסה שלא כי זה לא מגיע להם, זה רק הפחד בפנים שמחלחל, אחרי כל הזוועות אליהם נחשפתי במדיה, אז מובן שכך תגיב הילדה, ששעות התחבאה ושמעה צעקות בערבית וראתה את הכל…
האח מגיע להחלפת חבישה ואני משחררת אותו באיזה תירוץ, ״אני אחליף לה״ אני אומרת, למרות שזה בדרך כלל עבודה של הצוות הסיעודי, אבל אני לא רוצה לעורר אצלה שוב בהלה.
אני עובדת כמו רובוט כרגיל בקטעים הטכניים, אבל כל כך רוצה לעזור יותר. מסבירה לה מה ראיתי בסיטי שלה, וכמה שהיה לה מזל, שיש לזה משמעות והיא חייבת להיות חזקה, שפצעי הירי יחלימו ושעליה להתרכז בהחלמת פצעי הנפש, ובליבי מקווה שאלו יצליחו איכשהו להחלים. היא מחזיקה לי את היד ולא משחררת. רק אז אני מרגישה שאולי הצלחתי לעשות משהו מועיל.
נכנסים לניתוח החוזר של המטופל שלי שדימם עם הבטן הפתוחה, המעי שלו התחיל להתאושש, המטופל משתפר. מסתכלת על המעי שסבל וחושבת לעצמי, שגם מדינת ישראל, כמו המעי שכמעט מת, חייבת להתאושש.
אחרי כל זה, כאב בטן וצירים ואשפוז. ביום אחד מנתחת בחדר ניתוח ולמחרת מטופלת בעצמי. והמנקה מספרת לי כמה היא כועסת על הרופאים שמטפלים במחבלים. היא לא יודעת שהמטופלת הזו היא גם רופאה, ושאני הייתי מטפלת בהם, חרא אבל ככה זה וזה בדיוק מה שמבדיל אותנו מהם. מזל שלא הייתי צריכה לעמוד הפעם במבחן הזה.
וכל מה שכותבת וכל מה שעוברת מרגיש כמו הבל הבלים, כלום, לעומת מי שהיה שם ורק אור קטן שהוא גם מה שיפה בעם שלנו ברגעים הקשים הללו, הרצון וההתגייסות לעזור בכל דרך שהיא, עד בלי סוף, וזה נותן תקווה שנצא מזה. “There is a crack in everything that's how the light gets in”, שר לאונרד כהן.